ענין ספר הזכירה. 

הקבצו בני גילי יודעי וריעי

אני אשיר ואתם לו תשמעוני

אזי ירוח לי גם ישישו ובני מעי

בהגלות דבר סתר מה הי' בינה וביני

שש שנים יעבוד בסוד ימי החול

ובשביעית יצא לחפשי חנם בסוד השבת

וזדונות נהפכו לו כזכיות וכו'

ר"ת – דת"י – דעת תפארת יסוד

‏ואם אמור יאמר העבד, אהבתי ‏את אדני ואת אשתי ואת בני, דהיינו שלא יהי' נמשך אחר מלאת תאות לבו, וכל רצונו עם אדונו ועם האשה יראת שמים, אשר בעת החופש הנ"ל אין זווגו עולה כהוגן, כי לא זז מחבבה וכו', ואת בני, דהיינו שרוצה לקיים ולערב אל תנח ידך, ויש לו בנים בנערותו, הוא רוצה ג"כ לבנים בזקנותו, בסוד הערב הנ"ל, שהוא לילה כיום יאיר, ותקם בעוד לילה כידוע, אז והגישו אדוניו וכו', ורצע את אזנו במרצע וכו', אבל מ"מ צריך טעם ע"ז כידוע, שכל דבר הבא משמים, הגם שאינו עונש כלל, מ"מ צריך סיבה להראות בסוד זה, ובפרט בעבד כזה החכם מעצמו, ויודע בחי' בדיחי דמלכא, לכן אומרים לו בעת שרוצעים את אזנו בדלת ובמזוזה, אוזן זה ששמעה בהר סיני כי לי בנ"י עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, דהיינו שלא שמע שם זולת הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וזה נתנו לו ‏לשמור, ולא בסוד אלקי השמים והארץ. והוא הלך בחדשות שלא ע"פ התורה כלל, אלא קנה האדון לעצמו, בסוד הטעמים החדשים העליונים, שכתובים ורמוזים בעשרת הדברות, לזה באה לו הציווי החדש, לרצוע את אזנו על הדלת ‏ועל המזוזה.

‏אבל הוא מקיים בעצמו, ואחרי הדלת והמזוזה שמת זכרונך, ומתוך כך ועבדו לעולם, כי הכלים מתעצמים עם הפנימיים להיות א' ממש, בעולמו של יובל, והבן.

‏או הפי' בענין אחר, שהי' דורש את ‏המקרא הזה כמין חומר, דהיינו שסוד יציאה א' הוא בחי' חומר דרישא בשמי' אתתקן, ואח"כ זוכה האי עבד הנאמן לשום בו צורה הנכונה, ומפרש באיזה זכות יעלה לו שיהי' נרצע אזנו למשמע כ"כ, ואמר משום ששמע ביציאה ‏זו על הר סיני וכו', והבן.

‏קמח. ענין כל היותר קטן צריך לינק מאור היותר גדול

‏בעגולים הקטנים בפנים, ומה שיותר עליון חוצה לו, וביושר הגדולים בפנים, ומה שיותר קטן הוא חוצה לו.

‏ונראה שבחי' ההנהגה כל מי שיותר קטן צריך לאור יותר עליון, וכל שמתגדל יוכל להנות ולהיות מנוהג מן היותר נמוך, כי הקטן צריך שמירה יתירתה, משא"כ הגדול שומר א"ע.

‏ועוד טעם, כי המקבל מעולם תחתון, על כרחך מקבל הוא ג"כ מהעליונים,

‏כי משתלשלים המה להיות מושגים זמ"ז, אבל המקבל מעליון עדיין לא השיג את התחתון הימנו, ועוד טעם ששלימות האור בסופו, וע"כ התחתון יכול לעלות על העליונים, אבל המנוהג מעליונים כשיורד ‏לתחתון יכול להיות ניזק ח"ו.

‏אבל העולמות באצילותן כלפי עצמם מתחלת מא"ס וא"ת, ומה שמוכן לבא בהשגה הוא יותר תחתון.

‏וז"ע דהקליפות נמצאים בין מקיף דיושר.

‏קמט. ענין קבלת המוחין בתחילת הוא ביד שמאל

‏ענין תיקון הראש נקרא בס' מדת ‏היראה או יראת הרוממות, וצריך להבין, הא לפי השעשועין שמשתעשעין עמו ונר דולק על ראשו ורואה וכו', הלא כל זה מוראה ומורגש לאהבה רבה וכו', ונראה שהטעם שלעולם בתר המקבל ‏אזלינן, וכיון שמקבל מוחין דומין בידו השמאלית, ע"כ לגבי דידי' יראה איקרא, וזה הטעם שבגדלותו, ותיכף בהגמלו משדי אימו, מיד מקבל מוחין דשמאל ביד ימינו, וזה נקרא בחי' אהבה לגבי ‏המקבל, כי בימינו מקבלו, והבן.

‏קנ. ענין עבודה דלא פסיק

‏צריך לזכור תמיד, שעיקר החפץ ‏מהנשמה בהתחברותה לבתי חומר, באשר להמציא לה מקום עבודה ותעמולה לפני בוראה, כמ"ש חז"ל והכל לפי רוב המעשה, וז"ש מי יעלה וכו' ‏ומי יקום וכו', אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה, פי' כפי הידוע שכל הנשמות עמדו בהר סיני, ושמעו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה, ותיכף נזדעזעה כל העולם כולו בדיבור הנורא לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, פי' בלי הועיל, כי עין בעין נראה אלינו ה', למען ליתן לנו כח ואומץ להתחזק במעשים הנרצים לחפץ ה', כמ"ש כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו המזכירים את ה', אבל לא חלילה לעדן ולענג את החומר העכור, אשר בלי זה יכעיס בוראו תמיד, בהשגת משאלותיו ומשיגיו, ולא יתכן בשום פנים להעלות אל הדעת, ‏שגלל זה זכה לראות עולמו בעודו בגופו, עדי לענג את גופו ולרשלו מעבודתו, כמ"ש ושבט לגו כסילים ‏ינוח, וזה רק חלקו בהתחברותו לעובד ה', אבל במנוחתו ישחית את עצמו, ומכ"ש נשמתו, וזה בחי' היותר רעה מכל משאלות הגוף, דהיינו משאלות המנוחה, וזה שתיכף אחר ככלות הדיבור מפי הגבורה הוא ראיית הנשמע, ועדי עדיים, המלוים לדבר ה' אנכי ולא יהי' לך, תיכף בא האזהרה, לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, פי' הוי יודע למה ועל מה טרחתי בעבורך את כל הטרחא הגדולה והנוראה אשר ראו עיניך, להרכין כל הרקיעים ומלאכי השרת לארץ, ולהגלות את עצמי לעיניכם, כיום הזה, לא לשוא פעלתי כל זאת, (כי גלוי וידוע לפני' ית' שבדברים ‏הקדושים לא יוסר עבד).

‏קנא. המשך הענין, ומי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום           קדשו אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה

‏וז"ש מי יעלה ומי יקום, אשר לא ‏נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה, פי' דבאמת באותו מעמד הנורא, הי' הנשמות והגופים באחדות גדול האפשרי, והי' נשבעים שניהם בהסכמה מוחלטת, שמעתה ולהלאה לא יזוזו את עצמם עוד, בלתי לעשות נחת רוח, לבורא שמים וארץ הנגלה אליהם עין בעין, ולא ‏יאבדו מעבודתם רגע קטנה, כי כן גברה האהבה כידוע היטב, וז"ש המשורר ולא נשבע למרמה, פי' זכור יזכור היטב אשר נדר פיו ושפתיו לה', ולא יהי' זאת למרמה, לאמור בשפתי' כבדוני ולבם רחק ממני, וז"ש הכל לפי רוב המעשה, שזה דוקא אמת המידה ‏לאהבת ה'.

