פב) ונבאר עתה ענין דלת א' וציר א' וממנה יובן הב'. הנה נודע, כי בעת הזווג, האיש מזריע טפת לובן בתוך היסוד של הנקבה, והיא מקבלתה שם, והיא ג"כ מזרעת טיפת אודם שהם מ"ן, והכל נשאר שם ברחם שלה, ושם מצטיירת אותה הטפה בהמשך זמן העיבור, ואחר כך נפתחין הדלתות, והוולד נולד ויוצא לחוץ.
[האיש מזריע - ד"ה וזה אמרו "ואמנם]
פב) דלת א' וציר א' וממנו יובן הב'. בכדי להסביר אלו הציר ודלת הראשונים שמקבלת מז"א, והשניים שמקבלת מאמא בעת הנסירה, שמהם נעשה מ' סתומה לשמור הולד, ולצייר אותו. צריכים להקדים ביאור הקפי בענין סדר הגדלות של כל פרצוף מעת עיבורו עד גמר גדלותו. וכבר נתבאר היטב הכלל הזה שאין עלית מ"ן מובנת אלא בג' פרצופים. משום דהמ"ן דכל תחתון מחויבים לעלות ב' פעמים. א', בזמן שהעליון שלהם עולה בעצמו למ"ן בסוד עיבור ב' לעלי עליון, לקבל מוחין דגדלות. אשר אח"פ דעליון מעלים עמהם הגו"ע דתחתון עם עלותם לעלי עליון. אשר אז גו"ע דתחתון מונחים שמה בלי ציור. אלא אחר כך שהעליון יורד עם המוחין דגדלות שלו למקומו, אז מזדווג ומתקן את גו"ע דתחתון ומצייר אותם, מתחילה בעיבור א' לנפש, ואח"כ ביניקה לבחינת רוח. וכשיש להתחתון רוח ונפש, אז נגמר באופן שיוכל לעלות מעצמו למ"ן להעליון שלו, להשיג המוחין דגדלות שלו. ואז שוב מעלה גם הוא את המ"ן של התחתון שלו עמו מתחילה בלי ציור, ובירידתו למקומו מצייר אותם בעיבור ויניקה כנ"ל.
ונתחיל לבאר מעלית מ"ן של ז"א לאו"א בסוד עיבור ב' למוחין. והנה נמצא לפי הנ"ל, שכבר יש לו בחי"א דמסך, שאז יש לו האורות דנפש רוח בהכלים דכתר וחכמה. והוא ראוי ע"כ לעלית מ"ן להעליון שלו לקבל מוחין דגדלות. וצריך שתדע, שאין התחתון עולה למ"ן, אפילו כשיש לו רוח נפש, אלא א"כ שמקבל הארה לזה מהעליון מתחלה. והארה זו מכונה לפעמים מוחין דו"ק, או בחינת נשמה חיה יחידה דיניקה, אשר הארת הגדלות הזו נבחנת רק לגדלות דו"ק, כלומר הגדלות של הכלים עצמם, דהיינו שמעלה אח"פ דכלים למדרגתם כבתחלה, ואז הגדלות דכלים גורם לו לעלות למ"ן לקבל האורות השייכים להם. וב' אלו מכונים, ביאה קדמאה המתקנת בחינת כלי המעלה מ"ן דתחתון. אלא הגדלות דו"ק, עושים בו בחינת הכלי לבד, דהיינו שמעלים לו רק אח"פ דכלים, שהם בחינת הכלי המעלה מ"ן, להיות גו"ע דתחתון דבוקים בכלים ההם כנ"ל. ובעליה בסוד עיבור ב' למ"ן להעליון, הוא משיג בחינת הרוחא אשר בתוך הכלי הזה המעלה מ"ן שהעלה לשם. שה"ס הרוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה, כמ"ש להלן. אמנם המ"ן של התחתון הדבוקים שמה באח"פ דעליון שעלה למ"ן בעיבור ב' ההוא, אין להם עוד שום ציור כנ"ל. וכבר ידעת שהתחתון של ז"א היא הנוקבא.
