רלח) והנה נתבאר החילוק שיש בין במוחין שבזמן העיבור אל המוחין שבזמן היניקה, והוא כי במוחין של העיבור לא היו בו רק ב' מוחין חו"ב, אמנם הדעת לא היה אז ניכר בו כלל. אמנם ביניקה יש בו תלת מוחין כי גם מוח הדעת התחיל להיות ניכר בו, בכללות לבד.
רלח) ביניקה יש בו תלת מוחין כי שם מוח הדעת התחיל להיות ניכר בו בכללות לבד. בחינת העביות שיש בקומה שעליה נעשה הזווג עם אור העליון, נקרא בשם כללות הקומה, בו בזמן שעוד לא נעשה עליה הזווג. שפירושה שכבר יש בו אותה ההכנה הראויה להמציא כל שיעור קומה של הפרצוף בעת שיהיה ראוי לזה. גם נודע, שבחינת עביות המסך דבחי"א, הוא קונה עם המוחין דיניקה, שהוא בחינת ה"ת בעינים, שהוא קומת ז"א ואור הרוח, כנודע. אשר אח"כ לעת גדלות כשה"ת זו יורדת מעינים, הוא משיג ג"ר, ואז נעשה הזווג על אותה בחינת ה"ת שהשיג ע"י יניקה, וקונה אור הנשמה.
והנך מוצא, שכל החילוק בין הקטנות דיניקה, ובין הגרלות דנשמה, הוא כי ביניקה בעוד שה"ת היתה שלא במקום הזווג, כי היתה בעינים ולא בפה, וע"כ היה חסר אח"פ, וע"כ אינו ראוי לזווג בעצמו, אלא שהוא מקבל אור הרוח על ידי יניקה מאמו. ולעת גדלות לא נעשה שום חדשות, אלא שע"י הארת הזווג דאו"א יורדת הה"ת מעינים דז"א אל הפה, שאז חוזרים אח"פ אל הז"א. ואז הה"ת שהיא בחינת המסך והעביות, כבר ראויה לזווג עם אור העליון. וע"כ נעשה עליה הזווג בפה דראשו עצמו, ומשיג קומה שלימה של ע"ס ממטה למעלה שנקרא ראש, וממעלה למטה נקרא גוף כנודע. וע"ס דראש נקראות חו"ב חו"ג, שהם חכמה בינה ז"א ונוקבא, כנודע. שז"א נקרא בשם ה"ח, ונוקבא בשם ה"ג. כי הגבורות פירושן, בחינת עביות שעליה נעשה הזווג עם ז"א שבראש, שהם הה"ח, שע"י הזווג הזה המעלה או"ח עד חו"ב, הוא מוציא הארת חכמה, ומגלה אותה בתוך החסדים, שממעלה למטה שלו נעשה לחסדים מגולים בגוף. ואז נקראו הה"ח והה"ג בשם מוח הדעת.
אמנם עתה ביניקה, שעדיין הה"ג אינם ראוים לזווג, להיותם עומדים בעינים כנ"ל, מ"מ המה נקראים בשם כללות הדעת. כדוגמת הגרעין של האילן, שכל האילן כלול בו. אמנם ע"י פעולות ידועות, דהיינו ע"י זריעה וכו', יתגלה מן הגרעין הזה אילן נושא פירות, ועל שם זה אפשר לומר, שבכל גרעין נכלל בו אילן שלם. ועד"ז כיון שהשיג עצם העביות, אע"פ שעדיין עומדת שלא במקום זווג, מ"מ כיון שלעת גדלות, כשעביות זו יורדת למקום זווג, נתגלה על ידה ה"ח וה"ג הנקרא מוח הדעת כנ"ל. לכן גם עתה כשהיא בעינים, נקרא בשם כללות הדעת, והבן זה.
