תוכן

ג) והענין הוא, כי הקדושה א"א להכרית מן הקדושה, כי חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אפילו ניצוץ קטן מן הקדושה, לא יניח אותו הש"י. רק ממקום קדושתו, הוא ממשיך מזון לאותן הנשמות, העומדות תוך הקליפות, ומשם הם נזונים הקליפות. וכשגברו העונות ונחרב בהמ"ק, הוא גלות השכינה בין חיצונים. וכבר ביארנו סוד הדבר, כי הנשמות שביניהן לא יכולין לצאת משם, לכן השכינה שהיא אש אכלה נכנסת שם, והיא מלקטת אותן הניצוצין הקדושות מן הקליפות. ומעת שנחרב בה"מ בעונינו, תמיד היא עושה מעשה זה, עד שתכלה ללקוט כולם, עד סיום הרגלים, כמבואר שהם אותן שנפלו בין הקליפות עד הרגלים, גם אותן יקח.