[כמ"ש להלן - כאן ד"ה וזה אמרו "ואח"כ]
אלא אחר שבא ז"א למקומו עם המוחין דגדלות שלו. הנה אז מתחיל לצייר את המ"ן דנוקבא, דהיינו בחינות גו"ע שלה. מתחילה בבחינת עיבור, שהיא הנפש שלה, ואח"כ בבחינת לידה, ואח"כ בבחינת יניקה וקטנות, עד שתהיה ראויה לעלות למ"ן מכח עצמה. דהיינו שתהיה לה רוח נפש. ואז גם היא מקבלת מקודם בחינת הגדלות של הכלים, שהם המוחין דו"ק, ואח"כ עולה למ"ן מעצמה, כנ"ל אצל ז"א.
ובזה תבין מה שמחלק הרב לעיל (דף תשפ"ג אות ע"ח) בין היסוד ומלכות דנוקבא, ובין יתר הספירות שבה. ששאר הספירות קבלו הארתם מן הבחינה שכנגדם בז"א, אבל יסוד ומלכות אין להם בחינה שכנגדם בז"א, והמה נעשים רק מהכאת הה"ג דז"א, ע"ש ובאו"פ. ותדע שז"ס העיבור ולידה דנוקבא. כי בזמן העיבור היא מקבלת הארותיו של ז"א לכל הספירות שבה. לבד מיסוד ומלכות דז"א אין היא יכולה לקבל, משום שיסוד עלה כבר בז"א, ונעשה לבחינת כלי דת"ת, שה"ס רוח. וכיון שהמלכות היא עוד בבחינת עיבור שהיא נפש, אינה יכולה לקבל מרוח כלום. וע"כ נשארים יסוד ומלכות דנוקבא בלי שום הארה מעת העיבור. עי' היטב לעיל דף תשפ"ו ד"ה וזה אמרו "ואמנם.
וכשמגיע עת לידת הנוקבא, הנה אז היא משגת בחינת נפש דרוח, כי כן סדר לידת כל פרצוף. כי הנפש דרוח שהעיבור משיג, הוא הגורם אל יציאתו ממעי אמו, והיא הסבה ליציאתו לאויר העולם. והענין הוא, כי גם בעיבור מקבל הולד השלמה גמורה, דהיינו למוחין דג"ר שלו, כי בלי הג"ר אין שום חיות כלל, ואנו רואים שגם העיבור הוא חי לעצמו בהכרח. ועוד יותר מזה אמרו חז"ל בסוד העיבור (נדה ל :), שנר דלוק על ראשו ורואה מסוף העולם עד סופו ומלמדים לו כל התורה כולה וכו'. ואע"פ שחז"ל מדברים בנשמה, אמנם נודע שהכלל והפרט שוים הם. ואם לא היה זה נוהג בכל הפרצופים העליונים ודאי לא היה כן גם בעיבור דנשמת אדם. כי הכל נמשך מהעליונים, כנודע. והנך רואה שכל השלימות העתידה, כבר הפרצוף משיג עוד בעיבור במעי אמו. אלא הענין הוא, שהוא מקבל כל הארותיו שם בסוד נפש, שפירושו ממטה למעלה, שז"ס שאין לו אלא כלי דכתר, שה"ס ראש. ונודע, שכל מעלתו של ראש הוא מצד מה שמקבל ממטה למעלה. וע"כ אפילו בעיבור נוהג עיבור יניקה ומוחין דבחינת נפש, הן בבחינת האורות, והן בבחינת הניצוצין, והן בבחינת הכלים. כי ג' ימי קליטה, ה"ס עיבור דעיבור דהיינו נפש דנפש. וארבעים יום של יצירת הולד, ה"ס יניקה דעיבור, שאז יונק דרך טבורו שהוא בחינת יניקה, ואור הרוח דנפש. ותשלום ג' חדשים שאז הוכר העובר, ה"ס המוחין דגדלות של הנפש, שבזה הוא ניכר ונעשה לבעל חי, שהוא בחינת נשמה חיה יחידה דנפש. וזה נוהג בג' מדורים. שבמדור הראשון ששם הכלים, הוא משיג נרנח"י דכלים, על ידי ג' הזמנים הנ"ל. ובמדור האמצעי, הוא משיג נרנח"י דניצוצין ע"י ג' הזמנים הנ"ל. ובמדור העליון הוא משיג נרנח"י דאורות, ע"י ג' הזמנים הנ"ל. ובזה קונה תכלית שלימותו, מצד הכלי דכתר. שפירושו, שמקבל האורות ממטה למעלה, כדברי חז"ל בנשמה, שנר דלוק על ראשו, ורואה מסוף העולם עד סופו, ומלמדים אותו כל התורה כולה. הרי שקונה אז תכלית שלמותו.
