((שנת תרע"ט)
הנה בי"ג [שנים] ניתן בו הנשמה כידוע (עי' זוהר
וישלח אות ג), ובוודאי היא עצם מזהיר, וצריך להבין על מיעוט הרגשו. ולעניות דעתי
נראה, שסודהּ אור משלים חפצו לשם שמים.
ואולם הגוף הוא עדיין בסוד העכירות, ואין לו חפץ כראוי לקדושה, לכן נמנע התפשטות
אור נשמתו בתוכו.
ואיתא בנועם אלימלך 'הם המדברים אל פרעה, הוא משה ואהרן'
(שמות ו, כז), שהוקשה האיך אפשר שמשה ידבר אל הערל והטמא, ותירץ 'הוא משה ואהרן'
שהמה היו דבוקים, והדבור היה יוצא מבין שניהם, וממילא שמע פרעה כי אהרן היה לו לפה,
ע"ש[1].
והכוונה בסוד שחיקת מן לצדיקים[2], שמחליש ... תשוקת הגשמיות
ומאמץ ומרחיב תשוקת הרוחני. והגם שלא נולד דבר חדש, בסוד 'אין חדש תחת השמש' (קהלת
א, ט), אבל דרך משל, כשנוטלין חוליא מתוך הבור ומחזירין לתוכו, יתגדל ויתרחב הרגשת
השמחה על אחת כמה וכמה מכדי שהיה קודם הנטילה, כי תענוג תמידי אינו תענוג, ולפי
התמדתו ואריכות שלו מתקרר.
וזה ענין 'תאות ענוים שמעת, תכין לבם תקשיב אזנך'
(תהלים י, יז), כי כל זה בסוד הכנת הלב, כי 'רחמנא ליבא בעי' (סנהדרין קו, ב),
ומחמת נטילתו ותשובתו (-השבתו), מתגדל התענוג ומתרבה החפץ ותשוקה לדעת את קונו.
וזה ענין 'וקמץ (את) [מן] המנחה' (במדבר ה, כו)
אשר מכל מנחה ומנחה הורם והוגש קומצו להוי', וזה משביע את הארי[3], סוד האש של מעלה הרובץ על
המזבח כארי[4], והבור מתמלא מחוליתו, בסוד
מ"ב דהוי', סוד מילוי ומילוי המילוי[5], בסוד מזל העליון דנוצר חסד[6].
ומזה תבין, שלא היה כלל חסרון באור הנשמה בביאה א'
לי"ג שנה להטותו לתחיה, כי אפילו בביאה שניה לאחר התחיה[7], אין מעלתה גבוהה וחשובה
מלפנים, אלא לא היה הלב מוכן לכך, ולא היה לאור נשמתו מקום להתפשט. ומטעם זה סבב
שמואל לשפוט את ישראל במצפה ובגלגל ובית אל ותשובתו תמיד הרמתה כי שם ביתו (שמואל
א' ז, טז-יז), דהיינו הכנת לבו. וחוזרת כך כמה וכמה פעמים סביב סביב, ובכל פעם
משלמת אור הנשמה את חלל לבו להיות נכון בטוח לה', עד שכח התשוקה עשאה את המוטל
עליה, ואז כשחוזרת החוליה לתוך הבור, מתמלא באמת בסוד 'ומלא את ידו לה'' (ע"פ
שמות כח, מא). והטעם, שאין הנשמה בעל החסרון, אלא הגוף, ורק על הגוף מוטלת העבודה
שיהיה מזוכך להתפייס עם הנשמה ביחוד האמיתי, דהיינו שלא יהא באפשרות התעוררות לבו
הגופני להתעורר, זולת לקדושת השם ית', ואז מתחברת הנשמה בו בקביעות, כי נעשה הקשר
בלתי לה' לבדו.
וזה סוד 'כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי את
אותותי אלה בקרבו' (שמות י, א), פירוש, אל תתמה על שאור שבעיסה שסורו רע מאד ואוטם
לבו משמוע, כי כל אלה ידי עשתה בכוונה נפלאה, דהיינו, 'למען שיתי אותותי אלה
בקרבו'[8]. פירוש, בסוד 'הצור תמים פעלו'
(דברים לב, ד), והשלחן ערוך מכבר, ואינו צריך לתקנו עוד מלמעלה, בסוד 'לא בשמים כי
בפיך ובלבבך לעשותו' (דברים ל, יב-יד), והמים התחתונים אינם צריכים לבכות[9], כי כבר נתן הבורא ב"ה
נשמה קדושה בהאדם שסופה לזכך את הגוף כראוי. אלא הכל בחכמה אתברירו[10], פירוש, שזיכוך הגוף לאמיתו
להעלותו לעליונים, לזה מסוגלת החכמה, והיא מתגלית מכבר בתורה שבכתב בסוד 'לא בשמים
היא' כנ"ל, אלא צריך לגלות האותיות בתוך הגוף בסוד החקיקה, ולפי רוב האותיות
הנחקקים בקרבו, כערך הזה יורד עליהם שפע החכמה ומזכך להגוף.
