א) דע, כי אין מציאות ציור קומת אדם בעולם, שלא יהיה בו כללות ד' בחי' אשר כוללים כל האצילות וכל העולמות כולם, ואלו הם: ע"ב, כזה יוד הי ויו הי. ס"ג, יוד הי ואו הי. מ"ה, יוד הא ואו הא. ב"ן, יוד הה וו הה. והנה אלו ד' הויות הנחלקים לד' מילואים האלו הם ד' בחי' אלו: הטעמים, שם ע"ב. הנקודות, שם ס"ג. התגין, שם מ"ה. האותיות, שם ב"ן. וכל אחד מאלו הד' הויות כלול מכולם, ויש בכל הויה מהם בחי' טנת"א. והנה בחי' קרקפתא של זה האדם קדמון שהוא ראש עד בחי' מקום האזנים שלו נקרא בחי' שם ע"ב, והוא סוד הטעמים שבו כנ"ל, עם היות שגם בבחי' זו לבדה כלולה טנת"א, אלא שאין לנו רשות לדבר בזה. הנה אע"פ שאנו מכנים וקוראים כאן כינויים אלו כגון אדם ראש אזנים וכיוצא, אינו רק לשכך האוזן שיובנו הדברים, לכן אנו מכנים כינויים אלו במקום גבוה כזה, אמנם עיקר אלו כינויים הם מעולם האצילות ולמטה, שהיא מן א"א דאצילות ולמטה, כי משם ואילך יש בחי' פרצוף, אבל מא"א ולמעלה אין שם בחי' פרצוף כלל, רק לשכך האוזן אנו מכנים כינויים אלו.
א) דע כי אין מציאות ציור קומת אדם: דהיינו בע"ס דיושר שהם נקראים קומת אדם, כי שיעור קומה דכל פרצוף נמשך מבחי' או"ח העולה מהמלכות.
אשר כוללים וכו': כלומר, כמו שד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, נבחנות בכל פרצוף ופרצוף כנ"ל, כן המה כוללים ביחד כל עולמות אבי"ע וכן כל ע''ס דאצילות. שיש ד' בחי' עסמ"ב הכוללים, אשר כל אחד מהכוללים נפרט ג"כ על עסמ"ב, כמו"ש לקמן.
כל האצילות וכל העולמות: בא"ק הפנימי יש הוי"ה אחת, דקומתם דכולהו שוין זה לזה, שמהם יוצאות ד' הויות, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, לחוץ הימנו, שביציאת כאו"א לחוץ נגרעים ממדרגתם שמבפנים. ועי' כל זה בפמ"ס כאן דמבואר בהרחבה.
ואלו הם ע"ב, כזה, וכו': ד' אותיות הפשוטות מן שם בן ד', שהם י"ה ו''ה, ה"ס ד' הבחי' דאור ישר חו"ב וז''א ומלכות, כנ"ל בענף ד' אות ה' בפנים מאירות עש"ה. ואותיות המילוא, ה"ס האו"ח העולה מהמלכות, שבהם כל ההשתנות מפרצוף לפרצוף ומעולם לעולם.
יוד, הי, ויו, הי: הוא נקרא מילוא ע"ב, להיות בו מסך המעלה או''ח מבחי' הד', שהוא "עב" מכולם, דע"כ שבה המלכות להיות כתר, כנ"ל בענף ג' וד' ע"ש, וע"כ נקראת הוי"ה דכתר, וה"ס טעמים.