‏קנב. פסקים

‏האדם שאינו חושב במחשבתו מה שמדבר, הרי זה מוציא זרעו לבטלה.

‏המחשבה אינה נפגמת לעולם, כי בביאת מ"ז (ר"ת – מ"ז - מחשבה זרה) מסתלקת מחשבה קדושה, אבל הדיבור ודאי נפגמת, כי ‏להתיחד עם מחשבה קדושה נתגלית וס"א אקדמה וכו'.

‏הנוטל מלכות לבדו הרי מקצץ חלילה וכו', פי', כל הנגלה נקרא ‏מלכות וכשחושב שאין בו שום נעלם לעיני' נקרא שנוטלה לבדה.

‏קנג. ענין אור הלבנה כאור החמה בסוד מצת מצוה

‏ג' נח תרף'

‏לש"י וכו' ענין גל עיני ואביטה ‏נפלאות מתורתך, כי סוד פקיחת עינים מתגלה בבחי' ב"ן דוקא, לא יותר, כי זה גרם לשבה"כ, וענין הפקיחה בסוד ד' מילואים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם י"ו אותיות, המתחברים בג' שמות אה"י אלקי"ם אדנ"י, שבגי' עק"ב, ועם ט"ז אותיות דד' הויות בגי' פק"ח ‏אדב"מ.

‏אבל בבחי' גילוי עינים אין משתמש הנשמה אז כלל מן הכלים, דהיינו ‏העינים אלא בסוד מזליה חזא בלבד, וזה שהתפלל גל עיני כנ"ל, וזה שדייק מתורתיך ולא בתורתיך כי אז נקרא פקיחא דעיינין המתפשט בתורה אדב"מ ‏ממש.

‏כשחרב בהמ"ק שרו חכימיא למהוי ‏כספריא, פי', מתחילה הי' רואים אותיותיהם בסוד החכמה, והי' חכמים בעיניהם ממש, אבל אחר החורבן הי' משיגין האותיות שלהם כמו הנדרש מעל ספר, והבן, וע"כ היו שמם סופרים:

‏קנד. ענין אור ועגל

סוד ר"ז מימינא ק"ג משמאלה, דהנה כאשר נתגלתה הישות אז נמשך שאמר עשיו יש לי רב, כי מקודם הי' ‏בסוד אין, ואח"כ הסתכל עליו בעל הבירה, ונעשה יש, דהיינו שלגבי עשיו נעשה הצירוף מתוך האור שעמד בימין,

ר"ת – לש"י וכו' - לשם יחוד וכו':

‏עמד לנגדו עגל לשמאלא, והוא עגל לא לוּ‏מד אפרים, כי לא יכול כלל לישא בעול כשור לעול, והבן, ולכן רצה עשיו להתאחז בכל הש"י עלמין מחמת העגל כנ"ל. אבל יעקב תיכף תיקן הענין ‏כי אמר יש לי כל, והבן.

‏וז"ע תבא אמה ותקנח צואת בנה ‏שפירשו בזה סוד פרה אדומה. כי פרה האדומה, היא באמת אם של הילד החי, דהיינו מחמת שהיתה תמימה ולא עלה עליה עול של שום דבר בעולם כידוע, שבגלל כן זכתה שנמשך ממנה הש"י עלמין, דהיינו אור ועגל כנ"ל, לכן מוכשרת מאד לקנח ג"כ צואת העגל ‏ולגדלו להיות נושא בעול מצוה

‏* קנה. ענין כללות הבריאה, שושבינין, ואד יעלה מן הארץ,        קטנות וגדלות, יחוד קו ורשימו.

‏התשלח  ‏ברקים וילכו ויאמרו לך הננו ‏שז"ע החיות רצוא ושוב, שבזה נכלל כל הבריאה בסוד אחת דבר אלקים ושתים זו שמענו, ובסוד אחת. כי בשעת התאצלות העולמות עד בואם לעולם העשי' רצים החיות, וכשהגיע לתפקידם הם שבים לשורשם, כמ"ש כי כאשר הגשם והשלג היורד משמים  ‏ושמה לא ישוב, עד אשר הרוה את הארץ והצמיחה כן וכו', שבשתי בחי' פעל הרצוא, דהיינו מתחילה בסוד היתפאר הגרזן על החוטב עמו, שהי' דבוק בשורש ממש כמו אחר ככלות הכל, סוד הוי' שקיו דאלנא, ובסוד זה קנו הכלים בחי' השלמה להיות שולטים לבחי' עצמם, בסוד ידע שור קונהו וחמור אבוס

‏בעליו, שז"ס הארת אצילות פנים בחי' זיוו של א"ק, ואח"כ נשנשלם למעשהו, הולך אדם ושב לשורשו בלי סיוע שליטת ‏הכלים, אך בסוד הוי'.

‏ד"מ כבגשמיות התהוות האדם, ‏מבחי' יסוד יוצא, פי' טפה נמצץ מן הכלים ועובר דרך, מעבר הכלים מתחילה ועד סוף, אבל ממשיך ג"כ בחי' חיות שרשי עמה, שזה ע"כ עיקר בנינו של אדם, ותדע עד כמה מן הצניעות וההעלם באור הזה, כי לא יוכל אדם ליבחן בחי' חיות באותו טפה בשעת התהוותה מפי אמה, כי אינו מתנועע ואינו אפילו בבחי' צמיחה, אלא אם תשאר שלא במקומה המיועד לה תופסד ותסרח, גם המולידים עושים מעשיהם בתכלית הצניעות, כי כן הושם בטבע המולידים, וז"ס מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר, וז"ס מראש בסתר דברתי, וז"ע תשורי מראש אמנה, והבן, כי כן צריך להיות גילוי בחי' השלמה שבכלים, אבל עד שבא לגילוי אור המתגלה אפום אמה, הי' כל מעשה הכלים בגלוי ע"י שושבינין וחתן וכלה, ‏כי ע"כ סוד היתפאר הגרזן על החוטב בו, סוד דבוק בשורש האמיתי בחי' מעשה ידי אומן, לכן לא ניכר שום סיוע כלל מצד המולידים בעצמם, ומלאכתם נעשה ע"י אחרים ע"י שושבינין, והם בעצמם, אדרבה ליכא כתובה דלא רמו בו תגרא, אבל בגמר דבר ע"כ צריך הבעל מעשה בעצמו להזדקק לזה, שא"א ע"י בשום אופן, כי כן הוטבע כמובן, אז באים המולידים בהצנע גדול, וגם התהוות הולד בלי שום הכר כלל בשעת מעשה אפי' למולידים, כי נמצא כאלה רק בדרך הכנה, ולא לעיבור כמובן, גם חיות בטפה עוד לא נודע לשום חקרן שבעולם, כי לא ראיתם כל תמונה, ואז כשנקלטת במעי אמו אז מתחיל בו לאחר שלש חדשים הכר בגדלות הבטן, בחי' צומח, ואח"כ כבן ה' חדשים מרגשת בבטנה דבר מתנועע, דהיינו חי, אוכל ושותה מה שאמו אוכלת עד בן ז' חדשים הלידה, כי מה שנעשה ‏בסתר מתגלה בגלוי לעין.

