צד) ובזה תבין למה בכל הזוהר והתיקונין קורא אל עולם העשיה מקום הקליפות, והוא לסיבה הנ"ל, כי אמת הוא שהעשיה בעצמה קדושה גמורה היא, אלא שירדה אל מקום הקליפות כי אין זה מקום אמתי הראוי אליה.
צד) אמת הוא שהעשיה בעצמה קדושה גמורה היא, אלא שירדה אל מקום הקליפות וכו' היצירה לא נפל כולו רק רגליו וכו'. יש להבין הדברים, למה גרם החטא דעצה"ד ליציאת בי"ע מאצילות אל למטה מפרסא, ולא עוד אלא שהפיל הד"ת דיצירה, וכל הע"ס דעשיה תוך מקום הקליפות ממש. ולפי שדברים הללו הם היסודות לכל דרושי בי"ע, להיותם נמצאים כן במצב ירידתם זו בכלהו ימות החול, ע"כ הכרח הוא לברר הדברים היטב. כי זולתם אינו מובן אף מלה אחת מדרושי הרב בג' העולמות בי"ע ובמה שבהם, ואצ"ל בהעליות שע"י התפלות ובמועדים ושבתות.
וצריכים לזכור את המתבאר עד הנה בג' הבחינות שיש להבחין בבי"ע. א', הוא מקום בי"ע. ב', הוא מהות הג' העולמות בי"ע. ג', מהות הקליפות. ונודע כי המקום בי"ע נעשה אחר עלית ה"ת המסיימת למקום בינה דגופא של הפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, שהיא נקודת החזה דפרצוף זה, וסיימה שם את קו א"ס ב"ה. שמשם ולמטה נעשה חלל פנוי כהמקום שמתחת הסיום דרגלי א"ק שבצמצום א'. ונמצא המחזה ולמטה של הפרצוף הזה, שנעשה חלל פנוי מא"ס ב"ה כמו הנקודה דעולם הזה, כנ"ל בדברי הרב (בחלק זה אות ג' וד'). שאז הם נבחנו כמו שירדו מתחת רגלי א"ק, דהיינו לנקודה דעוה"ז, ע"ש באו"פ. ואלו תנה"י דנקודות דס"ג א"ק, נעשו למקום העתיד להתפשט שם ג' העולמות בי"ע וכל אשר בהם.
ובחינה שניה, הוא עצם העולמות והפרצופים והנשמות הנקראים בשם בי"ע. וחנה הם בחינת האחורים של הגדלות דז"ת דנקודים מטרם השביה"כ, שהם נתפשטו למטה מפרסא תוך מקום בי"ע, שנשברו ומתו. וגרמו גם לכלים דפנים דז"ת, דהיינו אותם שיצאו בעת קטנות נקודים, שמתו גם הם, מחמת חיבורם עם הכלים דאחורים, כנודע. והנה אם אותם האחורים דגדלות הז"ת נקודים לא היו מתפשטים לבי"ע, אלא שהיו יוצאים באצילות ע"ד עלית בי"ע לאצילות, שמטרם החטא דעצה"ד, או בשבתות, הנה ודאי שהיו מתקיימים ולא מתו. ותדע, שזה כל עבודתינו במשך השתא אלפי שני, לברר שוב אלו הכלים אחורים דגדלות הז"ת נקודים, לחזור ולהמשיך בהם האורות דגדלות, כמו שהיו להם מטרם השבירה. אכן עם תיקונים כאלו, שלא יתפשטו עוד אל מקום בי"ע, כבזמן שביה"כ, אלא באופן שיעלו למעלה באצילות, כדי שלא ישברו עוד.
