תוכן

בגמרא: "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כלכם היום". ומקשה – וכי אפשר להדבק בו, והלא אש אוכלה אש הוא!? אלא הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'.
לכאורה קשה להבין דעת המקשן: וכי ס"ד שהדביקות בהשי"ת היא כדבקות גשמי ח"ו שמקשה והלא אש וכו'!? רק הענין הוא שבא סדר דביקות ואהבת השי"ת, וזאת ידוע שאין דביקות בלי תענוג, כי מדבר שאין האדם נהנה אינו דבוק בו. והמתחיל בעבדות השי"ת כל זמן שהוא מלביש עוד בחומריות, וחומרו שולט עליו, אינו מרגיש שום תענוג רוחני בעבדות הבורא ית', רק מתאוות גשמיות, וסדר העבודה אינו באופן אחר. ע"ז קאי המקשן – איך הוא בא לכלל דביקות, הלא כל דבר שאינו מתענוגי הגוף אינו מרגיש שום תענוג, נמצא שאינו דבוק. וידוע שבהדביקות זוכה האדם בהדרגה. ומקשה – הלא אין שום מבוא שיבוא לכלל דביקות, והלא אש אוכלה אש הוא, כי אדרבה הרוחניות באה ע"י ביטול הגשמיות, וזה אש אוכלה אש הזה!? ומתרץ – הדבק במידותיו "מה הוא רחום אף אתה רחום", פירוש: שע"י מדת הרחמנות, שיחשוב איך שהוא אבר מהשכינה הקדושה, וע"י מעשיו גורם צערא דשכינה הקדושה ויעורר רחמים גדולים, ואז השי"ת ג"כ יעורר רחמיו, כפי הפסוק "ד' צלך". וזהו ג"כ בחי' דביקות ע"י הרחמנות. ולאט לאט יזכה לראות בבנין הנוקבא ע"י עבודתו, עד שיזכה לדביקות אמיתית. כי מקודם יראה ההסתרה, ואח"כ יזכה להארת הפנים. ובעת ההסתרה אז הוא בבחי' נגע, והפוך נגע תשכח ענג. וז"ע המובא שבעת שנכנסו ישראל לארץ גנזו האמוריים את אוצרותיהם בכותלי ביתם, וכשבאו בני ישראל והשי"ת רצה שיזכו להצפון, נגע ביתם, והוכרחו לנתץ ביתם, ומצאו כל אוצרותיהם של הנכריים (פירוש: חוטם הוא בחי' רצון רוח, וז"ע המובא). וז"פ לבעל החוטם אני מתפלל, וגם הנכנס לבית המנוגע חוץ מחוטמו טהור, פירוש: רק שהרצון לא יהיה להצרעת, והוא כמו מי שהוא עושה בהבלי עוה"ז, שכל רצונו יהיה נגד זה, ואז אינו דבוק בהם, כי מכל דבוק, דבר שאינו מקבל תענוג לא יש שום דביקות.