וכבר ידעת, שאין ענין השגת הג"ר, בלי האורות דזווג ע"ב ס"ג המורידים ה"ת מעינים, ומעלים הכלים דאח"פ החסרים לו. שבלעדם אין שום אפשרות להשגת ג"ר. כי בחסרון נה"י דכלים יש חסרון דג"ר באורות כנודע. אלא שכל זה היה בו מסוד הכלי דכתר כנ"ל. והנך מוצא שם בדברי חז"ל, כשמגיע זמן הלידה, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכח את כל התורה, ונסתם הפתוח שהוא הטבור, ונפתח הסתום שהוא פה דראש. והנה ודאי שדבר זה נמשך מהעליונים. וע"כ צריכים להבין למה הדברים רמוזים. ותדע שאלו הם דברי הרב כאן, בסוד אש נכפפת שהזיקה, לעיל (דף תשע"ח אות ס"ח). כי אש נכפפת זו, ה"ס המלאך הבא וסטרו על פיו וכו'. כי הוא שגרם לו לבחינת נפש דרוח, והוא הגורם לו כל היציאה ממעי אמו לאויר העולם.
והענין הוא, כי אותן הגבורות הממותקות, שהולד מקבל אותן במעי אמו, בסוד שאוכל מה שאמו אוכלת, שהן מבחינת האור חדש דבקע לפרסא והעלה את אח"פ דאמא. הנה הן ודאי אין מספיקות להעלות את אח"פ של הולד, כמ"ש לעיל, כי כל עליון הוא יותר זך מתחתון שלו, כי ע"כ הוא עליון. וע"כ האור המספיק להוריד הה"ת מהעינים דעליון, אינו מספיק עוד להוריד הה"ת מהעינים דתחתון. אמנם להעיבור עצמו אין חסרון אח"פ מורגש בו כלום, משום שהוא משמש אז רק בכלי דכתר, דהיינו שבחינת המסך וצמצום הם מלמטה מכל האורות שלו. וע"כ הוא יכול לקבל מה שאמו אוכלת, כלומר האורות דגדלות אע"פ שעדיין לא הוריד הה"ת מעיניםשלו. אמנם אחר שכבר נגמר כל גדלותו, הנה אז הולד מתהפך, ראשו למטה ורגליו למעלה, עד שמוציא ראשו לחוץ מרחם אמו, כנודע. ותדע סוד התהפכות זו, שהוא בחינת קבלת האורות ממעלה למטה, בהיפך ממה שהיה עד כאן, בסו"ה כי נהפכו עליה ציריה. כי הולד נתון ומשומר בתוך ב' דלתות וב' צירים של אמו, שדלת וציר א', הם בחינת יסוד דקטנות דאמו, דהיינו בחינת גו"ע. ודלת וציר הב' הם מבחינת יסוד ורחם דגדלות דאמא, שהם בחינת אח"פ שהעלתה בעת שהשיגה המוחין דגדלות, בסוד הכלי המעלה מ"ן. ובעת שב' הדלתות הנ"ל מחוברות זו בזו באמא, אין שום הכר לנה"י דקטנות של אמא, שהם נה"י דגו"ע מטרם שירדה מהם הה"ת, שהם נשארים בה גם בעת הגדלות, מכח שאין העדר ברוחני (כנ"ל דף תשפ"ה ד"ה אמנם אותן) ע"ש. אבל אין זה מזיק כלל לאמא, מחמת שהם מחוברים בדלת וציר הב' בסוד ם' סתומה, שהם כבר קבלו בחינת האור החדש דע"ב ס"ג דעליון שהוריד הה"ת מגו"ע ההם.
