רלד) והנה סוד נקודה זו ענינה הוא, כי הלא נודע, איך היו ב' המאורות באצילותן בקומתן נבראו שוין זה לזה. וכאשר קטרגה הלבנה ונתמעטה, פירוש: שמה שהיתה בסוד פרצוף שלם, נתמעטה ועמדה בסוד נקודה קטנה כלולה מי"ס, והט' נקודות אחרות פרחו ממנה, כנודע, ששרשה מתחלה אינו רק נקודה א' ואח"כ באו לה בתוספות ע"י ז"א תשעה נקודות אחרות. כי לכן נקרא אספקלריא דלית לה מגרמה כלום. לכן חזר ז"א ונטלם. ונשארה בסוד נקודה קטנה, ואז לא יכלה לעמוד אצלו מרוב קטנותה ואז ירדה במקום זה בראש הבריאה.
רלד) ששרשם מתחילה אינה רק נקודה אחת ואח"כ בא בתוספות ע"י ז"א תשעה נקודות אחרות. כי היא סוד נקודת החזה דז"ת דנקודים, שבסוד עלית ה"ת לנקבי עינים והמלכות המסיימת לרגלי א"ק עלתה לבינה דגופא שהיא ת"ת, בנקודת החזה שבו, ושם סיימה הז"ת דנקודים. ומלכות המסיימת הזאת שבמקום החזה דנקודים היא סוד שורשה של המלכות דאצילות. ואע"פ שבעת הגדלות דנקודים, בעת שנתפשטו בחזרה למקום בי"ע, נעשתה שם מלכות המסיימת הזו לפרצוף שלם, כי הכלים שנפרדו לבי"ע חזרו אליה ונעשו לט"ת שלה. אמנם לא נתקיימו, כי מתו ונשברו כנודע. וע"כ באצילות כשנתקנו ה"פ אצילות בבחי' מוחין קבועים, יצאו זו"ן בסוד כלים דפנים לבד, שהם חב"ד חג"ת דקטנות דנקודים עד החזה באורות דחג"ת נהי"מ. שזו היא בחינת העיקר של הזו"ן שאין להם מיעוט לעולם. ונמצא בזה, שחזרה הנוקבא ונעשתה רק נקודת סיום אל ז"א. ומבחינת הכלים נבחן נקודה זאת בשם כתר, וכן בשם נקודת החזה, כי היא הסיום דחב"ד חג"ת דכלים הנקרא חזה. אמנם מצד האורות אין בהם אלא חג"ת נהי"מ, הרי הנקודה רק בחינת המלכות לבד. ובזה תבין מה שהרב קורא פעם נקודה זו בשם מלכות, ופעם בשם כתר, דהיינו כמבואר. ועם זה תבין המשך דברי הרב.
לכן חזר ז"א ונוטלם ונשארו בסוד נקודה קטנה. והנה לעיל אומר שבעת מיעוט הירח ירדו הט"ת שלה לבי"ע ולא לז"א (דף אלף תתקע"ט ד"ה השכינה ע"ש). והענין הוא, כי ע"י ירידתה זו, פרח ממנה בחינת אצילות שבה, ואלו נוטלם ז"א. אבל ט' הספירות עצמם בסוד הכלים, הם ירדו ונעשו לבחינת נשמה לפרצופי בי"ע, כמ"ש שם עש"ה.
נקודה קטנה ואז לא יכלה לעמוד אצלו מרוב קטנותה ואז ירדה במקום זה בראש הבריאה. הנה כאן אומר שרק הנקודה ירדה ונעשה עתיק לבריאה. ולעיל (בחלק זה אות קנ"ח וקנ"ט), אומר שכל הט' ספירות של הנוקבא ירדו לבי"ע. והענין הוא, כי יש כאן ב' בחינות. א', הוא בחינת ט"ת שלה שהם ירדו ונעשו בחינת נשמה בבי"ע, ולא בחינת עתיק. אבל בחינת נקודת הכתר שבה ירדה ונעשה לעתיק לבריאה. כמ"ש לעיל דף אלף תתקע"ט ד"ה השכינה ע"ש.