[1]נראה שזהו הרה"ק ר' יהושע אשר מפוריסוב זצ"ל. תורה זו היא כנראה תוספת לתורת אביו הרה"ק ר' מאיר שלום מקאלישין זצ"ל המובאת בספר "נהר-שלום" פרשת תזריע: "כל כמה שיזריע האדם בהתעוררותו להשי"ת הנק' אתערותא דלתתא, ויצמצם את עצמו בשעת הקטנות, נרויח בזה 'וילדה זכר', פירוש, שנולד הדעת שהשי"ת כביכול הוא הדכר שבנוקבא והוא הוא המעוררו לעבודה. וזהו המרומז בזוהר הקדוש (תזריע אות א) וז"ל, ר' אלעזר פתח 'על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי' לאפקא לי מיניה. 'בקשתיו ולא מצאתיו'. דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה... [התרגום לקמן בהערה ג] פירוש, שכאשר עזר לו השי"ת, הכיר תיכף שכל מה שעבר עליו ובא לפניו, היה הכל רק כדי לזכות ולהתקרב אליו יתברך". ושם (פרשת תולדות): "יצחק שהוא הצדיק שחיבר וכלל המ"נ של כל עבודתו שהיא בחינת אשתו כנודע, והחזיר הכלל השי"ת לבדו, שגם המ"ן הוא מכח הדכר שבנוקבא".

[2]מבואר שם בפסוקים וחשוב להבנת המשך המאמר: קרבנות יולדת עשירה: כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. קרבנות יולדת עניה: שני תורים או בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (קרבן עולה הוא כליל לה', וקרבן חטאת נאכל גם לכהנים, ויתכן שלזה רומז רבינו כאן, ודו"ק).

[3]בזוהר פרשת תזריע (אות א) וז"ל בהסולם: "וידבר ה' אל משה לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. ר' אלעזר פתח, 'על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי' וגו' (שיר השירים ג, א). שואל, אומר 'על משכבי', 'במשכבי' היה צריך לומר, מהו על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה".

[4]ע"פ הספר נהר-שלום הנ"ל בהערה א: לתרגום לשון הזוהר "במשכבי מיבעיא ליה" יש ב' משמעויות: א' כפשוטו: מיבעיא – היה צריך להיות. היינו, שהזוהר מקשה שהנוסח בפסוק היה צריך להיות שבמשכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי ולא ככתוב על משכבי. ב' מיבעי ליה – לשון תפילה ובקשה. היינו, שבמשכבה של כנסת ישראל היא ביקשה להשי"ת, וע"ז ממשיך רבינו בהסבר רבו, ש'הקושיא בעצמה היא התירוץ', כי הרגשת החיסרון גם באה מהשי"ת.

[5] עסק הגלות. עי' הערה ג.

[6] עניינו מובא בספר נהר שלום המצוטט לעיל בהערה א.

[7]באגרות הסולם אגרת טו: "כל כמה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידין אותם ומטרידין אותן מעבדות ה', כל כך היו באמת בגלות מצרים. וכל הטרחא של הגואל לא היה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו'אני ולא שליח', כי אין שום כח זולתו, שזה היה באמת אור הגאולה". ושם באגרת טז: "ידיעת הגלות עצמו הוא סיבת הגאולה". עי"ש.

[8]משלי ל, יח-יט: "שלשה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים... ודרך גבר בעלמה" (נראה שדורש שדרך הגבר - זהו גילוי ה' לנבראיו - בהעלמה, היינו בהסתר, וכן הוא במאמרי הסולם כרך ג' מאמר 434).

[9]בבא מציעא נט, א. וברשב"ם: "אשתך קטנה, כפוף עצמך ושמע דבריה".

[10]סנהדרין ז, א. וברש"י: "רחימתין הוה עזיזא. כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי. אפותיא דספסירא שכיבן. על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו". ועי' עוד במאמרי הסולם כרך ג' מאמר 466 בביאור גמרא זו.

[11]זוהר בראשית-א אות כג. כל מין הולך למינו.

[12]זהר פנחס אות תרעז: "עולה מכפרת על הרהור הלב".

[13]דורש הכתוב המובא בתחילת המאמר "אם לא תמצא ידה די שה", על כבש של המזבח (למילה כבש יש ב' משמעויות: שה או כבשׁ שעולים בו).

[14]ישעיה סא, י: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי". ובזוהר יתרו אות תקג, וז"ל בהסולם: "ר' יוסי אמר, 'שוש אשיש בה'' וגו'. שתי שמחות כאן, 'בה'' - הוא ברחמים, 'תגל נפשי באלקי' - הוא בדין". ובתע"ס חלק ד' פרק א או"פ ר' שששון הוא לשון זיווג: "על ידי שתי בחינות זווגים הללו (להתפשטות והסתלקות האור), נשלמות כלי קבלה של המדרגה, וזה סוד הכתוב 'כאשר שש ה' להטיב אתכם כן ישיש ה'' וגו'. כי שש וישיש פירושם זווג, ויש זווג עליון להאביד שפירושו הסתלקות האור, כמו שיש זווג עליון להיטיב שפירושו התפשטות האור, כנ"ל, ולפיכך מכונים שניהם ששון". עי' עוד במאמר ג' והקדמת ספר הזוהר אות קמא בהסולם.

[15]פסחים נט, ב: "כהנים אוכלים (החטאת) ובעלים מתכפרים", ובזוהר מובא פעמים רבות שכהנים הם ימין, וכן אברהם הוא בחינת חסד. ועי' במאמרי הסולם כרך ג' מאמר 294 בסופו בביאור מאמר חז"ל זה, שהכהנים מקדשים את הרע והחטא בזה שמגלים שלמעשה הוא טוב.