ועיקרם הם ב' תיקונים. א', נקרא גניזו דאו"א הפנימים. שפירושו בלי להמשיך עוד ג"ר דחיה המתפשטים ממעלה למטה, כי אז יתפשטו שוב למקום בי"ע. אלא רק להמשיך ו"ק דחיה, שאינם מאירים אלא בבחי' ממטה למעלה, הנקרא גילוי חסדים של הנה"י, שהם ו"ק דגופא. אבל ג"ר דגופא שהם חג"ת נשארו תמיד בחסדים מכוסים, כלומר בלי הארת חיה. כי ג"ר דגופא צריכים לקבל מג"ר דרישא, וכיון דג"ר דחיה שהם או"אפנימים נגנזו, שוב לא יוכלו חג"ת לקבל בחינת חיה. ומתוך כך, אין הארת חיה מתפשטת רק ממטה למעלה כטבע הנה"י, ואינם עוברים עוד על גבול הפרסא, אלא שיוצאים באצילות גופיה. ותיקון ב', הוא, גניזו של המלכות דצמצום א' תוך רדל"א, וכל המוחין דשתא אלפי שני אינם יוצאים אלא על בחינת יסוד דמלכות. ומשום זה אפילו בעת הארת ע"ב, המורידה ה"ת למלכות, אין זה למלכות ממש, רק ליסוד. וזה שומר המוחין שלא יתפשטו למטה מפרסא, כבמקרה דשביה"כ.
ומכח ב' תיקונים אלו, חוזרים ומתבררים כל האחורים דגדלות דז"ת דנקודים שיצאו מטרם שביה"כ, והם מקבלים שוב אורות דאצילות. ועכ"ז מתקיימים ואינם נשברים, והוא משום כי עתה הם יוצאים באצילות גופיה למעלה מפרסא, כי אלו ב' התיקונים משמרים אותם, כמבואר.
ועם זה תבין מ"ש הזוהר והרב, דאדם הראשון לא הוי ליה מהאי עלמא כלום. וכן מ"ש הרב לעיל (בחלק זה אות מ"ה), אשר בטרם החטא היו העולמות בסוד בריאה. כי נתבאר שבחינת המלכות נגנזה ברדל"א, ואינה מתגלה בכל השתא אלפי שני בבחינת זווג. וז"ס רפ"ח הניצוצין הנבררים ע"י אבא המובא לעיל בחלק יוד, כי המלכים דמיתו בכללם, כוללים ש"ך ניצוצין, שהם ח' מלכים שבכל אחד מ' בחינות. והארת אבא מורידה המלכיות שבכל ספירה מהם, שהם ל"ב בחינות הנקראות ל"ב האבן, שהוא בחינת פסולת שאינה ראויה לכלום, להיותם צריכים לזווג על מלכות דצמצום א', והיא נגנזה ברדל"א. וע"כ לא יוכלו להתברר רק רפ"ח ניצוצין, שהם רק ט"ר דכל ספירה בחסר מלכות. אמנם בלי מלכות אי אפשר שתצא איזה מדרגה. וע"כ לכל בירור צריך זווג או"א, שאז אמא מאירה ל"ב ניצוצי מלכות משלה, דהיינו ממלכות דאמא, ומשלמת הרפ"ח למספר ש"ך ניצוצין. וזה נוהג בכל מדרגה העולה ונבררת מבי"ע, כמ"ש שם, ועי' בדף תתקע"ה תשובה י"ז.
הרי שכל מדרגה הנבררת מבי"ע אל הקדושה, אין שם מבחינת האי עלמא כלום. כי האי עלמא הוא מלכות של צמצום א' הריקנית מכל אור, והיא בחינת ל"ב האבן הנדחה מכל מדרגה דקדושה ע"י הארת אבא, כנ"ל. ובחינת המלכיות של המדרגה אינה אלא מלכות דאמא המשלמת ש"ך הניצוצין, כנ"ל. ולפיכך גם אדה"ר שהיה נברר יחד עם פרצופי בי"ע, לא היה לו ג"כ מבחינת עוה"ז כלום. וז"ס שהרב אומר שכל העולמות היו בסוד הבריאה מטרם החטא, כי המלכיות דכל מדרגה היו בחינת מלכות דאמא הנקראת בריאה, וממנה היה כח הסיום של העולמות והפרצופים וכן נשמת אדה"ר כנ"ל.
