תוכן

הא לחמא עניא

'הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי ויכול, וכל דצריך לפסח ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. שתא הדא אנן עבדי, לשתא דאתי בני חורין' (הגדה של פסח)

הא לחמא עניא: אמרו ז"ל (פסחים קטו, ב), שנקרא לחם עוני משום ב' טעמים: אם משום שעונים עליו דברים, אם משום שכן העני העובד כל היום ואין לו בביתו מי שיכין לו סעודתו, נמצא שמוכרח בערב לאכול מצה, דכפין עניא (-שרעב העני), ואין לו פנאי להמתין שיחמיץ עיסתו.

די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים: כי מצות אכילת מצה ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים, והיינו על שם הגאולה העתידה להיות בחפזון, נמצא שמצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד, וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה, דהיינו משום שאז יצאו בחפזון. וזהו שחביב לנו להזכיר בעת אכילת מצה של עכשיו, ענין אכילת מצה של מצרים, משום שאנו נמצאים גם כן בשעת השעבוד בחוצה לארץ, ואשר גם כונתינו במצוה זו להמשיך הגאולה העתידה להיות במהרה בימינו אמן, על דרך אכילת אבותינו במצרים.

כל דכפין ייתי ויכול: וזה ענין מחויב בכל יום טוב לפתוח ביתו בשביל הרעבים, כמו שכתוב בזוהר (הקדמת ספר הזוהר אות קעד) גבי סעודת יום טוב, דאם לא יהיב למסכני, עונשיה סגיאה (-אם לא נותן לעניים, עונשו מרובה) ע"ש. ואומרו 'כל דכפין' נמצא שגם ערלים בכלל, על דרך שאמרו 'מפרנסין עניי נכרים' וכו'.

כל דצריך ייתי ויפסח: כלומר, כל המחוייב בסדר הפסח, דהיינו ד' כוסות ומרור וכו', וזהו לאפוקי ערלים, על דרך הכתוב (שמות יב, מח) 'כל ערל לא יאכל בו'.

השתא הכא וכו' לשנה הבאה בני חורין: והיינו כדאמרן לעיל, אשר בכוונת המצוה הזו, יש לנו לעורר גאולה הבטוחה העתידה לנו, על דרך מצות אכילת מצה של אבותינו במצרים כנ"ל ע"ש.