[16] עי' בביאור פסוק זה במאמרי הסולם כרך ג' מאמר 179 שרצון השי"ת הוא להוסיף יותר בהירות.

[17] עי' בהערה יד מהזוהר יתרו, שחלק זה של הפסוק מורה על דין.

[18]רומז למובא כמה פעמים שהאות א' רומזת על הצמצום שכלי ההשפעה היו במדרגה וכלי הקבלה מחוץ לה, והיו"ד עליונה מעל הפרסא ונקראת אבא, והיו"ד התחתונה מתחת הפרסא ונקראת אמא, ובתווך ו' אלכסונית המכונה רקיע. ובעת גדלות, ע"י עליית מ"ן, מתחברים הי' ו' התחתונים עם הי' ו' העליונים, ונעשים לאות א'. עי' תע"ס חלק י' לוה"ת ל'.

[19]יחזקאל לז, יז: "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך".

[20]ויקרא יב, ח: "ואם לא תמצא ידה די שה, ולקחה שתי תרים או שני בני יונה, אחד לעלה ואחד לחטאת, וכפר עליה הכהן וטהרה". וכוונתו למה שהביא בתחילת המאמר שקרבנות יולדת עשירה הם שה לעולה ועוף לחטאת, ואשה עניה "שלא מצאה ידה די שה" – קרבנות העולה וחטאת שווים, ודורש זאת כאן למעליותא היפך פשוטו, דשה עניינו כבשׂ ודרגות דקדושה, שאם אין הבחן מדרגות, העולה וחטאת שווים הם, והבן.

[21] עי' בזהר תרומה אות ריב שימינו וזרוע קדשו רומזים על בחינות ימין ושמאל.

[22]זו רשימת דברים מופלאה מכי"ק המתארת את נסיעתו לרבו, ספיקותיו השגותיו והארותיו שרחוקים מהשגתינו. מקבילות למאמר זה ורשימת דברים מחייו בתקופה שמניסן ועד שבועות תרע"ט מופיעה בספר פתח השער מאמר עב. שם משמע שהיה זה אצל רבו מפוריסוב.

[23] נראה שמדבר כאן אודות עצמו בגוף שלישי.

[24] ע"פ חולין ס, ב. נר בצהריים מה מועיל.

[25] יתכן ורומז לשמו של בעל הסולם "לייב" שתרגומו מאידיש ללשון הקודש הוא אריה.

[26] יתכן והכוונה למאמר מט בענין רבי מאיר מפרמישלאן שנכתבה בצמידות למאמר זה.

[27] תורה זו נמצאה בכי"ק של רבינו (בצמוד לה ישנם ד"ת מתאריך "עשרה בניסן עטרת אור דיום השישי", ומזה ניתן לקבוע כי הכונה לתורה זו שנאמרה גם בניסן תרע"ט), וז"ל:

ט' ניסן, במקוה שנמדד ונמצא חסר משהו

"והצדיקו את הצדיק" (דברים כה, א), דרשו (סנהדרין י, א) "הצדיק דמעיקרא". פירוש, דענין ל"ט מלקות שבית דין מלקין, הוא בחינת המתקה שממתיקין מעליו הדין בסוד "ארבעים יכנו ולא יוסיף" (דברים כה, ג), כמו שכתוב גבי תמר (בראשית לח, כו) "ולא יסף עוד לדעתה", ומתרגמינן לא פסיק, והבן. 'ותקרא שמו יוסף, כי אסף אלקים את חרפתי' (בראשית ל, כג-כד), כי הדין חזר בעצמו להיות רחמים. והבן. וזה שבית דין ממשיכים עליו סוד ארבעים, מתוך זה מוצדק לצדיק דמעיקרא ולא יוסיף עוד לחטוא, כי הקליפות בושין ונכנעים.

וסוד ארבעים הוא הופעת י' ספירות דאצילות על הבריאה, כי ע"כ (-על כרחך) סופן להופיע, כי בגלל כן נאצלו להופיע. ואם לא היה סופן להתפשט בזה העולם, לא היו צריכין להיות יותר מתשע. ולכן בספר יצירה (א, ג) אמרו ודייקי 'עשר ולא תשע', לרמוז סוד הנ"ל.

וזה ענין טהרה לטמא במקוה של ארבעים סאה. אבל לחולים תיקנו תשעה קבין שהם סוד מה שמצוי לכל. אבל לבריא מ' סאה דוקא, והבן כנ"ל.

[הוספה מאוחרת בעט אחר:] זה ענין במקוה נמדד וכמדומה שהיה חסר משהו. ופלא היה שכבר הזהיר שאל תאמר מים מים פן תסכינו בעצמכם (חגיגה יד, ב; זוהר בראשית-א אות רנה), כי נפל קורטוב יין ומראיהם נשתנו, אבל לא היה יותר מאחיזת עינים, כי אחר כך נמדד כמה פעמים ומוצאים (-ונמצאו) נכונים, עד שביום אחרון דפסח אנח ואצנע עד חג עצרת, ואז עדיין לא עלה כהוגן עד השבת שלאחר החג, ובמוצאי שבת אירע האבילות ר"ל ל"ע, ותסגר שבעת ימים, ונתגלה על נכון ממחרת השבת הב' על סעודת ברית מילה שקבלוה בשמחה, והבן.

(האירועים המפורטים בסוף הכת"י מובאים בספר פתח השער מאמר עב).