ז) נמצא כי מ״ש בענין זו״נ שעומדין פב״פ או אב״א, אז הענין הוא שכשבאו המוחין דז״א שהם בחי׳ חיה דחכמה שבו, אז האור ההוא נקרא יושר, שהם אלו המוחין עצמם שהם נשמה לנשמה, ואז הכלים שלהם נקראים פב״פ, אך כל זמן שאין לו מוחין בבחי׳ חכמה, שהם עיקר אור יושר שלו, ומסתלק למעלה, ובהכרח שמשם מאיר בו בבחי׳ אור חוזר שהם הדינין, שהוא שאר חלקי האור דז״א שמתחת מדרגת חיה ולמטה, ואז הז״א עומד אב״א ומקבל בכלי של אחוריים שלו ואז אינו יכול להזדווג.
ז) שהם בחי׳ חיה דחכמה שבו וכו': כי אינו ראוי לזווג עם הנוק׳ בטרם שמשיג פרצוף הרביעי שנקרא מוחין דחיה, כמ״ש במקומו בע״ה.
אך כל זמן וכו' בבחי׳ חכמה שהם עיקר אור יושר שלו וכו': וצריך שתדע, אשר הכללות שוה תמיד לפרטות בכל הענינים. ומה שנתבאר כאן שבהסתלקות האור מהגוף נקרא כלים דאחורים משום שנשאר לבד בלי אור ישר, הכונה רק על בחי׳ כתר וחכמה דאו״י, אבל בינה וזו״נ דאו״י נשארים גם אחר ההסתלקות, כמ״ש בפתיחה ע״ש. והנך מוצא שעיקר השם דאו״י ואור רחמים ואור זכר, נאמר רק על אור דעצמות הנק׳ חכמה. ומזה מובן מאליו, שגם בכללות בשעה שאין לו לז״א מוחין דחיה שה״ס פרצוף הד׳ שנק׳ חכמה, נבחן שהוא בבחי׳ אב״א, שאינו ראוי לזווג עם הנוק׳.