ה) ומה שניתוסף באלו יותר מבאורות אזנים, הוא, כי צורת אות ו' שבתוך אות ה', אשר באוזן היתה כלולה עמו, נתגלה עתה, ומה שהיתה אז בחי' ה', נעשה עתה בחי' ב' אותיות ד' ו', להורות יציאת אות ו' לחוץ, וגילויה, והוא סוד ז"א, שבכאן נתגלה.
ה) נעשה עתה בחי' ב' אותיות ד' ו': עי' היטב בענף א' בסוף אות ט' בפנים מסבירות בד"ה וז"ס ד' אותיות דשם בן ד'. והמתבאר משם דסוד היוד דשם בן ד' ה"ס אור החכמה, שאור החכמה שהוא כללות האור שמצוי בנאצל מהא"ס ב"ה, תיכף יש שם בחי' כח בהעלם, שעתיד לצאת בבחי' פועל לבחי' כלי. וע"כ מרומז זה הכח בבחי' יוד שהיא הקטנה שבאותיות והיא שורש לאותיות, דכל אות יש בתחילתו יוד, דהיינו הנקודה שממנה מושכים האות הנרצה, וע"כ נבחן שבאור החכמה אין כלי כלל, אלא כולו אור וזכור זה. והבינה שהתגברה ברצון אחר תוספת שפע נתגלה בה ענין הכלי בבחי' שורש ובחי' פועל אל הכלי, והוא משום דהבינה היא חלק החכמה בעצם, אלא משום ההתגברות הנ"ל קנתה שם בינה, ע"כ לא יכלו הכלים להתגלם בה, וע"כ זה השפע היתירה שהמשיכה מתפשטת הימנה שה"ס ז"א ובחי' ג', שה"ס ו' דהוי"ה, שגם הוא מתעבה להמשיך תוספת שפע, ואור שנתעבה מז"א נעשה לכלי גמור שנק' מלכות וה' תתאה ובחי' ד' כמ"ש שם. אשר ע"כ נבחנת הבינה לבחי' לה' עילאה, שעצמות בנינה ה"ס ד', והו' שבתוך הד' כזה: ה"ס השפע היתירה שמשכה מהשורש, שזה נק' אור דחסדים. ובזה מובנים דברי הרב ז"ל, שאומר שצורת אות ו' שבתוך הה' דהיינו אור דחסדים שהמשיכה הבינה, יצא לחוץ הימנה לבחי' ז"א שה"ס חוטם, וא"כ נתחלקה הה', לד' ו', כמ"ש לקמן.