עתה נבאר הבחינה הג' שיש להבחין בבי"ע, שהיא הקליפות. כי כל מה שלא היה יכול להתברר מאחורים של הגדלות דז"ת דנקודים, במשך השתא אלפי שני, הם נקראו קליפות, שפירושן שלא יצלחו לשום בירור. והנה נתבאר שכל המלכיות נדחו מהבירורים בסוד ל"ב האבן. ע"כ כל אלו המלכיות הנשארים אחר בירור כל המדרגות דבי"ע, המה נבחנים לקליפות, כי אין בהם עוד שום בירור לקדושה, מחמת הגניזו דה"ת דצמצום א' תוך רדל"א. וחוץ מאלו המלכיות יש עודבחינת ג"ר דחיה, שאי אפשר לברר מהם בכל משך שיתא אלפי שני, מחמת הגניזו דאו"א הפנימים כנ"ל, כי ע"כ אינם מאירים רק ו"ק דחיה. ונודע שיש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי כל ו"ק מתלבשים בכלים דחב"ד חג"ת. הרי שמחמת גניזו של או"א הפנימים, חסרים נה"י דכלים של בחינת חיה, וג"ר דאורות. ונמצא שבחינת נה"י דכלים ג"כ אינם יכולים להתברר במשך שיתא אלפי שני, וגם הם נעשו לקליפות. באופן שעולם היצירה, שהוא בחינת ז"א, שאין לו תיקון ג"ר אלא באור החיה כנודע, הרי אינו ראוי להמשיך רק ו"ק דחיה בכלים דחב"ד חג"ת. ונמצאים ד"ת דיצירה, שאינם מתבררים לעולם בכל משך שיתא אלפי שני, ונעשו לקליפות שלא יצלחו לכלום. והנה נתבאר שבחינת ד"ת דיצירה וכל אלו עשר ספירות דעשיה שהיו משמשים באחורים דגדלות נקודים, נעשו לקליפות.
ועפ"ז נמצא מקום בי"ע הנ"ל שבו נפלו הז"מ דמיתו, הנה הוא נחלק לחב"ד חג"ת נהי"מ. שחב"ד הוא מקום בריאה, וחג"ת הוא מקום יצירה, ונהי"מ הוא מקום עשיה. ונמצא, כי רק הכלים שנפלו במקום חב"ד, היו נבררים כולם לקדושה. אבל הכלים שנפלו לחג"ת דמקום בי"ע שהוא יצירה, לא יכלו להתברר כולם לקדושה, כי חסרים ג"ר דאורות ותנה"י דכלים, מחמת גניזו דאו"א הפנימים. הרי שבירור הכלים דיצירה של המקום בי"ע, נסתיים על החזה שלו, ומחזה שלו ולמעה לא נברר מכלים הנפולים שם כלום כי נעשו לקליפות. ומן נהי"מ דמקום בי"ע, שהיא העשיה שבו, לא הוברר אפילו משהו, כי שם נפלו המלכיות, שכולם נדחו מהקדושה בסוד ל"ב האבן, כנ"ל. ונתבאר היטב, שי"ד הספירות דמקום בי"ע, הם מלאים קליפות, כי לא נברר מהכלים הנפולים שם כלום. כי לא יצלחו לשום בירור בכל משך שתא אלפי שני, ונעשו כולם לקליפות.
