ותעל שועתם אל האלקים
'ויאנחו בני ישראל מן
העבודה (שבשדה) ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה (מן עבודת אלילים) וירא אלקים את בני ישראל, וידע אלקים' (שמות ב, כג-כה).
והענין,
כי יש ב' מיני צעקות: א' להתקרבות להשי"ת, והב' מתוך התרחקות מהשי"ת.
ובני ישראל במצרים שהיו משוקעים במ"ט,
מכל מקום לא שינו את שמם ולשונם ולבושם (ויקרא רבה לב, ה), דהיינו עבדות חיצוניות ולבו בל עמו, ועל כן היה 'זה וזה
שופטן',
כי מצד אחד רצו אחר סיר הבשר ואחר לחם לשובע כמו שכתוב (שמות טז, ג) 'בשבתינו על סיר
הבשר' וגו', והנה מובן מאליו שמתוך כך היו נכנעים לפרעה ולמצרים למצא את השלימות
הגופני ותאותו במילואו, וממילא וימררו את חייהם בכל עבודה קשה בעיר ובשדה, וזה סוד
שבט לוי שהספיקו (-שהיה להם סיפוק) במועט לא היו בשיעבוד.
ובאמת
בחיי הבשרים לא חסר להם כלום, והראיה, שבכל פעם היו רוצים לשוב מצרימה. והעיקר
בהזכירם את עצמם תאות הגוף במילואו שהיו שם, כמו שכתוב (שמות טז, ג) 'בשבתינו על סיר
הבשר' וגו', וכל הצעקה היה מן העבודה, דהיינו עבודת השי"ת שהיו יבשים מכל,
בלי הרגש ובלי טעם ובכל שיקוץ וטומאה, והקדושה היתה נכנעת תחת הקליפת פרעה ומצרים
וכו', וזהו שכתוב (שמות ב, כג) 'ויאנחו וגו' ותעל שועתם אל האלקים' - בשביל האלקים וכו'.
אמנם
באמת כל הצעקה היה משפה ולחוץ אלא בבחינת 'שלא שינו את לשונם', וא"כ האיך
הגיעה התפילה למקומו.
וזהו
שכתוב (שמות ב, כה) 'וירא אלקים את בני
ישראל', כלומר, אע"פ שבני ישראל היו משוקעים ולא ראו את השי"ת, אמנם
השי"ת ראה אותם. וכן 'וידע אלקים', אע"פ שהם לא ידעו את השי"ת,
אמנם השי"ת ירד אליהם וקיבל לתפילתם, אע"פ שלא היו פיו ולבו שוין. וזהו
שכתוב (שמות ג, ח) 'וארד להצילו',
כלומר, שירד מדרגתו.
וזהו שכתוב (שמות ב, כג) 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה', מן רוב הטרדות והמרירות מסיפוק החסר והמטריד, אמנם 'ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה', כלומר, שלפניו היה חשוב כמו שהתפללו על חפצי אלקים.