כה) והנה א"א ועתיק, הזכר לקח כל המ"ה, והנוקבא לקחה כל הב"ן, להיותה נמתקת ואינה צריכה אליו. אך מאו"א ואילך, הוצרכו הזכרים ליקח תחלה הב"ן של הנקבה, אפילו את הקטנות שבה, כדי למתקו, ואח"כ ניתנו אליה לגמרי, ונשאר בהם שורשו מן הקטנות. ובגדלות לוקח ג"כ שלו ולשה, ואח"כ ניתן לה הב"ן לבד לפרצופה. והמ"ה, הארתו לבד, שהם הארת החסדים לבד, ולא עיקרא, כי עקרא נשאר בו. וההיפך בב"ן, כי עיקרו בה, ובו הארה בלבד. אך עכ"ז כיון שתחלה לקחו, הרי יש לו שורש גדול ממנו, לכן דעתו שלם. אך הנקבה, אינה לוקחת ממ"ה רק הארתו לבד, ועיקרה מב"ן, ולכן דעתה קלה אפילו בגדלות.
כה) א"א ועתיק, הזכר לקח כל המ"ה, והנוקבא לקחה כל הב"ן. כי הזכר דעתיק הוא קומת כתר, שיצאה על ה"ת שירדה ממצח לפה, והוא מ"ה החדש, כי כל האורות שיצאו ע"י זווגים בעולם האצילות, מכונים בשם הוי'ה דמ"ה. וכל האורות והכלים שזווגם נעשו בעולם הנקודים, מכונים בשם הוי'ה דב"ן. ולפיכך נקודת הכתר של עולם הנקודים, שמחציתה העליון לקח עתיק לבחינת נוקבא שלו, נבחנת להוי'ה דב"ן. הרי שהזכר הוא מ"ה לבדו, והנקבה היא ב"ן לבד. ועד"ז הזכר דא"א הוא קומת חכמה, שיצאה על הבחי"ג בעולם האצילות, וע"כ הוא מ"ה כנ"ל. והנקבה שלו היא מחצית התחתונה דנקודת הכתר של עולם הנקודים, וע"כ היא כולה ב"ן.
נמתקת ואינה צריכה אליו. כלומר, שמקרה של שביה"כ לא נגע כלל בספירת כתר דנקודים, ויש לה כל האור שיצא עמה בתחלת אצילותה, וע"כ היא ממותקת מעצמה ואינה צריכה אל המ"ה שיתקן אותה. ומבחינת הזווג דקטנות, אינה צריכה אפילו לקבל אור מן המ"ה החדש. כי האור שלה חשוב אז יותר מהמ"ה, להיותה מבחינת ה"ת בעינים, כנ"ל (דף תרי"ד ד"ה ועיקר). אמנם מצד הגדלות היא מקבלת ג"ר שלה מן המ"ה, כמ"ש שם.
מאו"א ואילך הוצרכו הזכרים ליקח תחלה הב"ן של הנקבה אפילו הקטנות שבה כדי למתקו. כיון שהיה ביטול באחוריםשלהם מחמת שביה"כ, ע"כ אפילו כשהם בבחינת הזווג של הקטנות, צריך הב"ן למיתוק של האור חדש דקטנות של המ"ה. ולכן בטרם שבא לפרצוף הנקבה, הוצרך הב"ן להתחבר עם הזכר בתוך הכלים שלו דמ"ה, כדי למתקו ולהשלימו. ואח"ז הזכר משפיע את הב"ן אל הכלים של הנקבה, ונבחן הזכר לבחינת עליון אל הנקבה, גם בשעת הקטנות. וע"כ נבחן שנשאר השורש של הב"ן בהזכר, ורק ענף ממנו יוצא אל הנקבה. כנודע בכל עליון ותחתון, שאע"פ שהאור מתיחס כולו אל התחתון, מ"מ כיון שעובר דרך העליון, נשאר עיקר האור בעליון ורק ענף ממנו מושפע אל התחתון.
ונשאר בהם שורש מן הקטנות. כלומר, שנשאר בזכרים שורש של ב"ן מחמת שקבלו אותו תחלה בשעת הקטנות. וע"כ אע"פ שאח"כ נתנו אותו אל הנוקבא שלהם, עיקר האור נשאר בהזכרים, כנ"ל בדיבור הסמוך.
והמ"ה הארתו לבד וכו', ולא עקרא, כי עקרא נשאר בו: פירוש, כי יש כאן התכללות הנקבה בזכר, כי מתוך שהב"ן בא תחלה אל הזכר, נמצא נכלל עם המ"ה שבזכר, וע"כ מקבל הב"ן הארתו של המ"ה, ואח"ז כשמושפע אל הכלים דנקבה, יש אל הנקבה גם בחינת האורות דמ"ה. אמנם העיקר שבה הוא שם ב"ן. אבל בהזכר הוא להיפך, כי העיקר שבו הם האורות דמ"ה, והב"ן שנטל מחמת התכללות הנקבה בו, נבחן אצלו רק לבחינת הארה ולא לעיקר.
דעתו שלם וכו' אך הנקבה וכו' דעתה קלה אפילו בגדלות. כי הזכר יש לו חסדים וגבורות בשלימות, כי החסדים הם ממ"ה והגבורות הן מב"ן, וכיון שגם שורש הב"ן נשאר בהזכר, הרי החו"ג שבדעת שלו הם בשלימות. אבל הנקבה שאין לה מעצמות המ"ה שהם החסדים שבדעת, רק הארה לבד, לכן דעתה קלה.