והנה נתבאר היטב, שג' העולמות ונשמת אדה"ר, הנה מבחינת עצם אצילותם, לא היו בכלים שלהם כלום, לא מבחינת ד"ת דיצירה, ולא מבחינת עשר ספירות דעשיה של הכלים דז"ת דגדלות נקודים. וע"כ אפילו בעת הבחינה הראשונה בזמן הקטנות שלהם היו מסתיימים על החזה דמקום בי"ע, דהיינו עם סיום ספירה הששית של עולם היצירה דעכשיו. כי ד"ת של יצירה נעשו לקליפות, מטעם גניזו דאו"א הפנימים, ונמצא משום זה שעולם היצירה היה חסר באמת את נהי"מ דכלים שלו, וממילא היה חסר ג"ר דאורות שלו. וע"ז תבין מה שעולם היצירה אפילו בבחינה הג' שבערב שבת בין השמשות לא יכול לעלות למעלה מז"א דאצילות, שהוא קומת ו"ק בלי ראש, והוא משום שאין לו אלא חב"ד חג"ת דכלים, ואינו יכול לקבל רק ו"ק דחיה, שהוא קומת ז"א. וכן כל עולם העשיה שהוברר אז, לא היה מהמלכות האמיתית אלא רק ממלכות דאמא, שה"ס הל"ב ניצוצין קדושים המשלימים הש"ך ניצוצין בעת זווג או"א, כנ"ל. אבל מבחי"ד, שהיא בחינת נקודה דעוה"ז, לא היה בעולם העשיה הזאת כלום, וזכור זה.
ונמצא שמטרם חטאו של אדה"ר היו העולמות וכל אשר בהם בבחינת חירותממלאך המות, שפירושו שלא היו שום אפשרות אל הקליפות שיתערבו עוד בהקדושה, שמחמתן יסתלקו האורות וימותו הכלים כבמקרה דשביה"כ. כי אלו ב' תיקונים הנ"ל, שהם הגניזו של או"א הפנימים, והגניזו דה"ת ברדל"א, היו שומרים את הגבול של הפרסא, כנ"ל. אמנם ודאי שזה לא יבחן לבחינת בלע המות לנצח, שהרי עוד נמצאים בחינות הקליפות בד"ת דיצירה, וע"ס דעשיה הנקראים מות. אלא אע"פ שמציאות המות היה, עכ"ז הקדושה היתה בבחינת חירות ממלאך המות, כנ"ל. ולולא חטאו של אדה"ר, לא היה עוד בחינת מיתה בעולמות, שפירושו הסתלקות האורות מהכלים, כמבואר.
ואחר שחטא אדה"ר בעצה"ד, הביא שוב מיתה לעולמות כבזמן שביה"כ, כי גרם שוב התערבות המלכות דחלל פנוי תוך הכלים דקדושה, ותכף נסתלקו האורות מהכלים ונפלו כל הבירורים למקום המיתה. באופן שענין החטא דעצה"ד, הוא שוה לגמרי לשביה"כ של ז' המלכים, אלא שזה בעולמות, וזה בנשמות. כי כן כתב הרב בשער הקדמות בסופו בלקוטים דף ת"ט ט"ב אמצע ד"ה אמנם צריך שתדע. וז"ל: "כבר המ"ן דאמא ודנוקבא דאריך ודנוקבא דעתיק, כולם הובררו לגמרי אפילו בבחינת פב"פ, ולא נשארו לברר רק מ"ן דמלכות דבחינת פב"פ לבד וכו', ועדיין היו הקליפות נאחזות בהקדושה. וכשנזדווג בערב שבת ועדיין היו זו"ן אחור באחור גרם שהזווג העליון דזו"ן יחזרו אז פב"פ, ועדיין היה הנחש נאחז שם, וזהו עצה"ד טו"ר. כי החו"ג שבדעת שהם היורדים בעת הזווג, עדיין היו טו"ר למטה במלכים שלא הובררו, וכשעלו בסוד הזווג בערב שבת, היו מורכבים מטו"ר, כי לא יכלו להתברר לגמרי. וז"ס נחש דאטיל זוהמא בחוה, ואז שלט הנחש בהקדושה. ואז אף כל מה שכבר הוברר וכו' חזר להתקלקל ונתערב בקליפות וכו', והבן זה מאד, כי אלו הם דוגמת המלכים הראשונים שכולם בחינת קריין בלי זווג, וזה סוד עצה"ד על מתכונתו", עכ"ל. הרי מפורש שעצה"ד ושביה"כ הם ענין אחד, דהיינו בחינת קריין בלי זווג. והנה הרבה דרושים אמר הרב בענין עצה"ד, אמנם כאן סיים שזה סוד עצה"ד על מתכונתו, לכן ראוים הדברים לתשומת לב ביותר.