[1]
זה
לשונו שם: "הכתוב מתמיה, האיך אפשר שאהרן ומשה שפי ד' דבר עמהם, האיך היה
אפשר שהם ידברו אל פרעה ערל וטמא. ומתרץ הכתוב, 'הוא משה ואהרן', כלומר שהם היו
דבוקים שניהם יחד, כמו שנאמר (שמות ד, טז) 'והוא יהיה לך לפה', והיה הדבור יוצא
מבין שניהם ולא אל פרעה, וממילא נשמע אל פרעה, וק"ל".
[2]
חגיגה
יב, ב: "ריש לקיש אמר, שבעה [רקיעים הן], ואלו הן... שחקים, שבו רחיים עומדות
וטוחנות מן לצדיקים". ועי' בזוהר פנחס אות שסו בהסולם ביאור עניין טחינה א'
שהוא מיתוק חכמה בחסדים.
[3]
רומז
למאמר חז"ל (ברכות ג, ב): "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא
מחולייתו", ואילו כאן הקומץ משביע לארי והחוליה ממלאת לבור.
[4]
יומא
כא, ב: "חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי" וכו'. עי' גם זוהר
בלק אות תעח.
[5]
שם
הויה: י-ה-ו-ה, שם הויה במילוי: יוד הי ויו הי, שם הויה במילוי דמילוי: יוד ויו
דלת, הי יוד, ויו יוד ויו, הי ויו. ביאור הרמז בזה עי' בפרשת עקב מראות הסולם אות
ה; תע"ס חלק ט' באור-פנימי אות צד.
[6]
ביאורו
בתע"ס חלק יג אות ריג; חלק יד לוה"ת פז. עי' גם מאמר צ.
[7]
תחית
המתים. עי' לעיל מאמר צא ד"ה וזה סוד ביאה ראשונה וביאה שניה. ושם לכאורה
מבאר באופן אחר את הצורך בב' ביאות.
[8]
עי'
אגרות הסולם אגרת טו, שמבאר ש"למען שיתי אותותי אלה בקרבו", היינו לעשות
בחינת כלים המכונים אותיות.
[9]
רומז
למובא בתיקוני זוהר (תיקון ה' דף יט, ב): "מים תתאין אינון בוכין, ואמרין,
אנן בעיין למהוי קדם מלכא". (-מים תחתונים המה בוכים ואומרים, אנו רוצים
להיות לפני המלך). ובתע"ס חלק י' אות כט באור-פנימי, מבאר שהכוונה לזמן
הקטנות, ששורה הצמצום על הכלים דנה"י. עי"ש.
[10]
זוהר
שמות אות שנח; פקודי אותיות תרעג-תרעד: "הכל במחשבה איתבררו", ובכמה
מקומות מבואר שחכמה היא ענין מחשבה, ועי' באגרות הסולם אגרת מט שדן בזה ומבאר טעמו
של דבר.
[11]עי'
במאמר כא: "בסוד הכלל, סוד אין סוף ברוך הוא טרם הצמצום, יחודו יתברך
מתעלה ומתפאר על כל הברואים כצדיק כרשע, בסוד אשר הנוקבא בסוד הנוקבא שבה דוקא
מתעלה ומתנשאת לכל לראש, והנקב להר גדול... וזה סוד 'חרות על הלוחות, אל תקרי חרות
אלא חירות', אשר לפי עומק החריתה והחריטה מתגלה רחמיו. כי לפי משפט הבריה השפלה, אין
בכחה כלל לקבל באפס מה מהמאציל, ואפילו כשיתן עליה מהודה, לא תפנה כלל לזה ולא
תכירו כלל, ויהיה נאבד ממנה, כי העוור לא יבחין במראה הלבן. ומרוב עמקות הבורא, לא
השליך את הבריה לאבדון ממנו יתברך, אלא אדרבה, באבדון ותהום הזה מוכרחת לשוב אליו
ברוב פאר והדר, 'ומוריד שאול ויעל' (שמואל א' ב, ו), כי מחמת תוקף הצמאון תהיה
כבור סיד שאינו מאבד אפילו אם לא הכניס לתוכה אלא טיפה אחת, ותבוא בפיה כמים קרים
על נפש עיפה".