תוכן

​ב"ה פורים תש"ב מפי מורי מוהרי"ל שליט"א בבוקר
​הטעם למה קורין העוגות המן טאשען יש בזה סוד מופלא. כי צריך להבין אחרי שאז קיימו וקיבלו הכל מאהבה, למה לא היתה אז הגאולה השלימה? אלא שהיה אז איזה קלקול, כי בדבר המלך אחשורוש היה לאבד את חיל הגויים ושללם לבוז, והם לא קיימו ביזת שללם, והיה חסר בזה מהתיקון, ולכן נוהגים לעשות עוגות עם מילואים, ואוכלים המילוי לזכר לקבץ את הביזה.
ובזה מובן מ"ש ז"ל: "חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כי באם היה התיקון השלם אז היה הכל שב לאצילות, והכל הוא שמותיו של הקב"ה, וכך היה מגיע האור עד לבחי' "ועמדו רגליו על הר הזיתים", וממילא אין אז ידיעה בין ארור המן לברוך מרדכי.
ובערב בעת הסעודה נתבאר עניין זה יותר, והוא - כי המן ​הפיל פור, הוא הגורל, על כל הי"ב חודש. כי רצון הקליפה הוא לרדוף את האדם עד להדרגא היותר עליונה. והנה יש י"ב פרצופי אצילות, ודוכרא דעתיק יומין הוא המדרגה העליונה והוא נגד אדר. ולכן נאבד אז המן, כי אי אפשר לגעת בזה, כי זה בחי' אור אין סוף המאיר בנשמת ישראל.
ואמר המן - כי ישקול עשרת אלפים שקל כסף, וכמבואר במדרש ובגמרא, כי רצה לקלקל את השקלים שנתנו ישראל על המשכן. והוא רצה להשיב שוב למעלה את השקלים. אבל גמירי – "דמשמיא מיהב יהבי ומשקל לא שקלי", והוטמנו שוב השקלים ולכן נקראים גנזי המלך. ובאים היו ישראל לוקחים אז גם את הביזה היו מקבלים את אור השקלים. והם לא כן עשו.
ובזה אנו רואים מאמרם ז"ל: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", כי בזמן שאול שאז היה אסור לקחת הביזה – אז לקחו, ובזמן זה שהיה הציווי לקחת הביזה – נתחסדו ולא לקחו הביזה, ובזה היה קלקול וצריכים לתקן זאת בזמן הגלות.
ולכן בסוף המגילה נאמר: ​"דברי שלום ואמת", ובסוף הפסוק נאמר רק "דובר שלום", והיה חסר "אמת", וזאת היא הבחינה הזאת שנחסרה.
ובסיבת הפור רצה המן להוציא את כל הטעם מהתורה והמצוות, ולכן אחר הנס אמרו: ​"וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" - אורה זו תורה, ושמחה זו תפילין. ומה חידשו בזה? אלא שהוחזר להם טעם התורה והמצוות.
​"והשתיה כדת אין אונס". כי יש מים והם רק להחזיק הקיים, ויש יין שהוא בחי' מוחין, כמבואר בענין "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". אבל המוחין אי אפשר לקבל רק דוקא דאין לו נטיה מצד עצמו אל המוחין. וזה שאמר: "והשתיה אין אונס", רצ"ל: שלא היה לו רצון להנות, כי באם יש לו רצון להנות תיכף נופל לקליפות.
ואמרו: ​"לעשות כרצון איש ואיש" - המן ומרדכי. כי קליפת המן היתה בחי' עץ הדעת, וכמ"ש: המן מן התורה מנין? המן העץ. והוא להכניס האמונה בתוך הדעת. וזהו עמלק - ע' מלק, בעין - בזה מולק וחותך את הראש. ומרדכי הי' מרי דכי – בחי' ריח שהנשמה נהנית ממנו.
"רב ביתו" - שרק רב ביתו הוא יכול לעשות כרצון איש ואיש, שאפילו מבחי' העץ גם זה נופל. כי למעלה בעולם האצילות כולו קודש, ואפילו ​שבע הסריסים המשרתים את פני המלך.
וזו היתה תקיפות אסתר - כי ​לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי, ובאופן כזה אפשר לקבל המוחין.