ולכאורה תמוה, כי כאן כתב הרב שחטא דעצה"ד היה אחר בחינה הג' בערב שבת בין הערבים, שכבר הובררו העולמות כולם ונתקנו במקום הראוי להם להיות תמיד, ואפילו הששה תחתונות דעשיה, כבר עלו לאצילות למעלה מפרסא, והיצירה ועשיה העומדים במקום זו"ן חזרו בבחינת פב"פ. ושם כתב שאפולו זו"ן היו עוד אב"א בעת אכילת עצה"ד, וזה היה סבת כל החטא והקלקול. וכן צריכים להבין ענין המ"ן דמלכות שלא היה נברר עוד, מה הם.
ועם המתבאר מובן היטב. כי ענין המ"ן דמלכות, הוא בחינת ל"ב האבן הנ"ל, שהיונדחה מכל הכלים ופרצופים דבי"ע, ובמקומם בא ל"ב הניצוצין קדושים דמלכות דאמא, כנ"ל. וזה שאומר שם שלא היה נברר רק המ"ן דאמא. וכן לעיל אומר שעולמות כולם היו בסוד הבריאה. ולפיכך לא עלה עולם היצירה רק למקום ז"א, דהיינו ו"ק בלי ראש, כי היה חסר לו הד"ת הנקראים נהי"מ, ועי"ז חסר לו ג"ר דאורות כנ"ל. ואע"פ שהיה אז בבחינת פב"פ עם העשיה, הוא רק פב"פ מבחינת ג"ר דנשמה, מטעם שעולם העשיה היה רק מבחינת מ"ן דאמא, המספיק לזו"ן רק לג"ר דנשמה ולא לג"ר דחיה. ועד"ז ממש היה גם בזו"ן העליונים, ששניהם כבר עלו אז למקום ג"ר דא"א פב"פ, ועכ"ז לא היו בבחינת פב"פ רק מבחינת נשמה, אבל מבחינת חיה היה חסר הז"א ד"ת דכלים, שהם נעשו לקליפות תוך המחזה ולמטה דמקום בי"ע, כנ"ל. וכן הנוקבא דז"א, היתה חסרה מבחינת המ"ן של עצמה, כי הם נעשו לקליפות תוך העשיה דמקום בי"ע כנ"ל. אמנם כל תיקונם היה אז בבחינת נשמה דיחידה, המשאיר את המחזה ולמטה שלהם אב"א. וכבר נתבאר זה באורך לעיל דף א' תתקט"ז ד"ה עצה"ד עש"ה כל ההמשך.
באופן שענין פב"פ דזו"ן הוא מקומת נשמה, אבל מקומת חיה ויחידה נשארו אב"א. וע"כ יש עוד אחיזה לקליפות בין הדבקים, דהיינו שאסורים בזווג מבחינת חיה ויחידה, כי אז האורות ימשיכו אחריהם הכלים מי"ד הספירות שמחזה ולמטה דמקום בי"ע, שנעשו לקליפות, ויפילם למקום המיתה.