‏ותדע שמשלוש חדשים והלאה המעשים גלוי לעין כל, כי ראוה מעוברת,

‏ר"ת – ד"מ – דרך משל:

‏ויודעים, ומלדתו והלאה נשלם הולד לאט לאט עד שנשלם, ומהו השלמתו, אין החפץ יותר הימנו אלא שיעמוד במקום אבי', הן בצורתו הן במעשהו, כי עד הלידה הוא בחי' רצוא, דהיינו כל עניני השושבינות שהי' בחי' הרצוא בצניעות מובדל, ואח"כ בחי' הזווג שהי' בצניעות מכוסה עד כמה שאפשר, ואח"כ התגלות מה שנעשה בסתר לעין כל, שע"כ שייך לעין החוקר, להביט עד כמה נמצא כח בכלים. אבל מלידה והלאה הוא בחי' ושוב, שלאט לאט הוא נפרש ונבדל ממולידו עד שצורתו כצורת מולידיו וממלא מקומם, דהיינו ששב לשורשו וז"ס זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי, אשר רבים יחכמו לומר טעמים, דהיינו כח המושך נמצא בארץ וכדומה, אבל שכל הפשוט לא יעיין כלל בטעם כאן, כי מושכל ראשון לו, אשר באויר וכן בכל היסודות שבעולם לא יורגש שום מנוחה רק ביסוד העפר.

‏וז"ע שלשה אלה נפלאו ממנו ועל ארבעה וכו', דרך הנשר בשמים, ודרך אניה בלב ים, ודרך הנחש עלי צור, ‏ודרך גבר בעלמה.

‏ובזה תבין הפ' ואד יעלה מן הארץ  ‏והשקה את הגן, כי בחי' השושבינות עד שמתגלה החסד אפום אמה, הוא בחי' דלתתא, כולה נשגב מכל שכל והגיון, אבל שם שושבין מצד הרוחניים הוא סוד האלף לך שלמה והוא א', ושושבין מצד הגשמיים הוא בסוד ומאתים לנוטרים את פריו, סוד דל"ת, אבל טרם שנברא האדם הם עולים שניהם מכלים לבדם, מסוד הדוממים הגשמים, בסוד "אד" דאדנ" שז"ס דכר שבנוקבא כמו י"ה דהוי', וז"ע נשים המסוללות זו בזו, אחת עורכת ואחת מקטפת שלא שיך כאן שום בחי' זווג לפרי' ורבי', אלא הם בסוד מלאכתן נעשית ע"י אחרים, בסוד לשמע אוזן ‏שמעתיך.

‏ואד הזה עולה מן הארץ בעצמו והשקה ‏את כל פני האדמה, וז"ס עפרו של אה"ר, כי עפר בחי' דכר, ואדמה בחי' נוקבא, ועפר נצבר מן האדמה, שמסוגל לפרנס ולגדל את האדמה, וזה

‏נקרא מקום המזבח, שכחו עומד אח"כ לכפר עלי' בעת חטא, בסוד שאל אביך ויגדך, ושחת לו לא, והמעשים טובים בבחי' א"ד כנ"ל, והמעשים לא טובים בבחי' נ"י, ואח"כ כשנשלמים בשתי יצירות כנ"ל כל צרכם, בסוד בן עשרים שנה, ואז נקרא שנשלם הרשימו להמשכת הקו אצלה, כי עד מקום הזה עוד לא פעל בחי' הקו כלל, כי אפי' בחי' האור של מצוה הנרגש לא הי' מצד הקו, אלא מצד אור הגנוז ברשימו עצמה ולכן הצירוף "אד", כי זה מאור שנברא עוד ביום א' ונגנז לצדיקים, כי בריאת המאורות סוד החמה ולבנה, דהיינו אור הקו המתחבר ברשימו, נבראו ביום הרביעי, ובעוה"ז לא נרגיש כלל אור אחר זולת אור השמש, ואין לך בחי' יום זולת מזריחת השמש, ושקיעתה מביא הלילה, ושם שליטת הלבנה, אבל הפסוק מעיד ויאמר אלקים יהי' אור ויהי אור, ויקרא אלקים לאור יום, הרי לך בעליל שלא השמש עושה היום, זולת אותו האור שנברא ביום א' עושה היום, אבל אנחנו בעינינו לא ראינו וידענו שום אור אחר זולת אור השמש. מכאן נראה שבאמת עיקר היום נקבע וקיים באותו האור דיום ‏א', אלא נגנז ביום עצמו, והשמש משמש במקומו, וע"פ גבולי גילוי אורה, סוד י"ב צירופי הוי' עושה י"ב שעות ביום.

‏וזה מראה בעליל שאור דיום א' הוא ‏העיקר השולט, אבל בגניזה ובצניעות גדול, וז"ס אד העולה מן הארץ, דהיינו טרם ביאת הקו, סוד אור השמש הי' צירוף א"ד, א' סוד אור והיא יום = ד' סוד חושך והוא לילה. וז"ס מלכות דא"ס שממנה נבראו כל העולמות, וז"ס העצמות שבספירות ונקרא חוט א"ס, והבן, וזה עיקר הכח הצובר העפר מן האדמה, וכשנשלם הכלים כנ"ל, אז בא היחוד בכללות מאורות העולם סוד הוי' אדנ"י סוד שתי המאורות הגדולים, כי להוציא נשמות צריכים קומתן שוים זל"ז, ואז אותו מעט עפר הנצבר מן האדמה בסוד אור דיום א' כנ"ל, זה מקבל בחי' אור השמש, ואותו חלק עפר שנעשה בסוד ד' כנ"ל מקבל בתוכו אור הלבנה, זה בחי' מים וזה בחי' קמח, וגבלן ביחד, וזה הוא עיסה שקדשו השם.

‏ואז כשחסד מתגלה אפום אמה, דהיינו בזו הרגע שנתגלה זרע האב, ועוד

‏לא באה למעי האם, נרגש בהם תיכף בחי' גילוי ותענוג לטפה עצמה, ומכ"ש ללבושים שבהם באה הטפה, אלא בצנעה גדולה, כי גילוי חיות אפי' לא נתגלה בטפה אלא בלבושים בסוד והקימותי את בריתי, מפני שבחי' הגילוי נמשך מהשמש ע"י הכלים, שכוחם מאור גנוז, (ודו"ק כי כאן יחוד גדול בין אב לתולדה) ע"כ עוד המעשים בגניזה, (גילוי מכח שמש וגניזה מצד אור הגנוז שמתיחדים כא') והבן, אלא התענוג מורגש באותו הצניעות, בסוד דעתא צילאי כאכיל בשרא דתורא, ובאמת דמות שור אפי' לא ראה, והבן, וזהו בחי' גילוי הטפה בינו לבינה, שאז האב והאם והולד ביחד, ונוגעים זה בזה בחוש המישוש, ע"כ נרגש בהלבושים ג"כ גילוי ותענוג ‏באופן חוש ההרגש, והבן ודו"ק.

‏אח"כ עד כמשלוש חדשים במעי אמו, ‏ההרגש לעין לא נמצא כלל לא לזרים ולא לאם וולד אפי', אבל משלוש חדשים והלאה מתחיל גילוים לאט ולאט עד שמתגלה לעין, והאם מרגשת תנועת ‏העובר במעיה, והעובר נר דלוק על ראשו ורואה מסוף העולם עד סופו, ולומד כל התורה כולה כידוע, וגם לעין זרים ונכרים ניכר העובר על גודל בטנה. והבן. שזה הכל מחמת שהולד עתה בעל חי וכלול כחו מאביו ואמו סוד ב' מאורות הגדולים, ע"כ רואה מסוף העולם עד סופו, והגם שכל כליו ועיקר אורותי' הוא בסוד אור גנוז, סוד אורות המתמצים הכלים בעצמם כנ"ל, שאינם ענין לגילוי כלל, אבל ידעת שסוד הגידול והצמיחה שיהי' ראוי שיוכלל ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, שיהי' ראוי למלא מקום אבותיו ולהורישם, גם לפרות ולרבות כמותם, צריכים לפעול עליו אורות אבא ואמא, לכן עד לידתו מורגש בו חסד דמתגלה אפום אמה, וגם מזונות אמו אוכל, ובאותן החדשים אין לבחי' עיקר אורות וכלים שלו שום כח והנהגה, אלא הולך אחר אמו לגמרי, לכן עד הלידה הוא בחי' הרצוא, סוד גילוי אורות השמש שהיא חיות העוה"ז, בסוד ברק בן אבינועם, והלבנה בסוד ודבורה אשה

