קח) והבן זה, כי קודם לכן, היו אחורים של שניהן כולם דינים, ולהיותם דינים היו דבוקים יחד, כי כולם כותל אחד להם, ולכן הפיל עליו דורמיטא, ונסתלקו ממנו המוחין כנ"ל הנקרא שינה, ואז נשמתו שהם המוחין שנסתלקו ממנו, היו מושכין לו חסד וחיות, אל ההוא קיסטא דחיותא, שנשאר בתוכו בגוף בעת השינה, מן חסד דבינה, והיה מתפשט בו בתוכו, ואז הדינין ואחורים היו מסתלקין ונאחזין באחור דנוקבא, ונפרדין זה מזה. וזהו אתי חסד ופריש לון. וז"ס ובאתרהא שקיע רחמי וחסד.
קח) נשמתו שהם המוחין שנסתלקו ממנו היו מושכין לו חסד וחיות. כי הנשמה שלו היתה שם באו"א בסוד מ"ן עם הנוקבא, שע"י היו מזדווגים או"א, וטפת הזווג שלהם היתה מורידה הה"ת מעינים דנוקבא, שעי"ז העלתה אח"פ שלה, ונשלמה בעשרה כלים כנ"ל. שז"ס אתי חסד ופריש להון. כי טפת הזווג נקראת חסד, שהיא העלתה את אחורים דנוקבא, ונתפרשה מז"א.
ואחורים היו מסתלקין ונאחזין באחור דנוקבא ונפרדין זה מזה. שהם עשר אחורים שמסתלקים בסוד עשרת ימי תשובה, שהם נפרדים מז"א וניתנים להנוקבא, שבאלו עשר האחורים נשלמת לעשר ספירות. וכבר ידעת שאלו האחורים הם בחינות אח"פ דנוקבא המתחברים לה בכח החסד דזווג או"א שמשכו המוחין דז"א מהם, כנ"ל בדיבור הסמוך, וטפת חסד זו מורידה ה"ת מעינים דנוקבא. ועשרה אחורים שלה שבאח"פ מוחזרים למקומם. וענין עשרה שבהם, מפורש לעיל בדברי הרב (דף תשמ"א אות י'), שהם סוד האחורים דראש, המרומזים באחורים דהוי'ה פשוטה שבגימטריא ע"ב, ובאחורים דגוף המרומזים באחורים דהוי'ה במילוי ב"ן, שבגימטריא קד"ם, שהם יחד בגימטריא רי"ו ובגימטריא גבורה ע"ש. כי אע"פ שהם אינם אלא בחינת אח"פ, אמנם יש בהם התשלום של כל ספירה וספירה, הן דראש והן דגוף. כי כל הכלים פנימים דפרצוף נשמה, נעשים מהם. וע"כ המה נבחנים בעשר אחורים.
ואין להקשות, כיון שכל אלו האחורים הם אח"פ של הנוקבא עצמה, ואין לז"א חלק בהם, כי מה שנאמר לעיל, ז"א נוטל חלקו וחלקה לפי שהוא בכור, זה אמור רק על בחינת גו"ע דנוקבא,להיותם דבוקים באח"פ שלו, והיו עמו יחד בביאה קדמאה דז"א, ע"כ נטל את חלקה, משום שהמ"ן שלה היו בלי ציור, כנ"ל (דף תת"ג אות ק"א ד"ה חלקו). אבל באח"פ שלה, אין הוא כלול מהם כלל וע"כ היא נוטלתם שלא ע"י ז"א, אלא ע"י אמא, כנ"ל. וא"כ למה צריך ז"א להשפיע לה העשרה האחורים הנ"ל. אכן צריך שתדע, שאין הנוקבא לוקחת שום אור אלא ע"י ז"א, כמ"ש בע"ח שער ל"ט ד"ז. כי איך תוכל לקבל מאמא שהיא עלי עליון שלה. לפיכך מדייק הרב ואומר "שנשמתו שהם המוחין שנסתלקו ממנו היו מושכין חסד וכו' והיו מתפשטין בתוכו ואז הדינין והאחורים היו מסתלקים ממנו ונאחזין באחור דנוקבא ונפרדין זה מזה, וזהו אתי חסד ופריש להון". והנך רואה איך מדייק הרב להשמיענו, אחר שאמר שנוטלת המוחין שלא ע"י ז"א, שעכ"ז מקבלת מתחלה נשמת ז"א את טפת החסד העליון, ומתפשטת תחלה בתוכו עצמו, ואח"ז הוא נותן האחורים והדינים להנוקבא. כלומר, שמשפיע לה אותה הארת החסד של הזווג, שהיא מורידה ה"ת מעינים שלה ומחזירה לה את אח"פ. ואז קונית הנוקבא את האחורים המיוחדים לה, שהם אח"פ של עצמה, ואז נשלמת בע"ס שלה הפנימים. ואל תתמה במה שהרב מכנה אותם בשם דינים ואחורים, כי אח"פ אלו שעתה יוצאים מתוך בי"ע, הם ודאי דינים.
וזכור זה היטב, כי הרב דרכו לומר תמיד אשר המוחין דנסירה, או הכלי המעלה מ"ן, מקבל הנוקבא מאמא שלא ע"י הז"א. והפירוש היא, שלא תוכל לקבלם מבחינת כלי ורוחא דז"א זולת ע"י תוספות מוחין, ועלית מ"ן. אמנם גם אלו היא מקבלת מהז"א, כי ע"כ נקרא ביאה קדמאה, הן בהכלי, שהוא למוחין דו"ק, והן ברוחא שהוא למוחין דג"ר, לבחינת נפש השלמה שלה בכל הע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כנ"ל דף תשמ"ב אות י"א. ונקרא רוחא דשדי בה בעלה, משום "דבעלה נקיט להו בקדמיתא בדעת שבו". שז"א ה"ס רוח, וע"כ נקרא רוחא, כנ"ל דף תשמ"ה אות י"ד.