וזה אמרו "והענין בע"ש היה בעוד שעדיין לא הובררו המ"ן של המלכות". כי מחמת הגניזו דהמלכות ברדל"א לא היה אפשר לברר בחינת המלכיות דש"ך ניצוצין כנ"ל, כי נעשו לקליפות. וזה אמרו "וכשנזדווג בערב שבת ועדיין היו זו"ן אב"א גרם שהזווג העליון דזו"ן יחזרו פב"פ ועדיין הנחש היה נאחז שם". כי אפילו ז"א העליון שבמקום א"א, לא היה לו שם בחינת יחידה, רק מבחינת ג"ר דנשמה, המשאיר המחזה ולמטה שלו בבחינת אב"א. אבל מבחינת חיה דיחידה היה עוד בו"ק חסר ג"ר, שהרי הד"ת שלו לא יכלו להתברר מסבת הגניזו דאו"א הפנימים, והם נעשו לקליפות. ומכ"ש הנוקבא דז"א, שהיתה חסרה לגמרי מבחינת מ"ן שלה. ולפיכך ע"י אכילת עצה"ד גרם זווג זו"ן פב"פ בעת שהנחש היה נאחז שם. פירוש, כי קומת האורות ממשיכים אליהם הכלים המיוחסים להם. וכיון שאה"ר גרם יציאת זווג מקומת זו"ן פב"פ דאור הג"ר דחיה ודיחידה, הרי תכף המשיכו האורות אלו את הכלים של י"ד הספירות דקליפות המיוחסים לאורות הללו, שיקבלו, וילבישו את האור. ונודע שהקליפה דבחי"ד נקרא נחש, ונמצא שהעלה את הנחש שיתאחז למעלה במקום נה"י של הזו"ן, דהיינו אחיזה גמורה לעשות נה"י לז"א מד"ת דיצירה, וכן ולהעשות בחינת נה"י דנוקבא מן הע"ס דעשיה דקליפות. וז"ש שע"י החזרתו לזו"ן פב"פ גרם אחיזה להנחש שם, שהואכולל הקליפות דבחי"ד.
וזה אמרו "כי החו"ג שבדעת שהם היורדים בעת הזווג עדיין היו טו"ר למטה במלכים שלא הובררו". כי האורות היוצאים בעת הזווג נקראים חו"ג שבדעת, שהם הממשיכים לעצמם הכלים המיוחסים להם, ויורדים ומתלבשים בהם. ומתוך ירידתם בהקליפות בי"ד הספירות כנ"ל, שהם המלכים שלא הובררו הנקראים קליפות כנ"ל, הרי החו"ג האלו נעשו ע"י ירידה זאת בבחינת טו"ר. וזה אמרו "וז"ס הנחש דאטיל זוהמא בחוה ואז שלט הנחש בהקדושה" דהיינו כנ"ל, שע"י קבלתו את האורות המיוחסים אליו, נעשה שולט על הקדושה הזאת, דהיינו על האורות שקבל.
וזה אמרו "ואף כל מה שכבר הוברר שהם מ"ן דאמא ומכ"ש מ"ן דרחל, גם הוא חזר להתקלקל ונתערב בקליפות". כי המ"ן בכללם שהם המלכיות דאמא המשלימות את הרפ"ח לש"ך ניצוצין, יש בהם ב' בחינות, שהם בחינת לאה ובחינת רחל. ואומר שכל המ"ן האלו שכבר הובררו ונפרדו לגמרי מל"ב האבן, שהם בחינת המלכות דצמצום א' שנעשתה לחלל פנוי כנ"ל, הנה עתה מחמת עלית הנחש וקבלתו את החו"ג דדעת שירדו מן הזווג כנ"ל, הנה שוב נתערבה בחינת המלכות דחלל פנוי, שהיא בחינת הנחש, תוך המ"ן דאמא, כי להיותם שניהם בחינת מלכיות נתערבו ונתחברו זה בזה. וע"י כן נפגמו כל הכלים דקדושה שכבר הובררו ועלו מבי"ע לאצילות, והאור שבהם נסתלק תכף למקורו, והכלים והניצוצין נפלו לקליפות. ואותם הכלים דפרצופי בי"ע שהפגם לא נגע בהם כל כך, כמ"ש להלן, שהם כל פרצופי ג' עלמין בי"ע הנשארים, הם ירדו למטה מפרסא. עד שיצירה ועשיה ירדו למדור קבע של הקליפות דהיינו למחזה ולמטה דמקום בי"ע, ונתלבשו בהם, כמ"ש להלן.