[הם מבחינת יסוד ורחם - ד"ה ואחר]
אמנם עתה, שהולד התחיל לקבל האורות דגדלות ממעלה למטה, בהיפך מכלי דכתר שלו, הנה אז מתעוררת הה"ת שבהעינים דעובר, אשר עדיין עומדת בעינים שלו, ומחזירה לאחוריו כל האורות דגדלות שקבל והלביש מבחינת ממטה למעלה, שזה דומה במקצת לשביה"כ דפנים ואחור, שהיה בז' מלכין קדמאין.
אמנם בעת ההיא עדיין אמו אינה מפסקת להאיר לו ולהחיותו, אלא לא מבחינת הגדלות שלה כמלפנים, כי אינה יכולה להאיר לו מהם אחר שכבר התחיל להתהפך ולהמשיך אורותיו ממעלה למטה. ע"כ היא משפעת להולד אז מבחינת היסוד דקטנות שלה, שהוא בחינות נה"י דגו"ע, שנשאר בה מזמן הקטנות, דהיינו מבחינת הדלת והציר הא' הנ"ל. והנה אז נהפכו עליה ציריה, כי דלת וציר העליון, מוכרח להתפרד מדלת וציר התחתון, שהם היסוד ורחם דגדלות, כדי לפרנס את הולד עכ"פ מבחינת הקטנות שלה. ואז נמצא שנפתח הם' סתומה, כי הציר והדלת העליון, נתפרד לעצמו מציר ודלת התחתון, ואז קונה הולד בחינת הנפש דרוחשלו מציר ודלת העליון, שהוא יסוד דקטנות, כנ"ל. וכיון שנפתחו הדלתות, הולד יוצא לאויר העולם, כלומר למדרגתו ומקומו. כי אחר שהתחיל לקבל ממעלה למטה, ניכר תיכף, שהוא גוף זר ואינו ראוי כלל להיות דבוק בפנימיות אמא, כי הה"ת עומדת בעינים שלו, כנ"ל. ובזה נבחן יציאתו ופרידתו לגמרי ממעי אמו. והנך מוצא, שענין הנפש דרוח שהולד מקבל מאמו בעת לידתו, דהיינו מבחינת ציר ודלת העליון, הוא עצמו פותח הדלתות של בית הרחם, ומוציא אותו לאויר העולם.
וזס"ה כי לא סגר דלתי בטני. כי תראה, שפתיחת הדלתות גורמות צער, דהיינו התעוררות הקטנות באמא, וז"ס בעצב תלדי בנים. וז"ש שמשכחין אותו כל התורה כולה, כי ענין הג"ר דנפש שהפסיד, הוא כולל לכל האורות העתידים לבא להפרצוף. וז"ש שנסתם הפתוח דהיינו פי הטבור. כי מעת שהתחיל להתהפך, כבר אינו ראוי לקבל אותו האוכל מה שאמא אוכלת, שהוא בחינת ג"ר, דהיינו הגדלות שהיה ראוי לו לקבל, בעת היותו בבחינה ממטה למעלה, וע"כ נסתם הטבור. אמנם כיון שקבל בחינת נפש דרוח, מציר ודלת העליון, הנה נפתח לו משום זה פה חדש, והוא פה דראש. אבל בזמן הקטנות נבחן פה הזה לבחינת פי החזה. משום שאין לו אלא בחינת רוח, שה"ס התפשטות חג"ת מתוך הנה"י, והפה דרוח עומד בחזה, והממעלה למטה, הוא מחזה ולמטה, ששם בחינת אור הנפש, שה"ס אור נקבה. משום שהפה דרוח העומד במקום החזה, אינו נבחן לפה גמור, אלא לנקב, משום שהפה הזה הוא מעכב על האורות דג"ר, כי שם הה"ת כנודע. וע"כ אין מושפע משם אלא אור נקבה, שה"ס אור הנפש, והבן. ועתה נבא לביאור דברי הרב.
