קצה) ולא עוד אלא שאינו שוקע כיסוד הנקבה, אשר אורה מועט לפי שהיא אורות גבורה כנ"ל, אבל זה, שהוא אור חסד גדול, נעשה יסוד בולט וארוך, מרוב האור הנוסף בו מן המזל עצמו דדיקנא דאריך המגיע עד ראשו, שלא ע"י או"א, אלא מן המזל עצמו. ודבר זה הוא אור נפלא מאד.
קצה) יסוד בולט וארוך מרוב האור הנוסף בו מן המזל וכו' שלא על ידי או"א אלא מן המזל עצמו. כבר נתבאר בסמוך, שאין השלמה ליסוד דז"א אלא ע"י נה"י דכתר, ואין בחינת ע"ב מספקת לו. שזהו מכח שורשו הא' שהוא נמשך שם מנה"י דא"ק הפנימי, שהוא פרצוף הכתר דא"א, בסוד ו' ונקודה לאו"א הנקודים, כנודע. ולפיכך, נעשה הזווג דנשיקין שלו בפה דא"א המלביש לפה דעתיק, ולא כפף פה דראשו למטה למקום פה החדש דחב"ד שלו כנ"ל, משום שצריך להשפיע ליסוד דגדלות דז"א רק מבחינת כתר, שהוא פה דעתיק. וז"ש "זה שהוא אור חסד גדול נעשה יסוד בולט וארוך וכו', שלא ע"י או"א אלא מהמזל עצמו". דהיינו שלא ירד לפה דחב"ד שלו ששם עומדים או"א, משום שהם רק בקומת ע"ב כמו א"א בקביעות. וע"כ לא ירד להתלבש בראשייהו דאו"א, אלא שנזדווג במקום עמידתו, שהפה שלו במקום פה דעתיק, והמזל הי"ג עלה שם ושימש לבחינת מ"ן ליציאת קומת החכמה דל"ב נתיבות בשביל הז"א, כנ"ל. הרי שאו"א לא נשתתפו כלל בזווג הזה לצורך יסוד דז"א, שהרי הזווג נעשה למעלה מקומתם, דהיינו בקומת הכתר בפה דעתיק. ונמצא שהקומה יצאה ע"י המזל עצמו שלא בהשתתפות או"א. וז"ש "שלא ע"י או"א אלא מן המזל עצמו". כי אם היה א"א מתלבש במקום או"א, הרי הז"א אינו מקבל מעצמות המזל, אלא ע"י התלבשות היסודות דאו"א (כנ"ל בחלק זה אות צ"ה). משא"כ עתה מקבל ע"י עצמות המזל, בלי שום התלבשות בלבושי נה"י דאו"א.