וזה אמרו "והבן זה מאד כי אלו הם דוגמת המלכים הראשונים, שכלם בחינת קריין בלי זווג". כי המשיך האורות בעת שעוד לא הובררו המ"ן דמלכות, ונמצא שאין שם נוקבא שתהא ראוי לקבל האורות ההם. וע"כ קבלו אותם הקליפות, דהיינו הכלים שעוד לא הובררו, הנקראים קליפות. אמנם לע"ל שתתגלה המלכות שנגנזה ברדל"א, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, הנה אז תהיה נוקבא מוכנת לקבל האורות דג"ר דחיה ויחידה, כי גם המ"ן דמלכות דצמצום א' יובררו ג"כ, ואז יצאו האורות בזווג זכר ונקבה. מה שלא היה כן בזמן שביה"כ, כי אז נמשכו האורות דג"ר דחיה ויחידה בלי נוקבא מוכנת לקבל, דהיינו מטרם שנבררו המ"ן דמלכות. וכן באכילת עצה"ד, שהמשיכם ג"כ מטרם שהובררו המ"ן דמלכות, נמצא שיצאו מהזכר בעת שלא היה לו נוקבא מוכנת לקבל אותם. וע"כ יצאו בסוד טפת קרי, מזכר בלי נקבה, וקבלו אותם הקליפות כנ"ל. וע"כ נקראו קריין בלי זווג דכר ונוקבא. אמנם יש כאן קושיא חזקה. כיון לפי מה שנתבאר שהחטא דעצה"ד ושבירת הכלים הם ענין אחד, א"כ למה שם בשביה"כ נשברו אפילו הכלים דפנים של הז"א ולא נשתייר כלום. וכאן בחטא דעצה"ד, לא לבד שהכליםדפנים של זו"ן נשתיירו כולם שלמים באצילות, הנקראים ו"ק ונקודה, אלא גם הפרצופים והעולמות דבי"ע, נשארו שלמים בקדושתם כמקודם, אלא רק שירדו למטה מפרסא דאצילות לתוך המקום דבי"ע, אבל לא נשברו כלל ח"ו. ויש להבין את זה.
והתשובה היא, כי לדבר זה נעשה תיקון נוסף בעולם התיקון, הנקרא עיבור. שע"י עיבור כל פרצוף בבטן אמו, נעשה תיקון קוים בהם ונקשרים יחד ע"י האורות דאו"א, עד שלא יארע בכלים דפנים שבהם שום קלקול לעולם ע"י מעשה התחתונים, כמ"ש בחלק יוד וי"א ע"ש. וזהו הנקרא עיבור א', שפירושו תיקון הכלים דפנים דכל פרצוף, והוא נבחן תמיד לעצמותו של הפרצוף די הספקתו, שהוא אורות דו"ק בכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, והוא הנקרא ו"ק ונקודה. ויש גם עיבור ב', שהוא לצורך מוחין דג"ר, אמנם הם אינם עיקרים בהפרצוף, אלא עולים ויורדים לפי מעשה התחתונים כמ"ש שם באורך. ועיבור א' נעשה תמיד ע"י העליון, כי אח"פ דעליון מתקנים הגו"ע דתחתון, כי אין אז שום מציאות אל התחתון שיוכל לעזור עצמו. כי העיבור הא' מתחיל לברר ולהוציא אותו מן הקליפות. משא"כ עיבור הב', הוא ע"י עלית מ"ן של התחתון עצמו, כי הוא עולה למ"ן אל העליון שלו, ועל המ"ן שהעלה יוצאים לו שם המוחין.
וזה כל ההפרש משביה"כ להפגם דעצה"ד, כי שם בז"ת דנקודים, שום תיקון קוים לא היה בהם, אלא שיצאו פרודות בקו אחד זה תחת זה. ולכן נשברו שם גם הכלים דפנים. עש"ה. ולפיכך לא שלט הפגם דעצה"ד בכל מה שיצא בג' העולמות בי"ע, מבחינת עיבור א', דהיינו מבחינת הקטנות שיצאה בהבחינה הראשונה שכתב הרב כאן. וכמו שהכלים דפנים נשארו שלמים בזו"ן דאצילות, שהם ו"ק ונקודה, כן נשארו ג"כ כל הכלים דפנים דהעולמות בי"ע, שהם הכלים דחב"ד חג"ת שבהם עד החזה, שיצאו בבחינה הראשונה לעת לידת נשמת אדה"ר.