‏נביאה אשת לפידות, שהיא יושבת תחת תומר דבורה, וכיון שנולד חותכין את טבורו, דהיינו אותו המעי שדרך שם הי' מקבל למזונות אמו ותענוג אביו, וכיון שנחתך טבורו, הוא נעשה לבריה בפני עצמו, והולך ושב למלא מקום אבותיו בחכמה וביראת חטא, פי' שמכאן מתחיל בחי' ושוב, שהברקים שנשלחו צריכים לשוב לשולחם לומר לו הננו, כי כאן מתחיל אורותי' בעצמו לשלוט, סוד העפר של עצמו בכח אור הגנוז, שממנו נעשה עיסתו, נמשך בו מיתוק גדול מאימא סוד המלח שבעיסה, ולכן מכאן ולהלאה פועלים בו אותו השושבינין שהי' פועלים באביו ואמו, עד שנגדל ונעשה לאיש, והוא עצמו ממלא מקומם, וראוי לזווג להוליד. והריוח גדול, כי נתעלה הקו לעילת כל העילות, שז"ס השבה לשורשו (ואז מתאצל ממנו בחי' קו אחר, וכן חוזר ובא). והחילוק מבין קודם שנברא עד אחר שנברא, כי מקודם הגם שהי' פועל בכח אור דיום א', אבל לא הי' כלל נמשך בפנימיותו, אלא בסוד מקיפים פעלו, כמו אשת נפל בל חזו שמש, אבל עתה שזכה לאור באור השמש ע"כ ‏נמצא לו כלי מוכנה ליחד שני האורות הנ"ל לא' ממש, כי אור הפשוט מאיר בדרך מקיף, ואור השמש בדרך פנימי, (ובאמת גילוי אור הגנוז נמשך ג"כ בטפה בגלוי). שבזה הדרך מחזיר עטרה ליושנה סוד בת זוגי' דא"ס, וז"ס עילת העילות לא נחית יחודיה עלי' עד דיהיב לי' בת זוגי', שדוקא אור השמש מסוגל להחזיר אותו אור הנ"ל לשורשו, אור הקו במאצילו, והבן, שז"ס ברכה בכלים, וקדושה בבחי' קו וייחוד למאצילו, והבן, וז"ע הרשעים שהיו בימי בית ראשון שהיו עובדים לשמש, דהיינו שלא התאמצו ליחד השמש במאצילו, כי ע"כ נמצא אב לשמש, אבל היחוד בסוד ‏אני ראשון, והבן.

‏והטעם שצמצום ראשון הי' בב' בחי', ‏בבחי' אור ובבחי' רשימו, ולשניהם צריכים תיקון, תיקון ברשימו, בסוד מעשה אנוש ותחבולותיו, שמחויב ליחד כל המעשים טובים ורעים שלו, ואז זוכה לנשמה, ואח"כ צריך תיקון באורות, דהיינו ליחד כל האורות שלו, הן אור הקו שבאה באיזה גבול,

‏והן האור הנגנז שהוא בלי גבול. (ולצדיקים מוכן).

‏ולכן נקרא תיקון האורות ושוב, דהיינו ששבים לאביהם ביחוד האמיתי, וז"ס מה שמו ומה שם בנו, כי תדע.

‏ז"ע הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחי', והבן, ודייק שז"ס להביא אור הגנוז לגילוי גדול, סוד נהנין מזיו השכינה, ועטרותיהם בראשיהם:

‏* קנו. נראה כהמשך הענין

‏הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד ‏בטרם תצמחנה: נראה דהפי', דידוע דטפה המתגלות כשעתה אפום אמה, הי' מביא עמה אור המתמצית מן הכלים עצמם, בסוד שלא נבראו מלאכים ביום א', וזהו סוד שחת לו לא, שכאן לא יפול לעולם שום בחי' פגם, והוא עומד להאיר על החדשות לאחר מיעוט הלבנה, ונפסק הזווג תמידי, אור דרגע זו עומד במקומו וממתיק הכל, בסוד שירו להוי' שיר חדש תהלתו בקצה הארץ וכו', ובסוד אני הוי' הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, ותהלתי ‏לפסילים, דהיינו אותן שבוחרים עץ לא ירקב לעשות פסל לא ימוט, שהם עובדים לריק ויבושו עובדי פסל המתהללים באלילים, ואינם יודעים שיש אב לשמש, אבל הקב"ה מזהיר אותם מי הקדימני ואשלם לו, תחת כל השמים לי הוא, לכן כח גדול לבנים לשוב אל שלחן אביהם שבשמים, בסוד המצוה הזאת, ‏ובחנוני נא בזאת.

‏ודע שמה שנשתייר בחלל אחר הצמצום נקרא רשימו, וזה הוא באמת אור פשוט, אלא בסוד גניזו, וכיון שמתגלה הוא בסוד אני ראשון ואני אחרון, בסוד שאין לי אח ואב ובן, והבן, אלא מכ"מ צריך להמשיך שפע השמש ללבנה, בסוד הביאו עלי כפרה, והטעם, כדי לפרות ולרבות, שדוקא כאן הברכה מצוי', דהיינו באור מורכב, כי לא שייך ברכה ותולדות באור פשוט, אבל כדי להוליד בנים צדיקים בלי שום מום, מיחדים המורכב לאור הפשוט, כי אין הברכה שורה ג"כ בדבר שבמדה ובמנין אלא בדבר הסמוי מן העין כידוע, ולכן צריכים ליחדם זב"ז, ואח"כ לכפר על המיעוט של לבנה, דהיינו שתהי' ראויה שיקבע בה לנצח נצחים אור החמה, ולא יצוייר בה בשום פנים איזה בחי' מיעוט, שזה תיקון לבחי' ועין נואף שמרה נשף, ‏והבן.

‏ונראה שז"ס  א  ח  ד,  דא' סוד כח שבעפרו הצבור שהוא בבחי' אב לשמש, וה"ח" סוד השמש בעצמו, דהיינו חב"ד חג"ת נ"ה, וד' סוד ד' רבתי, אֵם המלכות, דהיינו בחי' אדמה, שעפר נצבר הימנה שהיא היתה אמה של כל צבא השמים והארץ, כמפורש לעיל, שע"כ נתלבש העפר בהשמש, והאדמה בלבנה, שאז היו היחוד בכל הקומה בסוד שני המאורות הגדולים, ודבור האדם ומחשבתו, אז הוא בבחי' יסוד ומלכות שע"כ כחו יפה ליחד ג' השרשים הנ"ל, ‏א' ח' ד'.

‏וז"ע קריבו שושבינין עבידו תיקונין, ‏פי' בלידת הולד נסתלקו ממנו אורות או"א, אז מתחיל לפעול באורותי' עצמו, דהיינו ייחוד הקו למאצילו, שלזה צריך עוד הפעם לשושבינין חדשים, כאותן שהיו לאבא, והריוח מזה גדול למאוד, סוד פרי' ורבי' באורות, דהיינו למעבד נשמתין ורוחין חדתין, פי' כיון שאור הקו הוחזר למאצילו ע"כ הקו במקום א"ס נתעלה, וא"כ בכח הקו עכשי' להוליד ‏ולדות כאבי', והבן.