וזה אמרו "נמצא, כי כל שאר הספירות שבהנקבה כולם הם מכוונות כנגד נה"י דז"א ויש להם על מה שיסמוכו". וכבר נתבאר לעיל שזהו נבחן כבחינת העובר להנוקבא, שאז מקבלת מכח הארותיו של ז"א. ואע"פ שז"א הוא כבר בבחינת הגדלות, אין אורותיו מזיקים כלום להנוקבא, משום שהיא מקבלת אז בבחינת ממטה למעלה, כנ"ל בעיבור דכלהפרצופים. אמנם יסוד ומלכות שלה, שאין להם בחינה שכנגדם בז"א, אינם יכולים לקבל כלום בעת העיבור.
וזה אמרו "עיקר עשית היסוד שבה, לא נעשה כשאר הספירות שבה שנעשו מכח הארת הז"א בה, אלא נעשה מבחינת הכאת הגבורות ברדתם מן הת"ת עד היסוד דרך ירידה, והאירו שם ונחתם ואתגליף הארתם שם, ומכח הארתם נעשה היסוד הזה". וזה דומה לבחינת הלידה דכל הפרצופים, כי כשבא העובר על גמר גדלותו, טבעו להתהפך ולהתחיל להמשיך האורות מלמעלה למטה, אשר אז תיכף נסתם פי הטבור, שאינו ראוי עוד לקבל האורות דגדלות דאמו, בסוד מה שאמו אוכלת, כי הה"ת עדיין נמצאת בהעינים שלו. וע"כ נהפכו עליה ציריה, ומפרידה את הציר ודלת העליון, שה היסוד של הקטנות שלה, מעל גבי הציר ודלת התחתון, שהם האח"פ דגדלות שלה. ואז יכולה להאיר להעיבור מבחינת הנקב שביסוד דקטנות שלה, שגם שם נמצאת הה"ת בעינים כנ"ל, שהארה זו היא בחינת הנפש דרוח, הגורם לפתוח נקב חדש בהעובר בסוד פה הראש. ועד"ז כאן הגבורות דז"א אינן יכולות עתה להאיר אל הנוקבא כמקודם, מתוך שהתחילה להתהפך ולקבל האורות ממעלה למטה.
וזה אמרו "אלו האורות הצריכים לצאת לבנותה, עולים תחילה כולם מתוך גופא דז"א, מן היסוד שבו עד מקום החזה, ושם העטרא דגבורה הנקרא בוצינא דקרדינותא, שהוא חלק האורות של המלכות, ועושה נקב ובוקעת ויוצאת לחוץ דרך הנקב ההוא לאחורי החזה, ואז כל האורות הצריכים לנוקבא, יוצאים דרך שם, בסוד עליה ממטה למעלה, ואח"כ חוזרים ויורדים ונכנסים בגופא דנוקבא דרך ירידה ממעלה למטה" (דף תשע"ז אות ס"ז). והנך רואה איך שמדייק לומר, שמתחלה כל האורות הצריכים לנוקבא יצאו דרך שם בסוד עליה ממטה למעלה, כי כן דרך העיבור שאוכל ממה שאמא אוכלת, שפירושו רק ממטה למעלה. ובאופן זה, אין האורות הגבורות של הגדלות מזיקות לו כלום, אע"פ שעוד הה"ת בעינים שלו, כנ"ל. ולפיכך מדייק ואומר "ואח"כ". כלומר בעת שהגיע הזמן שתבא לבחינת יניקה ורוח, "חוזרים ויורדים ונכנסים בגופא דנוקבא דרך ירידה מלמעלה למטה" דהיינו שמתחילה להמשיך האור לבחינת התלבשות אליה, אז הכו הגבורות ההן ביסוד שבה, דהיינו בסיום גופא, ואתגלפו ונחקקו ונתנו חותמן שמה. כלומר שאבדה משום זה כל הגדלות שקבלה בעת העיבור, ונסתם פי הטבור, ונהפכו הצירים כמ"ש בלידת כל פרצוף. וקבלה עתה ע"י זה בחינת הנפש דרוח כנ"ל, ונפתח לה בזה בחינת פה דראש, המכונה עוד עתה פי החזה, כנ"ל. ועיקר הכח של גבורות הנקב דחזה מצטיירים בסיום גופא, כנ"ל. כיהמה מפסיקים את הכלים דאצילות. וז"ס שנבנה עתה ע"י הנפש דרוח שקבלה, בחינת יסוד ומלכות דקטנות שלה שהם, מבחינת נה"י שבעינים, וזכור זה.