אמנם לא יכלו להשאר באצילות כמו שהיו קודם החטא. כי מקודם היה פירוד גמור בין הקדושה לקליפות, משום שהפרסא דאצילות לא נתבטלה, כי לא היה בה מבחינת ה"ת כלום, אלא מבחינת מלכות דאמא. ועד"ז נקודת הסיום דבי"ע, שהיה אז בששה ראשונות דיצירה בהחזה, לא היה בה מבחינת ה"ת כלום, אלא בחינת מלכות דאמא, כנ"ל שכל ל"ב המלכיות אשר השלימו לש"ך נצוצין היו כולם מאמא ע"ש. ולפיכך היתה הבריאה יכולה להלביש לז"א דאצילות, וד"ר של היצירה יכלה להלביש את הנוקבא דאצילות, כי קומת ו"ק שבהם קבלו מאמא בהתלבשות הנוקבא דאצילות ועל כן הלבישו לזו"ן דאצילות.
מה שאין כן אחר החטא דעצה"ד, שהנחש הטיל זוהמא בחוה העליונה, שפירושו שנתערבה בחינת המלכות דחלל הפנוי תוך המלכות דנוקבא שהיתה מאמא, כנ"ל ע"ש. הנה גרם זה לעלית ה"ת בנקבי עינים בכל הפרצופים שירדו שוב להמדרגה שמתחתיהם. עד שאח"פ דגופא דזו"ן, שהם תנה"י דז"א, וכל ט"ת דנוקבא, ירדו שוב למקום בי"ע, הנה בהכרח שכל ג'העלמין דבי"ע ירדו עמהם לתחת הפרסא דאצילות. כי כל בי"ע הם בחינת נה"י דז"א וט"ת דנוקבא. ולכן חב"ד חג"ת דבי"ע, שהם הכלים דפנים שלהם נתלבשו בחב"ד חג"ת דמקום בי"ע. והכלים דאחורים שלהם, שהם ד"ת דיצירה וע"ס דעשיה שלהם, הם ירדו לי"ד ספירות דקליפות, דהיינו למחזה ולמטה דמקום בי"ע. ואע"פ שי"ד הספירות דבי"ע הם כלים נבררים ממ"ן דאמא, ואין בהם מבחינת מלכות דחלל הפנוי כלום, וכבר נתקנו בעיבור ע"י אורות אמא באופן שאין עוד בהם אחיזה כל שהוא אל הקליפות כנ"ל. עכ"ז כיון שאלו י"ד הספירות דקליפה קבלו לתוכם תערובות גם ממלכות דאמא ע"י כלהו האחורים דמוחין עלאין שנפלו לתוכם, ע"כ נשתוה צורתם למלכות דאמא, והשיגו כח להלביש אלו י"ד הספירות של בי"ע דקדושה. וע"כ בריאה יצירה עד החזה, שהם כולם כלים דפנים, היה להם כח להשאר למעלה, מי"ד הספירות דקליפות. אבל ד"ת דיצירה וע"ס דעשיה דקדושה, שהם כלים דאחורים, ירדו ונתלבשו בקליפות.
וזה אמרו "אמת הוא שהעשיה בעצמה קדושה גמורה היא אלא שירדה אל מקום הקליפות". דהיינו כמבואר, אשר העשיה בעצמה היא כולה מבחינת מ"ן דאמא ובתיקון קוים דעיבור א' באופן שאין בה שום אחיזה של משהו לקליפות. "אלא שירדה למקום הקליפות". והיינו משום שהקליפות השיגו כח להלביש אותם, ולהשתוות להם כדוגמת קוף בפני אדם. שזה גורם פגם גדול אל המקבלים מע"ס דעשיה דקדושה, כי הם מוכרחים לקבל שפעם דרך הקליפות המלבישים אותן. ונמצא מתערב שפעם שמקבלים, תוך הכחות של הקליפות, ונעשה טו"ר, וצריכים זהירות יתירה להפריד הרע ולקבל רק הטוב. וז"ס העירוב דקדושה בקליפה הנאמר בעולם העשיה, והבן.