תוכן

((שנת תרע"ט)

'ג' עָלְמִין אִית לֵיהּ לְּקב"ה' וכו'[1], ע"ש. פירוש, דהנה כלל הבריאה 'יוצר אור ובורא חושך ועושה שלום' (ישעיה מה, ז), כמו שכתוב (חגיגה יב, א; זוהר לך אות ד; בראשית רבה ד, ט) 'מאי שמים - שנטל אש ומים ובללן זה בזה', שעשה שלום ביניהם. ומובן בטוב, שחריצות הפעולה היא לפי רוב כח הפועל. וכיון שפעל בב' עניינים, דהיינו אור וחושך, יש לנו לדעת ולהבין, אשר פעולת האור היא בחריצות נפלאה עד אין ערך, וכמו כן פעולות החושך היא בחשכות הנפלאה עד אין ערך, ובכל זה השלום המתגלה על ידם הוא תענוג נפלא עד אין ערך. ואפילו שאותן הקצוות לא באו לנו בהשגה גודל הריחוק והתפשטותם, יש לנו להבין זה מכוחו של הפועל כנ"ל, כי כפי מדת הרוחק שבקצוות יתעלה עליו היתרון בסוד 'ויתרון האור מתוך החשך' (קהלת ב, יג).

וזה ענין ב' עלמין המושגים לנו בעולם הזה, סוד עולם הרוחני ועולם גשמי. שעולם הרוחני יצר המאציל בסוד האור, דהיינו שהאיר פני קדשו עליהם. והעולם הגשמי ברא בסוד החושך[2], דהיינו, שהסתיר פניו מהם ונמצאים בחשכות.

וזה ענין[3] 'האמצעים היו למדור בהמות חיות ועופות ותחתיים לזבל' (סנהדרין קח, ב), דהיינו, סוד הרוחניות הוא האמצעים, סוד נר"ן. והגשמיים הם סוד תחתיים לזבל, דהיינו, עור ובשר הגשמי לבוש הנר"ן, שהם באמת זבל, כי סופם גם כן לעין הרואה זבל ממש, וסופם לעפר.

וכל אחד מהם ניזון ומתגדל ומתחזק משורשו, כי אין מזונות ונייחא לנר"ן, זולת בהשגת יחודו ית'. וכמו כן, אין מזונות והתחזקות לגוף, זולת מענינים שפלים ונבזים המסתירים הארת פני קדשו ית' בסוד 'כי יראה בך ערות דבר ושב מאחריך' (דברים כג, טו). וכיון ששורש הגשמיות הוא הסתרת פנים, על כן מזה ניזון, וכל התעוררות שלו - רק לאלה הבחינות הנבזים בלתי נקיים, כטבע החזיר שמתענג דוקא לפי רוב הצואה והאשפה, כנראה לעין. ולכן היקר לו שבתאוות, היא הזימה, מחמת תענוג של 'החמת מלא צואה ופיה מלא דם' (שבת קנב, א), וכל יתר תענוגיו אחרי זה הבחינה נמשכין, אם פחות ואם יותר. ולא יהיה זה לפלא, כי זה נמשך לו מרוב כחו של הפועלו, כי כיון שברא ההיפך מן האור, וחשיבות חכמתו עמדה לזה עד שאינו מצויר חושך וגנות גדול מזה.

אבל הרוחניות היא להיפך, שאין בחינת אור וחשיבות יצויר למעלה מהם, כי אינם מתעוררים כלל זולת לשורשם, דהיינו, הארת פני קדשו, ומשם ניזונים ומתקיימים. כי זה הכלל, כל עילה מוציא עילתו לפועל, וגם מקימה כל משך זמן מציאותו. ומנפלאות תמים דעים שבללן זה בזה, בסוד 'שני גוים בבטנך וממעיך יפרדו' (ע"פ בראשית כה, כג).

והנה כל נברא מתחזק לפי רוב הפעולה. כי ברגע שחובק את ידיו, הנה אז אוכל ממש בשרו[4], דהיינו שנחלש מבחינת הקיום וממשלה שלו. ולכן בהתעוררותו לקדושה ולרוחניות, כפי מרבית ההתעוררות, יוגדל וירבה כוחות הרוחניות שבו. ולהפך, שלפי מרבית התעוררות הגשמיים שלו, כן יוגדל ויתרבה השפלות שלו כנ"ל. וזה סוד 'אמלאה החרבה' (יחזקאל כו, ב), כשקם זה נופל זה[5].

והאדם מבין שניהם מורכב, ואינו עומד באותה מדרגה, אלא פעמים שרוחניותו שולט, ולפעמים שגשמיותו שולט, דהיינו לפי מעשיו. אם ישתדל ברוחניות - יזדכך הגשמיות. ואם ישתדל בגשמיות - יתגבר הגשמיות. ואפילו החב"ד שלו מסתלקין הימנו, כי אינו פונה אלא למקום שמתאוה, ואינו מתאוה אלא לפי גבול השכל.

ותדע, שתינוק קטן שגבול השכל שלו מצומצם, לא יתאוה לחכמה כלל. ולפי מדת גודל שכלו, לאט לאט יתרבה לו הרצון לחכמה. ולכן כשהדור זכאי, הקב"ה מאיר פניו אליהם, ומתוך כך יתגדל הרוחניות שבהם ומתאוים רק למושכלות. ולהיפך, הקב"ה מסתיר פניו מהם ומתאוים רק לגשמיות ושפלות כענין התינוק, כי הכל תלוי בהארת פני קדשו ית', והארת פני קדשו לפי המעשים הטובים שבו, והרחקתו לפי המעשים הרעים והמאוסים שבו, דהיינו התעוררות גופניים.

וזה סוד 'שכר מצוה מצוה[6], ושכר עבירה עבירה' (אבות ד, ב). והבן.