תוכן

אמונה וידיעה

טעם האיסור ללכת בדרך החקירה[1]

'אמר רבה, מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, וְהַאי בְּכוּלֵי בָּעִי דְּלִכְפְּרֵיה וכו', וְהַאי בְּכוּלֵי בָּעִי דְּלוֹדִי' וכו'[2].

פירוש, דהתמיהא היא, דכיון שנכנס בדרך החקירה העיונית בדרך המורה נבוכים[3], אם כן הרי זה דבר נאה ומתקבל, ולמה לא האמין לנו השי"ת להתנהג בדרך זה, כידוע, אלא אמרה תורה 'ישבע', פירוש, שיקיים הודאתו בשבועה על אמונתו.

ותירץ, דכל הבא לבית דין, יש ע"כ להרהר אחריו, ובאמת נוטה לכפור הכל ונוטה גם כן להודות. פירוש, כי החקירה לא תודית (-מבררת) כל הטענה, פירוש חיוב המציאות וחיוב קבלת התורה, שלא תספיק אלא על חיוב המציאות, ולכן הוי הודאה במקצת. וקמ"ל, שזה ההודאה לא תועיל, אלא אדרבא, מקררת אמונתו על השאר, כי כן גדרה.

וזה מבאר בשני צדדים: וְהַאי בְּכוּלֵי בָּעִי דְּלִכְפְּרֵיה, וְהָא דְּלָא כַּפְרֵיה, היינו דלא יוכל להעיז פניו בשביל הטובה שעשה לו ברוב השפע שהלוהו על מנת לשלם לו במיטבו. וסוף כל סוף רוצה לכפור הכל, שכך עונשו של בדאי, אפילו אומר אמת וכו'. וְהַאי בְּכוּלֵי בָּעִי דְּלוֹדִי לֵיה, וְהָא דְּלָא אוֹדִי אִשְׁתַּמוּטֵי דְּקָא מִשְׁתַּמִיט, סָבַר עַד דְּהַוֵי לִי זוּזֵי אֶפְרַענָא לֵיה. על כן באה התורה וקוראת לו לשבועה נאמנה ותתן ... אליו, כדי שיודה בכוליה היינו במציאות ובתורתו ית'.

וזה גם כן 'שני כתובים המכחישין זה את זה עד שבא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם' (מכילתא סוף פרשת יתרו). ואפשר דמקרא א' על עולם העליון, והשני על עולם הנקודים.

ובזה מובן ב' אוחזין בטלית וכו'. פירוש, דכל כמה שמכירין מקומם, בעל הידיעה יודע עד מקום שידו מגעת, ובעל האמונה אותו מקום שאין ידיעה מגעת, אלא האמונה, אז אנשים אחים המה. אבל אם בעל הידיעה יאחז הטלית בידו ויאמר אני מצאתיה, פירוש, בחינת חיוב המציאות, וכולה שלי, דהיינו מחצה השניה, סוד שורש התורה ומצוות גם כן לחלקו הוא להאיר עיניו שימצא. וכן המאמין אומר אני מצאתיה, פירוש ראיתיה קודם שהגבהת אותה, ואִלְמָלֵי דְּדַלָאִי לָךְ חַסְפָא לָא מַשְׁכַּחַת מַרְגָּנִיתָא תְּחוֹתֵיהּ, וא"כ כולה שלי, וגם עת... מחויב לך התורה וחוקותיה, וקמ"ל שאז יחלקו העליונים למעלה ותחתונים למטה וגם שבועה וברית ביניהם.

וזה דקמפרש בגמרא, לא צריכא אלא דקאי דהבא בי מצעי, פירוש מגדל הפורח באויר, והבן, וזה טלית של מלכים לבניהם הקטנים, ע"ש.

***

'תנא, מנה לי בידך ועדים מעידים על חמשים זוז וכו'[4], ותנא תונא', פירוש, דזהו בידיעה, דהיינו לאחר שנתפרשו העליונים ומשנה לא זזה ממקומה, וע"כ מבאר ... [5] דעינים ושמה לא היה הודאת פיו כלל, כי בעל מעשה עלה למרומים, אבל בסוד היסוד ... ... ויוצא לו עיינין בכח הנצח והוד.

... ... ... ... [6]בחינת השפע שנותן לו משמים לסייע לו לעמוד כלל, כמו שהובטח וכמו שמחזיק השפע ברשותו ואינו עוסק עמו מה שצריך בסוד גמר התיקון, והקב"ה נקרא מלוה, על שם שברצונו מתלוה הארתו לעני ונכה רוח הפושט ידו לישועתו לידע ציוויה דמאריה. וסכום הלואה הוא מנה סוד מ"ן, כי לא ידעו מה הוא וגו', אלא שאח"כ נתגלה להם מה הוא ומי הוא, והבן, וסוד מ' נ' דמנצפ"ך, שמם סתומה בחינת עול תורה, ונו"ן ארוכה בחינת פנימיות הבינה שמתארכת ומביא אל עדים להַאי אִימָּא דְּאוֹזִיפַת מַאְנָהָא לִבְרַתָּא. וענין החמשים זוז הוא בחינת המציאות, ואידך בחינת קיום החוקות.

וזהו שאמר רבי חייא, שכיון שעדים מעידים שבעיניהם ראו המלוה, א"כ מחויב לישבע אַשְׁאַרָא (-להישבע על השאר), מקל וחומר דהודאת פיו, דהיינו פה אימא ששמה מכבר נשבע הגם שלא הביא שמה עדים כלל, כי לא היה לו פנאי לדבר זה, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה ברצות הוי'.

ורצה להביא ראיה משנים שגרמו החלוקה, דהיינו דאנן סהדי דתפיס האי דידיה וכו', ואותה רְאִיַת בית דין הוי עדות גמור והיא שמביאתו לשבועה.

אבל הש"ס מדחה, דשאני התם כי דהעדות היה שם לשני כתובים והמה מכחישין זה את זה, ועל כן האמינו אותו בשבועה, משא"כ הכא דעדות גמור הוא למלוה, על כן הורע כחו של לוה דלית לי' סהדי כלל, וע"כ לא האמינו אותו להישבע, כי כבר העיז פנים וכו', והגם שכופר במלוה כשר מטעם אשתמוטי, אבל מכל מקום עזות הוא, כי הוא בחינת 'שינה לצדיקים שרע להם' כי מתעלים ונעלמים יותר, 'ורע לעולם' (סנהדרין עב, א), כי ישליכו כליהם לריק ולתוהו.

ואידך דרבי חייא קרא לאותו ענין הילך, וקאמר דהילך חייב שבועה, ולא הוי ככופר הכל, אבל רב ששת אמר הילך פטור, כיון דהודאת פיו נותנו תיכף בידו, על כן בטלה לה הודאת פיו כנר בפני אבוקה, ונמצא מצבו ככופר הכל.