וזהו אמרו "ביניקה יש בו תלת מוחין כי גם מוח הדעת התחיל להיות ניכר בו בכללות לבד". כי בעיבור, שהעביות עוד לא ניכר בו לגמרי, להיותה בחי' עביות דכתר, שפירושו רק שורש העביות בלבד, נמצא שעוד אין שום היכר למוח הדעת, אפילו מבחי' כללות. משא"כ ביניקה שכבר השיג בחינת העביות, הגם שהיא שלא במקום זווג, מ"מ כל הכללות כבר נמצא שם. כי אינו חסר שם אלא הכלים דאח"פ, כדי שתוכל לרדת למקומה, ואז יתגלו מתוכה ה"ג וה"ח, הנקראים מוח הדעת.
וזה אמרו "המוחין דגדלות נחלקים לד'מוחין שהם חו"ב חו"ג, אך המוחין דיניקה הם ג' לבד, והם חו"ב וגבורה, כי הדעת דבזמן היניקה אינו ניכר בו אלא דרך כללות לבד". דהיינו כנ"ל, שעדיין הגבורות שלא במקומם, ואין עוד שם שום גילוי דה"ח וה"ג הנקרא דעת. אלא מתוך שבחינת הכללות כבר יש שם, ע"כ יש לחשבם עכ"פ לג' מוחין חו"ב וגבורה, להיות כללות הה"ג כבר נמצא שם.
וזה אמרו "כי כבר יש למוח הדעת של ז"א כלי דיסוד תבונה להתלבש בו בבחינת כלי האמצעי שלה". פירוש: כי נודע שבעת יציאת המוחין דז"א באו"א, יוצאים בכל שלמות דנרנח"י. אלא בעת שהם משפיעים אותם לז"א, הם מודדים לו בדרך המדרגה לאט לאט. מתחילה מבחינת נה"י חיצונים שלהם, שהם קומת נפש. ואח"כ מבחינת נה"י האמצעים שלהם, שהם קומת רוח. ואח"כ מבחינת נה"י הפנימים שלהם, שהם קומת ג"ר. באופן שאותם נה"י השלמים דאו"א, שהיו מלבישים נרנח"י דמוחין בעת יציאתם באו"א, נתחלקו לג"ש חב"ד חג"ת נה"י, הנקראים פנימים אמצעים וחיצונים. שג"ש העליונים נקראים פנימים, וג"ש אמצעים נקראים אמצעים, וב"ש התחתונים דנו"ה נקראים חיצונים. כי בשלישים התחתונים אין בחינת יסוד, אפילו מיסוד אבא, וע"כ אין בהם אלא ב' שלישים בלבד, כי חסר שם קו אמצעי כנודע.
הרי שבבחינת המוחין דעיבור אשר הם מתלבשים בנה"י החיצונים דאו"א, שפירושו ב"ש התחתונים דנו"ה, אין שם בחינת קו אמצעי כל עיקר. וזה מורה שאין שם עוד מבחינת עביות הראויה לזווג ולא כלום, אלא בחינת שורש העביות כנ"ל. ואין קו אמצעי אלא מהארת הזווג, כנודע. אמנם ביניקה, שהם מתלבשים בנה"י האמצעים דאו"א, אשר שם יש כבר ג' שלישים, כי יש שם בחינת קו אמצעי דיסוד אבא, ואפילו באמא נבחן שם קו אמצעי, בסוד דאמא בדכורא מסתיימת, כמ"ש במקומו. וע"כ יש שם בחינת כללות הדעת דז"א בקו האמצעי. וזה מורה שמשם מקבל הוא בחינת עביות דבחי"א, שהיא בחי' ה"ת בעינים, שהיא עביות הראויה לזווג, בעת שתרד משם לבחינת פה, דהיינו לעת גדלות, כנ"ל. וז"ש "שכבר יש אל מוח הדעת של ז"א כלי דיסוד תבונה להתלבש בו בבחינת כלי אמצעי שלה", דהיינו בחי"א, כמבואר.
[כמ"ש במקומו: עי' 1, 2 - ד"ה וצריכים, ד"ה ובזה תבין]