‏קנז. ענין תרי בדיחי דמלכא

‏‏ד' מנחם אב

איתא הני תרי בדיחי דמלכא וכו', ‏וז"ס נורא ועצום, ואסביר במשל למלך שעשה משתה גדול, וצוה לעבדי' שיעשו לפני הנאספים מילי דבדיחותא, ויצא מלפניו שר חשוב וחכם מופלא, ושינה כסותו ככסות גבור עריץ, וכלי זין וחרב מלוטש בידו, ושינה לשונו כלשון הגזלנים ורוצחים, והי' מתאמץ בכח ואומץ לבא אל חדר המלך פנימה, והי' מכריז ואומר שרוצה לשלוח יד ח"ו וכו', ואז בא כנגדו שומר הסף אשך למלך, שלא ידע את מעשהו אשר הוא רק לאחיזת עינים ולמילי דבדיחותא, והי' לוחם עמו בכל כוחו ולא יכול לו, כי הי' מלובש במגן נחושת מקדקדו עד רגלי', ויקרא ליתר שומרי המלך לעזר לו ולא באו לו, ויהי' צער אותו השומר גדול מאד, כי דימה שכל עבדי המלך נתנו יד עמו, אבל לגודל הסכנה אמר שיעשה כל מה שבכוחו עד יציאת נפשו, ולא יעזוב את החילול וכו', וכמובן שכל הנאספים ועבדי המלך אשר ידעו את האיש השר ואת מעשהו ומלחמתו נגד השומר, הי' הצחוק בינהם גדל עד אין חקר ושיעור, וגם המלך הי' לו שעשועין הרבה משניהם, ממעשה השר וחכמתו, גם מנאמנות לב עבדי שומר הסף, עד ‏שראו שכבר כמעט נחלש אותו העבד מכובד המלחמה המדומה לו, אז גילה לו שהוא אינו אויב כלל למלך, אלא אדרבה הוא האוהב הנאמן החכם היושב ראשונה במלכות ששמו ידוע בכל המלכות, ואז גם השומר בעצמו מלא פיו שחוק, ויאספהו המלך אל ביתו והיכלו פנימה, כי הכיר בו נאמנות לבו ישימהו לשומר (חדר המטות) ונגיד על האוצרות, ויעשרהו ויכבדהו כיד המלך, לימים עשה המלך עוד סעודה גדולה ואז נדב את עצמו שר חשוב אחד לעשות מילי דבדיחותא לפני הנאספים ובני היכלא, ושינה כסות ולשון כמו שודד אחד, ויבא אל אוצר החשוב אשר למלך ויאמר לשודדו לו, ויקפוץ אותו השומר הנ"ל בבהלה גדולה ויצעק לחיילות לעזרה לו ולא נענו לו, באשר שכולם הי' יודעים כי מילי דבדיחותא המה והי' לוחם עמו לבדו במצור ובמצוק, ובני היכלא הי' רואים ומבדחי דעתיהו עד אין שיעור כי נכפלה התמיהה וה .... והיופי ממעשה החיפוש של אותו השר החכם, אשר בשלומא השר הא' לא הי' צריך להתחפש בחכמה נפלאה כ"כ, מפני שאותו השומר עוד לא ידע כלל ממעשה החיפוש אשר ‏נוהג בהיכלא דמלכא בעת חדוה, אבל השר הב' הוא הי' מוכרח לעשות מעשיהו בחכמה נפלאה כדי שלא יעלה על דעת השומר כלל כי מעשה חיפוש הוא, ולכן הי' מלחמה השני' יותר נחמד למראה ‏עינים מן המלחמה השני'.

‏עד שרחמו עלי', והי' מגלין להשומר ‏שזהו ממעשה החיפוש הנהוג, ואז גם השומר מלא פיו שחוק, והבהלה נשבתה, והוחזרה לחדוה רבא ויקירא.

‏ומובן שגם כאן קיבל השומר שכרו משלם מאת מלכו, כי בין כך ובין כך נתגלה לבו הנאמן לאדונו וכו' וז"ע הני תרי בדיחי:

‏* קנח. ענין אריכו דיומין ומיעוטא דיומין

‏איתא בסוף התיקונים אמר ר"א ‏אמאי קדמאין הוו חיין יומין סגיאין, כגון אדם נח, ומאברהם ואילך הוו מתמעטין בשני, א"ל ברי ריבוי שני ואריכו דיומין אינון מא"א, ומיעוטא דיומין ושני מז"א, ובג"ד אתמר באברהם אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה' זעירא עי' הפ' באב"א ע"ש. האדם כשנברא לא היתה בו זוהמא כלל, ולא הי' לו אלא להעלות העולמות למדרגה עליונה עי"ש, פי', כמ"ש אמאי לא נמשכה מלכות של בית שאול, מפני שלא הי' בו שום דופי, כי לא ניתנה התורה למלאכי שרת, כי כלום קנאה יש ‏ביניהם וכו', והי' עלינו להשיג הקדושה הבאה אליו בהתגברות גדול בדרך יום השבת, פי', כמ"ש שנשמתו מזווג אב"א יצא, דהיינו אמא אוזיפת מאנאה לברתא, וז"א מזדווג עמה בהיכל או"א, וזהו כשירדו למקומם הוי ממש אב"א, ולכן הבהמות שהי' בזמן דורות הללו היו נחשבים להם כמדרגות בני אדם עתה, וז"ס אנו כחמורים ולא כחמורים של ר' פנחס בן יאיר וע"ש, המעשה בסופו, שהי' מאיר באמת ע"ש, והטעם שתיקון האדם אז היתה בסוד ע"ך להשיג הקדושה הגדולה, והבהמות הי' להם לעבוד האדם ולטרוח בסוד התרי"ג, וזה הי' תיקון

‏ז"א, פי' דומה מעט למ"ש בדורמיטא, שאע"פ שאמרו שנסתלקו מוחי ז"א, באמת לא נסתלקו, רק נעשה ועלה למ"נ בסוד או"א ע"ש, כי זה בחי' אה"ר ויוד דורות שלו, כי לא נעשה אז ההבדל בין אור וחושך, וע"כ הי' באמת גם הבהמות במעלה גדולה, בסוד משיח בן יוסף, והבן, ולכן חיו ימים ארוכים, כי מדרגתם בסוד א"א כנ"ל עד ימי נח, שהוא הי' בחי' אחרת בחי' ניחא דרוחא, וגם הוא ויוד דורות שלו חיו ימים ארוכים, כי עדיין הי' מדרגתם בסוד א"א, אלא במדרגה ב' והוא ג"כ לא הי' להתתקן, ‏כי סוף כל סוף שתה מן היין וכו'

‏לאחר כל אלה נלקח דרך אברהם שאי ‏אפשר עוד לתקן ברוב ההארה, אלא צריך הטורח, בסוד אלמלי לא דלאי לך חספא לא משתכחת מרגניתא תחותה, ולא צריכותא אלא לדמי, ולחזי זוזי ממאן נקיט, ומשני הכא במאי עסקינין דנקיט מתרויהו ולא ידע ממאן מדעתיה וממאן בעל כרחי', בסוד חייב אדם לבסומי עד דלא ידע וכו', ואז נסדרו

‏ההארות תחת ז"א, כמדרגות הבהמות שבדורות הראשונים, והוטל עליהם הטורח של תרי"ג מצוות, ונקצרו הימים בסוד ‏מיעוטא דיומי ושני מז"א כנ"ל.

