רכו) פירוש הג', כי י"ס דקטנות דאלקים כולו, נחלק לב' בחי', שהם עיבור ויניקה, והוא, כי ג"ת הם עיבור, וו' עליונות יחד נקרא יניקה. ואחר כך כל י"ס דגדלות דהויות, נקרא עיבור ב'. והרי ג' בחינות הנ"ל שהם עיבור ויניקה דקטנות ועיבור דגדלות, כל זה נקרא חיצוניות, יען כי הם מנה"י דתבונה ויש"ס. ואח"כ ג' בחי' הנזכר עצמן: ב' דקטנות, ואחד דגדלות יען כי הם מנה"י דאו"א עלאין, הם נקראים פנימיות.
רכו) פירוש הג', כי י"ס דקטנות דאלקים כולו נחלק לב' בחינות שהם עיבור ויניקה וכו' י"ס דגדלות דהויות וכו' חיצוניות יען הם מנה"י תבונה. ואח"כ ג' בחינות הנזכרות מנה"י דאו"א עלאין נקראים פנימיות. דלא כבפי' הב' שאומר שהפרצוף הד' דנשמה נקרא פנימי אע"פ שהוא מישסו"ת, אלא כל ה"פ של הישסו"ת הם בחי' חיצוניות, וכל ה"פ דאו"א עילאין ואפילו העיבור א' הם פנימים. ויש כאן ב' שינוים גמורים מפירוש הב'. הא', הוא שאפילו פרצוף חיה דישסו"ת נק' חיצוניות. הב' הוא, שהג' פרצופין נר"ן דאו"א עילאין נק' פנימים, ובפי' הב' אומר שהם נק' חיצונים.
והמעיין בע"ח בשער ו' פ"ב במ"ב ימצא שם אלו השינוים מפירוש הב' לפירוש הג' במאמר אחד. שמתחלה אומר "כאשר לא יש בפרצוף בחי' חיה פנימים וכו' אי אפשר להזדווג". ואחר כך באותו דיבור אומר "בגדלות בא להם הנשמה דגדלות והם מוחין מצד אמא, ועדיין חסר להם המוחין מצד אבא שהוא חכמה, הנקרא חיה, להכנס בהם, עם כל זה הם פב"פ ומזדווגים" שלכאורה הוא סותר עצמו מניה וביה. אמנם ביאר זה במקום אחר, שיש חילוק בין זו"ן הגדולים לזו"ן הקטנים. אשר זו"ן הגדולים צריכים לקבל בחינת חיה שבהם רק מאו"א עלאין. ומכל פרצופים דישסו"ת, אינם משיגים רק נשמה, שהם אינם ראוים להולדה. אבל זו"ן הקטנים מקבלים בחינת חיה שלהם מישסו"ת, משום שהם פרצוף ד' בערכם, וע"כ הם חוזרים פב"פ גם במוחין דישסו"ת. ותדע, כי בכל הזווגים דיו"ט וחול, הם רק מישסו"ת, ומ"מ מספיקין לזווג פב"פ ליעקב ורחל, ולא לזו"ן הגדולים ז"א ורחל, להיותם צריכים לבחינת חיה דאו"א עלאין, שאינם משיגים אותם רק בפסח ושבת, כמ"ש לפנינו.