((שנת תרע"ט)
'אי
אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד'[1].
פירוש, ב' מלכים זה נשמה וגוף, שבהתחברם הם ב' הפכים ומעכבים זה על זה, אז אמר לה
'לכי ומעטי את עצמך' בבחינת נוקבא ב"ן, דהיינו שתשתוה לבחינת הגוף, וכפי אשר
ינקה הגוף א"א[2] מהרע, כן
תקבל השראת קדושה להנהיגו, עד שיהיה הגוף ראוי לה לגמרי, אז תשוב לכאשר היה,
דהיינו לבחינת ס"ג[3],
ותהיה אז הנפש בבחינת נשמה, כי הגוף לא יעכב יותר כלל, ולא יהיה יותר שום הפסק
ומיעוט.
וזה
סוד 'בעל כרחך אתה חי' (אבות ד, כב). כי הנשמה הקדושה כשמתלהטת למעלה רצתה להפרד
מגוף, כי אינו יכול לעלות עמה, ונעשה מחלוקת לשם שמים, ואז מקטרגת בעצמה 'אי אפשר
לב' מלכים' וכו', ואז נאמר לה להעשות ראש לשועלים[4]
שהוא פקח שבחיות, ו'תעלא בעידנא סגיד ליה'[5],
פירוש, שעל ידי המיעוט שנתרצית ונתפייסת בקב ותפלות[6],
אז 'וישתחו ישראל על ראש המטה'[7]
(בראשית מז, לא). נלע"ד וצ"ע.
כי
הנפש היא עקרת הבית, אלא מחמת שירדה בבריאה ובחינת ראש לשועלים, נעשה לה מיעוט
וצמצום גדול עד אין חקר, אבל לאחר התיקון יוכרו (-יכירו) וידעו הכל שהיא ראש פנה
באמת ועיקר הכוונה והחשק דוקא לה, אלא בחפץ הבורא צריכים הבונים בזמן הזה למאס את
האבן[8].
וזה סוד 'חמת מלא צואה והכל רצין אחריה'[9],
כי קליפה קדמה לפרי (זוהר משפטים רסה), ואפשר ללמוד הימנה, והבן מאד, כי הדמים
גורמים לה יופי וחן.
[1]חולין ס,
ב: "רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א, טז) 'ויעש אלקים את שני המאורות
הגדולים', וכתיב 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן'. אמרה ירח לפני הקב"ה,
רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה, לכי ומעטי את עצמך".
בדמיון ב' המאורות לנשמה וגוף עי' גם מאמרים צא וצב, ומקורו כנראה בדעת תבונות
להרמח"ל אות עב.
[2]כנראה שכוונתו לענין שכתב באותו הדף בו מופיע מאמר זה, וז"ל: "ב' הבחנות נמצאים בא"א: א' מה
שהוא שורש לתחתונים, וב' מה שמקשר פעולות התחתונים וקובע לעולם הנצחי, דהיינו רישא
דלא אתיידע שלמעלה הימנו. הבחי' א' נקרא א"א, ובחי' ב' נקרא אין.
וזה ב' אופני התלבשות עתיק בא"א: א' בסוד ז' תחתונות, ובסוד זה יסוד
דעתיק מתלבש בדעת דא"א העומד בין כתפוי, והבן, וזה דרך המלך. ואופן ב', מה
שדעת דעתיק גנוז באוירא דמוחא, שזה אינו מתלבש אלא גנוז שם ומקשר כל הנעשה
בהתחתונים לקובעם בנצחיות, ומ"מ מתגלה ג"כ אפילו בזמן הזה בחי' תיקון
מקשר הנ"ל ומתגלה באורחא דפלגותא דשערי, וקשר גילוי זה נעשה מהתגלות דעת
דא"א עצמו שם, ועתיק הוא גורם לזה הקשר, מפני שדעת דא"א נמצא ביסוד
דעתיק, ויסוד מקושר תמיד בדעת, וכיון דדעת עתיק גנוז באוירא, ממשיך שם דעת
דא"א. ובזה נותן מציאות לארח צדיקים בחי' הבנין שלעתיד כנ"ל. וסוד
הגילוי הנהגת נצחיות, היינו אחר שקבלה מעשים של התחתונים, עושות תיקונים חדשים
בהנהגת הזמן שיהיה ראוי לנצחיות, והבן".
[3]עץ חיים
שער י' פרק ג; בית שער הכוונות אות רסח ובתע"ס חלק טו או"פ קנח.
ב"ן זו בחינת מלכות ונפש, ס"ג זו בחינת בינה ונשמה.
[4]ע"פ
עץ חיים שער מז פרק ו; תע"ס חלק ג' פרק ז' אות ה, שבעת קטרוג הלבנה 'אי אפשר
לב' מלכים לשמש בכתר אחד', נאמר לה 'לכי ומעטי את עצמך', וירדה מאצילות לבריאה
ונעשתה ראש לשועלים.
[5]מגילה
טז, ב: "'וישתחו ישראל על ראש המטה' (בראשית מז, לא), אמר רבי בנימין בר יפת
אמר רבי אלעזר, תעלא בעידניה סגיד ליה". היינו, שועל, אם תראה שעתו מצלחת,
תשתחוה לו (ע"פ רש"י). ועי' היטב משמעות הענין במאמר פז שהשועל שהוא
פיקח שבחיות מזכיר תמיד ענין אור הנמשל המעלה כלים התחתונים לקדושה.
[6]סוטה כ,
א: "ר' יהושע אומר, רוצה אשה בקב ותפלות מט'
קבין ופרישות". וע"פ הפשט, קב ותפלות זהו לריעותא. אמנם עי' בעץ חיים
שער יט פרק ג; תע"ס חלק יא אותיות כג-כה ובאו"פ שם, שתפלות עניינה חיבור
ודביקות, שזה עדיף על ט' קבין בפרישות ופירוד.
[7]
אולי
כוונתו שבזכות המיעוט 'וישתחו' - זכה לראש המטה, ועי' כעין זה בזוהר פרשת ויחי אות
נ:
"כמו שהיה משתחוה לה מקודם לכן, שנאמר 'וישתחו ישראל על ראש
המטה', כן עתה ישב עליה... מטה היא המלכות המקבלת מיעקב שה"ס ז"א".
[8]ע"פ
תהלים קיח, כב: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".
[9]שבת קנב,
א: "תנא, אשה, חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה".
בדרך הפשט זהו ענין גנאי, אך רבינו דורשו בפנימיות (עי' מאמר עד), שאשה רומזת על
הנוקבא והחיסרון, והגם שכעת היא מאוסה ומלאה צואה, הכל רצין אחריה ומתקנים לה עד
שבגמר התיקון תהיה לראש פינה.