‏ובא וראה אשר בדורות הראשונים לא ‏הי' חילוק בין ישראל לעמים, ועל הכל הוטל ז' מצות דב"נ, וכולם הי' שוים, וזה ג"כ נמשך ממה שהיו בחי' שלהם במדרגת ע"ק וא"א, אבל כשבא אברהם, אז נעשה ההבדל בין עובד ה' ללא עבדו, וכל הגוים כקליפות נחשבים אליו, ולא עוד שגם בבחי' עצמו הי' צריך להתפרש ממנו אותן הרשעים גמורים, ישמעאל ועשיו וערב רב, והגם שישמעאל עשה תשובה לבסוף, מ"מ בניו חזרו לסורן, עי' מעשה של נאדות נפוחים שהפקיע כריסן של הולכי בגלות ע"ש, וכל זה הטעם מפני שהגיע השעה שנאמר עלי' ויבדל אלקים בין האור וחשך, ונתגלו תולדות שמים וארץ אשר בה' בראם בה' זעירא, ולכן נעשה היום קצר והמלאכה מרובה לתקנו בסוד התרי"ג, ומיעוטא דשני ויומין מז"א,

‏והכל יודעים בשביל מי נזרע השדה, ולכן הבהמות ירדו למדרגה שפלה למאד מחמת האדם שירד שנקצרו ימיו, ומקנא מאוד למיעוטא דיומין, וזה נקרא זווג זו"נ במקומם האמיתי, סוד הוי' קודם לאדני', והבן. וז"ע הלל מחייב את העניים שנתבררו ויוצאים ע"י כיציאת עשיו הרשע וישמעאל מאבות.

‏ונראה הפי' בדרך המוסר, שר"א הי' ‏מתמרמר אמאי קדמאין הוי חיין יומין סגיאין, פי', שאמת שמדת הדין קודם לגלות מדת הרחמים, וצריך להנות מיגיע כפיו, אבל אמאי אשתבד ונארך הזמן כ"כ, ומי יודע כמה נשאר עוד בחיים להיות עובד בסוד הרחמים, כי אה"ר לא השאיר לדוד כי אם חלק קטן משנותיו, ומוטב היה שיהי' זמן חיים בעוה"ז בסוד התיקון, יותר מבעולם התוהו, וזה ומנחם לו אבי', אריכו דיומין, ארוך מא"א, שעד שהגעת לעולם התיקון הי' צריך לתקן את המוחין, שהם בסוד ‏א"א, וצריך אריכו דיומין ע"ז.

‏אבל עתה בסוד התיקון, צריך להמשיך ‏האור לכלים, והוא תיקון הכלים, סוד ה' זעירא, לא צריך כ"כ אריכו דיומין ושני, כי תיקונו בסוד הקנאה על הקוצר, והמיעוט וזתב"ז ולכן נקרא בסוד מ"ה החדש, וז"ס מיעוטא דיומין ושני ‏מז"א.

‏ובזה תבין מש"כ בחלום אדבר ‏בו, במראה אליו אתודע, לא כן עבדי משה, כי בכל ביתי נאמן הוא, פי' טרם שזוכה לאתפשטותא דמשה בדרא דילי' אז הוא בבחי' בחלום אדבר בו, במראה אלי' אתוודע, דהיינו בבחי' אספקלריא דלא נהרא, אבל כשזוכה לאתפשטותא דמשה בדרא דילי', אז נאמר לו בכל ביתי נאמן הוא, בסוד לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זל"ז, בסוד זכה נעשה לו ס"מ חיים, כי טוב מאוד לזוכים, והוא נאמן ואיהו אמונה שלימה, בסוד אמן של ברכה ושל קדיש וקדושה, שגדול העונה יותר מן המברך, והבן מאד, וז"ס שאמר ר"א נאמן עלי הדיין, סוד קבלת שכר על הפרישה, והבן, בשיעור קומה' ‏כי איהו במדתי' ואיהי בקומתה.

‏* קנט. ענין איהו בנצח איהי בהוד

‏‏באדר עטר"ת

איהו בנצח איהי בהוד, פי' שכשמכיר ‏הטובה לבעליו, ולפי זה מכיר ומשבח לבוראו, עולה התענוג לקדושתו ית' דנצח לקרבא, וע"כ נקרא היחוד הזה נצח הוד שאיהו בימין ואיהו בשמאל, וז"ע נטל אש ומים וערבן זב"ז, אבל היחוד העליון צריך להיות בסוד הוי' הוא אלקים, בסוד שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ואז נקרא שהיא ‏עצמה נצחא לקרבא דסמנין דמלכא בידיה, וגלתה את ראשה, ואז איהי בנצח ואיהו בת"ת, פי' דהגם שהיא נצחה, מ"מ הקב"ה מתפאר בה, כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ואדרבה זה שלימותו של הרב ואביו, והבן שכאן נקראת אספקלרי' המאירה, בסוד כי ‏אתה ה' אבינו, והבן.

‏קס. ענין סוד גלוי אור אבא

‏ענין שאמרו דור המדבר אין להם חלק לע"ה, וכן המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלע"ה. 

‏נראה, דהנה דרשו על הפ' עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ואמרו שהפרו ‏תורתיך משום עת לעשות לה', פי' ששורש העולם הוא התשובה, שמזה נעשה הי"ד עתים לטובה, בסוד עת רצון עת לה', ולכן נתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, כדי לעשות אותו העת על מכונה לה', ‏שז"ס העלאת נק' מז' מלכין כידוע.

‏

ר"ת – חלע"ה - חלק לעולם הבא

‏ואמרו ג"כ, הלואי אותי עזבו ותורתי ‏שמרו, דהיינו ג"כ בדרך הנ"ל, ‏וא"כ קשי קראי אהדדי, כמובן, ונראה דהנה שתי שמות מ"ב דרשו המקובלים א' סוד שם אה"י יה"ו, וא' סוד שם הוי"ה ומילואו ומילוי המילוי, וצריך להבין החילוק, ונלע"ד דז"ס ‏שתי המקראות הנ"ל.

‏א' סוד עת לעשות לה' הוא בסוד ‏אה"י יה"ו, שזה העת רצון סוד שבת הסובב בשיתא יומין דחול ומקדשם לשמים וז"ס ה' באמצע, סוד שבת, וג' יומין לפני' סוד אה"י, וג' יומין לאחרי' סוד יה"ו, נמצא שבבא לאחרי' יום הרביעי הי' צריך להתגלות כאן ה' אחרונה, ואז הי' השם שלם וכסאו שלם, אבל טרם הגמר לא יזכו לזה, לכן הוא חוזר לא' סוד אור שנברא ביום א', וא"כ חוזר חלילה אותן המדרגות, והבן.

‏ולכן נמשך יום הגאולה, וז"ס שביום הרביעי מארת חסר כתיב.

‏וז"ש דור המדבר אין להם חלק לעה"ב, וכן המלבין וכו', כי תענוג הגדול מאתי חיורא ממש עיניה.

‏דהיינו בסוד הנ"ל ובאמת אומר ‏הקב"ה, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, דהיינו ביום הרביעי מה לכם להפר תורתי לשמי, למה לא תקימו התורה שלמדתם עד הנה, דהיינו כל חושך לא יחשיך ממך, ואז הי' מקוים תיכף, העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, וז"ס הוי' ומילואו ומילוי המילוי, דהיינו שלא תסתכלו מה לפנים על האור הא', אלא מילוא המילוא בעצמו יאיר לפניכם, ואז יותגלה בקביעות מזל העליון, רצוני לומר גילוי אבא בסוד ולא יכנף עוד מוריך, כי לא יהי' לו ית' כביכול שום להסתיר א"ע, בסוד הלואי אותי עזבו, והבן,           ודו"ק ‏מאוד, כי נכון הוא.

‏* קסא. ענין גלוי אור אבא

‏‏י"ט תמוז

וז"ס ג"כ המלבין פני חבירו ‏ברבים אין לו חלק לעוה"ב, כי יש לו תענוג מהראי' שאזיל סומקא מהפנים של חבירו ואתי חיורא במקומו ממש, ומתוך כך ביום הרביעי אחר השבת ששם צריך להיות התגלות ה' תתאה בסוד מארות חסר כתיב, לא ישמרו התינוקות מאסכרה וחוזרים לאור שנברא ביום א', לכן חוזרים חלילה לסוד מ"ב של מזל התחתון סוד אהי' יה"ו כידוע סוד וקונה הכל, אבל אם הלכו בדרך התורה והמצוה לידע להתפרנס זה מזה, והקומץ ישביע את הארי, ‏והבור יתמלא מחוליתו.