ס"ג, יוד, הי, ואו, הי: ונקרא מילוא דס"ג, מפאת המסך ש"סג" מבחי' ד' לבחי' ג'. ונקרא ג"כ או"ח היורד, לרמז שהוא האו"ח המתחיל להזדכך ולהתפרש מן אור הע"ב. ונקרא ג"כ נקודות, והיינו משום דענין הזדככות המסך, מגיע אליו מכח נקודת הצמצום, שחושקת בהשואת הצורה למאציל ולהזדכך מכל העביות שבה. ונקרא הוי"ה דחכמה, להיות אור זה רק בחי' או"ח לבד, ונודע שהאו"ח מיוחס להתפשטות החכמה בנאצל, שמסבתו שבים חו"ב דאו"י פנים בפנים. וכל השינוי שבין מילוא דס"ג למילוא דע"ב, הוא רק בא' דמילוא הואו שהוא סוד ז"א ובחי' ג' דאור ישר, כנ"ל, והיינו דצורת א' מורה על הרקיע המבדיל ומחבר מים העליונים עם התחתונים, שה"ס ו' באלכסון וב' היודין מלמעלה ולמטה, וכיון שס"ג מרמז על נסיגת המסך מבחי' ד' לבחי' ג' ע"כ נרמז בו'. ויוד עליונה ה"ס ע"ס דאו"י, ויוד התחתונה ה"ס ע"ס דאו"ח, כנ"ל בענף ג' עש"ה.
מ"ה, יוד הא ואו הא: ה"ס הוי"ה דבינה, שהיא הרשימו הנשארת מאור ישר אחר הסתלקות אור הטעמים, כי מסבת הזדככות המסך עד לשורש, מסתלקות כל ע"ס דאו"ח וגם כתר וחכמהדאור ישר, כי בחסרון או"ח שבים חו"ב אחור באחור, כנ"ל בענף ד' בפמ"ס אות ד', עש"ה. אמנם מבינה ולמטה, נשארת בשלימות גם אחר העלמת האו"ח, וע"כ נקראת הוי"ה זו ע"ש בינה דאור ישר. ונק' ג"כ חג"ת, שהיא כל בחי' ז"א מטרם שנכנס והאיר לזווג דהכאה במסך דבמלכות, שהוא נחשב ג"כ על רשימו דאור הטעמים משום דהוא מבחי' או''י, עי' בענף ד' אות ה' בפמ"א. וסוד המילוא דהויה זו ה"ס מילוא אלפין, שו' דא' הוא באלכסונא כזה להורות על בחי' הפרסא דאלכסונא דאתתקנת בהוי"ה זו, כמ"ש לקמן. ונקראת ג"כ תגין, להיותה מאירה לאותיות הנופלות למטה מטבור, כמ"ש לקמן.
ב"ן יוד הה וו הה: ונקראים אותיות להיותם מבחי' אור ישר דז"א הנמשך למסך בזווג דהכאה, שאור ז"א הוא נצח הוד יסוד והמסך הוא מלכות, דהם הנשארים ריקנים מאו"ח המסתלק מהם. ונודע דהמלכות נקראת את כמו"ש לקמן ונה"י הנכנסים בהכאה נקראים ו' להיותם מז"א ושניהם נקראים אות. וה"ס הרשימו הנשאר מהויה דס"ג הנ"ל, והם נפלו למטה מהטבור מסבת הבטישא כמו"ש לקמן. וע"כ הויה דמ"ה הנ"ל נקרא גופא לרמוז ע"ש שיצאה לבר מרישא, כי הראש דע"ס דאו"י ה"ס כתר וחכמה, שהם נסתלקו יחד עם האו"ח שנמשכים עד הטבור. והוי' דב"ן נקרא לבר מגופא, כי עיקר הגוף הוא בבחי' רשימו דע"ב, כלומר עד סיום האור ישר שהוא חג"ת דז"א בטרם שנכנס לזווג דהכאה. שהאותיות נדחו משם למטה מהחג"ת כנ"ל, וע"כ נקראים לבר מגופא.
וכל אחד מאלו הד' הויות כלול מכולם: כי בכל הוי"ה והוי"ה שיצאו מא"ק הפנימי נעשה בהם הבחן ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, כמבואר בפמ"ס בארוכה.
ויש וכו' בחי' טנת"א: טנת"א וע"ב ס"ג מ"ה וב"ן הוא ענין אחד, כנ"ל ודו"ק.
והנה בחי' קרקפתא וכו': כל זה מבואר בפמ"ס אות י"ד.