וזה אמרו שם "הרי שהאורות של הנוקבא הם בב' בחינות. כי תחלה עולים מתוך גופא דז"א. ואח"כ הם נכפפים ויורדים תוך גופא דנוקבא, עד סיום גופא". והנך רואה איך נזהר לדייק פעם ב' את ב' הבחינות הנ"ל, של העובר, שהן ממטה למעלה, ושל כח הלידה שהוא ממעלה למטה. ועוד מוסיף להסביר לנו הענין הזה שהפסד האורות דעיבור שהיה לה בסבת התהפכות של מלמעלה למטה, הוא מרמז על הפנימיות שבדברי חז"ל בבעיית הגמרא על "אש נכפפת שהזיקה". כי כן היה כאן בנוקבא, שבעת שהיא המשיכה הגבורות דז"א בבחינת ממעלה למטה, ונעשו אש נכפפת, אז ניזוקה בחינת הגדלות דעיבור שהיה בה, כי נסתם פי הטבור, ע"ד שביארו חז"ל בלידת נשמה הנ"ל.
וזה אמרו כאן "בדכורא יש כ"ב אתוון, וכולם נרשמו ונחתמו ביסוד שלו וכו', וכן הכ"ב אתוון שבנוקבא נרשמין ביסוד שלה וכו', והנה מאלו הכ"ב אתוון שביסוד דנוקבא, נעשית דלת א' וציר א' וכו'". ותדע שאלו הכ"ב אותיות שמקבלת מדוכרא, ה"ס כל המוחין דקטנות שלה שהיא מקבלת בעודה קטנה, שה"ס אור הרוח דרוח שמקבלת מז"א אב"א, כששניהם דבקים זה בזה בכותל אחד דאחורים דאמא, כמ"ש בחלק ז'. והם בחינת הה"ח דקטנות. וכן היא מקבלת ה"ג, שהן בחינות המ"ן שלה דקטנות, שהם סוד מנצפ"ך הכפולים הבאים בסופי המלות, כי הם הדינים הכלולים במסך דבחי"א העושים סיום בכל הע"ס דרוח, כלומר בהה"ח הנ"ל. וכבר ידעת שכל בחינות הקטנות נשארות בה גם בבחינות הגדלות שבה, כי אין העדר ברוחני. ובזה תבין סוד דלת וציר העליון אשר נשאר בהיסוד החיצון שבה, הנחתם מסוד אש נכפפת הנ"ל.
וזה אמרו "והרי נתבאר, דלת א' וציר א' ומנצפ"ך א', שבחינתם הם כלי א' עם המ"ן שבו. וכל זה נמשך לה מתחלה, שהוא כאשר היתה נתקנה פרצופה ונמשכו בה בחינת המוחין, ונמשכו בה בחינות ה"ח וה' גבורות, וכל זה היה נמשך לה ע"י הז"א עצמו מאחורי החזה שלו כנ"ל בבחינה הד'". דהיינו כמבואר לעיל, שה"ח הם המוחין דקטנות שקבלה מז"א באב"א, ומשם באות הכ"ב אותיות, שהן מבחינת רוח שבה. ומהן נתקנו הדלת והציר הא'. ומה"ג שהן בחינת מנצפ"ך שבה, מהן בא המ"ן שהיא מעלית לז"א בעת הזווג דגדלות, שמצייר אז המ"ן של נשמת הצדיקים שנתחברו באחורים שלה בבחינת הקטנות שלהם, כמ"ש במקומו.