‏וכאן שטעם טעם מן מילוי המילוי ‏דהוי', ישאיר אותו ברכה שהמילוי המילוי בעצמו יאיר כאור יומם, בסוד שצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם, בסוד הנני עומד לפניך על הצור, אז אין צריך עוד שום הכאה אל הצור, ובדיבור בעלמא יוצאים מים רבים ונאמנים, ויוגמר התיקון בסוד גילוי ‏אבא בקביעות.

‏וז"ע  עני ורש הצדיקו, ופני רשעים אל תשאו סלה, פי' אם יהי' די לכם בקב חרובין, אז לא יהי' צורך עוד לרשעים בעולם, שהי' נפסק כל חיותן וראשן מהם, כי חיותן להוציא מהם כתם פ"ז, וכאן שתנשקו כיפי דעכו, כמו ויהי' חביב להם האבנים הפשוטים ככתם פז, א"כ בפעם אחת יתרוקנו הרשעים מכל וכל, כי לא יהי' שום ריוח על ידיהם, ויהי' הגמר התיקון.

‏ובזה מובן הפ' עני ורש הצדיקו, סוד ‏אני בצדק אחזה פניך, ועני ועשיר שוים לפני המקום, וא"כ פני רשעים אל תשאו סלה, כי הרשעים מקוימים בעולם, רק להרויח ע"י ביזת הים וביזת מצרים, ובזה יש להם חיות ונושאים אותם סלה, והשבת סובב והולך בשתא יומין דחול להוציא יקר מזולל, אבל בהצדיקו את הצדיק דמעיקרא, והבן, ‏ועני ועשיר שוין, אז בפעם אחת יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. 

‏אבל המתאמץ דוקא להלבין פני חבירו ‏ברבים בסוד הנ"ל, להוי ידוע לו שאמת שיהי' לו מזה עשירות רב בסוד הרוצה להעשיר יצפין, אבל לעולם הבא אין זה חלקו, כי בעוה"ב סוף כל סוף צריך לראות פני הוי' בצדק, בסוד עתיקא קדישא וז"א אחד הם ממש, ועני ‏ועשיר שוים.

‏שאל"כ צריך לישא תמיד פנים של רשעים ..... להיות סוף להם והבן.

‏וז"ס ישא ה' פניו' אליך בסוד הנ"ל

‏* קסב. ענין ג' רישין

‏‏ב' שבתות אחר שבועות עטר"ת

ענין ג' רישין, נראה דמש"ה לא אתידע כלל, מאי דהוי בהאי רישא, משום ‏דבשעת מעשה לא אתחזי כלל בדמות רישא, אבל ידוע דממנו אתנהרו כולא.

‏אבל רישא תנינא, אתחזי באמת ‏לרישא עילאה ותקיפא בממשלה עצומה, אבל בקדושה נפלאה, ובכל הארתו הנפלאה הי' מתחזק בקדושה יתירתא נעלה על כל החכמות, והבן. ונקרא בשביל ‏זה ע"ק סתימא דכל סתימאן.

‏ורישא תליתאה הוא העומד ומנהיג לכל לראש, בסוד אלף חכמה, והרכין שמים לארץ, אבל בסוד אתכסיא ולא אתפתחא, אבל אמר ותהי' הוי' א', בסוד ידע מקומה והבין דרכה:

‏קסג. חילוק טעמים לנקודות

‏‏‏כ"ו תמוז עטר"ת

החילוק מסוד הטעמים לסוד הנקודות, דהיינו אפי' לחו"ב דנקודות שלא נשתברו כרחוק שמים מארץ, כי בסוד הטעמים, המציאות נדרש בסוד הוא ושמו אחד, כהדין קמצא דלבושא מיני' וביה, פי' כמו שלא יקרה שתשאל ותתבונן על לבוש הקמצא אם דידי' הוא, או שלקחה מאדם אחר, או מקמצא אחרת, כי ע"כ לבושה הוא בשרה, שבה מתרבה ומתגדלת מיום בריאתה עד היום הזה, ועוד בחי' נדרשת ‏בה שגם אי אפשר כלל להמציא שום תחבולה ליקח ולהפשיט לבושה ממנה כדי להסתכל בה, ולהתבונן על מה אדניה טבעו, כי תיכף שתפשיט לבושה היא עורה ובשרה תיכף יותבטל כל מציאותה ותמות, ולכן לא יעלה כלל זאת על הדעת, וכל העולה על דעתו לקרוב אל הקמצא להתבונן בעורה, יהיה ראשית הכונה להמיתה, ולא להסתכל כיצד יגדל הלבוש עליה, כי ידע היטב שבנגוע בקצה לבושה יופסק חיותה, ולא יהי' במה להסתכל, והבן היטב מאד כי פשוט ונמוך זה השכל, כי אינו בשכל, אלא בחוש המורגש, שהוא קודם וחשוב וברור יותר מן השכל, מפני שנשמת אותו הקמצא מתפשטה ובאה בכל וורידי עורה ובשרה, וממלאת אותה בעצמותה של חיות הנשמה, חיות לעור ובשר, והבן. (וז"ס ‏שמלתך לא בלתה מעליך).

‏משא"כ בכח"ב דנקודים, שמציאות הארץ עולם הזה כדמות לבוש ‏ממש, פי' שהנשמה מתלבש בשכל, ומאיר עלי' בהופעת הכתר עליון לעולם אצילות שלאח"כ, שזה בבחי' לבוש ממש, כידוע שהכתר עליון הוא בבחי' השראת העליון על התחתון ומתלבש בו היטב, ולכן אפשר ליקח אותו לבוש בפני עצמו להסתכל בו, על מה אדני' טבעו בסוד החו"ב שבהם, שאח"כ יש מציאות מסוד הנ"ל להתפשט ולהתתקן סוד י"ב פרצופי אצילות, ודו"ק, היטב כי עמוק מאוד:

‏קסד. ענין סוד שם אהי' שלחני אליכם

‏כתיב וחיך אוכל יטעם, ואמרו  ‏שה"ס החכמה המיוחס לחיך, ובאמת זה חילוק החכמה ועליתה על סוד הבינה, שהיא באה באריכות מתוך התבוננות ועיון עצום, שמסיק השמעתא אליבא דהלכתא, אבל סוד החכמה היא הארה בשכל בכללות נפלא, והיא מורגש רק לפי הטעם שאם ההארה גדולה מוציא בנפשו טעם גדול מתחזק עליו, ואם ‏קטנה לא יותפעל חכו כל כך, וז"ס וחכו ממתקים כולו מחמדים. 

‏......  גודל שורשה ורוחניותה לא ‏מתראה לאדם ..... איזה לבוש דהאי עלמא ‏מבחי' הגוף, הגם שזה .......... אין שום ‏ערך לה בעצם אבל מתלבשת בו שולחת טעמה הרוחני בסוד וחכו ממתקים  .........  וז"ס ה' שלחני וכו', שהוא לבוש להוי', כי  ......... סוד הוי'ה בפנימיות, אלא לבוש היותר נכון מבחי' דהאי עלמא היא שם הנ"ל, וכאשר תדקדק בזה, תבין ג"כ סוד המן שאכלו ישראל במדבר, דהיינו שהיו מוצאים בו כל טעמים שרצו בעולם, שזה ממש נמשך ממאור שנברא ביום א' שרואין בו מסוף העולם ועד סופו, כי סוד הראיה בחכמה שהיא סוד ראיה רוחנית כנודע, ולכן על כל דבר שהיו שמים עיניהם, תיכף מתגלה להם אותו דבר בבחי' טעמו האמיתי, פי' שכן היו מרגישים בעצמם אותו הטעם ונפעלים מאוד מאותו ההרגש לכן לא הי' שום דבר נסתר מהם, כי שפע הטעם שהיו מוצאים בו, זה הי' מגלה הדבר לעיניהם ממש, ולא היו צריכים לא לראיה ולמופת, כי הטעם המורגש אינו כלל בגדר הכחשה והזמה, כמו מי שאומר ומרגיש בנפשו מתיקות איזה דבר הנאכל, מי יכחישנו לומר שמ‏ר הוא, והבן מאוד, ולכן כל מקום שהיו שמים עיניהם תיכף נרפא אותו המקום, כי מתיקות הטעם גברה עליהם, ואין לך עֵד גדול מן המורגש, והבן. וז"ס קניית ‏הבכורה מאחיו הגדול והבן.