וזה אמרו "ואח"כ ננסרה, והוא שנסתלקו נה"י דאמא והמוחין מז"א, ונכנסו הנה"י דאמא וגם המוחין בראש הנקבה, העומדת מאחורי הז"א, ואז אין האורות והמוחין שלה נמשכין דרך הז"א, אלא מאמא עצמה וע"כ ננסרת ונפרדת מאחורי הז"א". והנה ענין זה של הנסירה והשגת הגדלות דנוקבא ממוחין דאמא, הוא בחינות המוחין דו"ק שהם בחינות גדלות הכלים שהבאנו לעיל, בסוד הביאה קדמאה העושה בה בחינת כלי המעלה מ"ן. כי מוריד ה"ת מעינים מבחינת הכלים, ומעלה אח"פ דכלים למדרגתם כבתחלה. ונמצאת הנוקבא עתה, שיש לה אחורים שלימים דאח"פ דבינה מבחינתה עצמה, ואז ננסרת מהז"א, והיא נגדלת בכל האחורים שלו כמותו בקומה שוה. [שהבאנו לעיל - כאן ד"ה ונתחיל לבאר]
אמנם תבין שהיה כאן מקודם ענין עלית מ"ן של זו"ן לאו"א. כי צריכים לזווג ע"ב ס"ג כדי להוריד הה"ת מעינים דנוקבא, כי אז היא מעלית אח"פ שלה. ותדע שז"ס הסתלקות המוחין דחסדים וחכמה מז"א. כי אז הוא עולה למ"ן, אלא הזווג שנעשה היה בבחינת החיצוניות דאו"א, כדי להמשיך מוחין דו"ק בשביל הנוקבא כנ"ל. לפיכך רק הנוקבא יורדת עם המוחין דו"ק שלה מזווג זה, וננסרת מאחורי ז"א. אבל ז"א עצמו אין לו שום ריוח כלום מהזווג הזה, כי כבר יש לו אפילו מוחין דגדלות דאורות, ומה הנאה לו ממוחין דו"ק, ע"כ אין פנימיות ז"א יורדת עוד מאו"א, עד זווג הב' כמ"ש למטה.
וזה אמרו "והנה עתה מקבלת המוחין שלה פעם ב' בהארה עצומה לאין קץ יותר מבראשונה, כי בתחילה היה תמצית האור, ועתה לוקחת המוחין עצמם". דהיינו כנ"ל, כי מתחלה היה לה רק מוחין דקטנות מבחינת רוח דרוח, אבל עתה היא מקבלת מוחין דג"ר ממש, אלא שהוא עוד מבחינת הכלים, כנ"ל.
וזה אמרו "וחוזרת ליקח פעם שניה הכ"ב אותיות ע"י אמא, ונעשים ביסוד שלה דלת ב' וציר ב'. ומקבלת מנצפ"ך ב' שהם מ"ן שניים, שכל זה המה בחינות נמתקות מאד". כי כ"ב אותיות של עתה, הם בחינות אח"פ שהוחזרו למדרגת האצילות שלה, שכבר ירד הה"ת מעינים שעליהם. וכן המנצפ"ך הם מבחינת ה"ג זכרים, אלא שעדיין אין בהם רק בחינת הכלים. הרי שהדלת והציר הב' והמנצפ"ך הב', הבאים לה מאמא, הם ממותקות מאד, כי המה בחינות ג"ר כנ"ל. משא"כ הדלת וציר הא' והמנצפ"ך הא', היו מבחינת הקטנות שהם דינים כנ"ל.