‏וז"ס טעמו וראו כי טוב ה' והבן, ‏אלא שלא"כ כשנסתלקה הארת הטעמים, אז היו צריכים לזיווג הבינה, ואח"כ לזווג התבונה, שזה כל ענין האריכות הזה, והבן, וגם החטאים גרמה להם וישלחני ה' לפניכם, וצריכה לעבודת הזכר בסוד זווג זו"ן, שז"ס לחם מן הארץ שיש לו טעם מיוחד להזין הגוף ולהחזיקו, וגם אינו יורד משמים אלא ‏יצֵא אדם לפעלו, ולעבודתו, והבן.

‏ובזה מובן ג"כ הארת הפנימיות מתוך ‏הלבוש, דהיינו אותן הארות שאינם עיקרם אינם מתגלים בסוד אהי', אלא בסוד אדנ"י שפתי תפתח באותה שעה, ועיניו נשואות לעבַר, אבל הארה הכללית באה בסוד .... דהיינו בדרך עתידות

‏והוא ממש ענין מ"ש חז"ל דברי תורה כל כמה שאתה ממשמש בהם אתה מוצא בהן טעם כשעה ראשונה, ודו"ק.

‏* קסה. ענינים כללים בחכמה

‏ענין אנ"ך:

‏עיקרו של פרצופים

‏הוא קו אמצעי ובו אנו מדברים, ע"כ הנה"י פי' יסודו, חג"ת פי' תפארתו, חב"ד פי' דעתו.

‏שיעור העובי

‏בעובי משוער פנימיות וחיצוניות בחי' גוף ונשמה, ובגוף ג' כלים פנימי תיכון חיצון, ולבושים על גבו, וכן או"פ ואו"מ.

‏שיעור הקומה

‏מודרש בעליון ותחתון, ובחי' ראש תוך סוף והשתלשלותן זמ"ז.

‏סדר התקשרות

‏פי' התקשר המדרגות זב"ז וחיבוריהם ‏אלו עם אלו, והרכבה שלהם הן בדרך אצילותן והן בדרך ההנהגה שלהם, פי' שבהיות מדרגה א' מתעורר, מעורר ג"כ אחרים המיוחסים לה גם בחי' הרוח ‏הסובב את כל הגוף.

‏יש בפרצוף קשר כללי

‏והוא הלב המנהיג את כל האיברים בדם שבו וברוח שבו בסוד הלב מבין, שז"ס הנהגה בעומק, וזה ג"כ שורש הפרצוף, וז"ס יחוד בינה ת"ת מלכות, שמיחדין כל תרי"ג אברי הפרצוף.

‏קיפול רגלי א"א

‏כי הכלים היו מתקיימים ויונקים מאותן רגלים בעת הנפילה, לכן כל עליות על ידו הוא, והוא כשמקפל רגליו עולים הכלים לחג"ת, רגלים סוד ‏נה"י, הוא יסוד, והוא בחי' מ"ה.

‏עליתן היא סוד הגעת אור חוזר להם חג"ת, היא סוד מה שמרויחין בסוד תפארתו של הפרצוף.

‏סוד התיקון

‏כל פעולת הפרצופין הוא להמשיך האור המתחדש אור הפנים - מלפניו שיהי' נמשך ובא בבחי' יסודות - דרך השתלשלות.

‏סוד הזווג

‏היא עשוי שלא תצאנה השפעות מב' מקומות א' לכאן וא' לכאן, אלא השפעה היוצאת היא כלול מב' הקצות, יוצא ממקום א' ואח"כ מתחלק לכל צד שצריך בחינתו.

‏מ"ה וב"ן

‏כל בחי' קלקול במציאות היא סוד ב"ן, וכל בחי' מציאות תיקונים היא בסוד מ"ה:

‏קסו. ענין אימא ונוקבא

‏שורש המקבלים היא החצוניות, (שהרי ‏כל תחתון מחיצוניות העליון יוצא שהוא נ"ה נמצא שורש הכל נ"ה הא'. (נ"ה הוא בכלל בחי' יסוד כידוע, והוא לבר מגופו שיצא לו מעת שנעשה יתום מאמו, וזה גורם לו לבקש אחר אבידתו להביאה אהלה שרה אמו ולהנחם בה אחר אמו) בסוד ירידת עלי' השפעה חדשה, ואמת שבסוד זה היא ‏עטרת בעלה בסוד אור מקיף עליו, שאז היא בבחי' השלימות המופיע מהנהגת הנוקבא, אלא כל זמן שלא תבא בקביעות לא יתכן לקרותה אימא כי עדיין צריך לזכר לתקנה בכל פעם, וע"כ לזאת יקרא אשה, (ואע"פ שהיא א‏ם כל חי) ובזמן הזה הבינה משמש תחתיה בהנהגה שמקפת לז"א ומעטרו, ובגמר תחזור ‏הנוקבא לס"ג בסוד עטרת לו.

‏קסז. ענין תענוג הזווג

‏ענין זווג ובחי' תענוג שלו, כי התקרבות לשורשו הוא תענוג גדול, וידוע שעיקר השורש היא הנוקבא בסוד טל תחי', רסיסי לילה, ואז אזלה לה בחי' ‏נוקבא, כי מלאה ברכת ה' ומעטרתו, ובזה"ז טרם נקבע הדבר, אותו חסד הישן הוא בסוד חיפוי אור לסוד הנוקבא, וכשהזכר מרגיש זאת בעצמותו הרי נתקרב לשורשו לכן מתענג מאוד ומתחדש עליו ברכות אביו (טפה סולת נקי' ממוחו) וכל הדינין מתרפין קמי', אלא שמתקיים דוקא בזמן הזווג, ואח"כ יצא אדם לפועלו ‏לבנותה ולתקנה בסוד זה הנ"ל, בסוד בערב היא באה, ובבקר היא שבה לג"ר, ועין בסוף אדרא זוטא.

‏קסח. ענין הנקודים וה' בנות צלפחד

‏‏כ"ח סיון תרע"ט

כבר אמרנו ששורש ההנהגה שבאצילות ‏ה"ס הנוקבא, דהיינו בחי' החיצוניות, אלא בזמן בקיעת הפנימיות והבן, וז"ע מלכות דא"ק, ובתחילה האירו הע"ב וס"ג סוד עטרה שעטרה לו אמו, אבל הזכר נתעלה ג"כ לבחי' הע"ב, והבן, ולזה בתחילת עלי' נעשו בקיעת אורות א"ק בתחי' טעמים על ראש הכלי בחי' אה"י עמך, ובאמצע הכלי ואוהבהו, (וחוטמא דנייח מרוגזי') ולא אתידע כ"כ להכלי בשעתו, כי לא הי' יותר מהתפשטות הפנימיות, אלא שע"כ יצא עמו המשכות, בסוד הכלי כידוע, וזה סגולתו לזכר עשה לנפלאותיו, אלא שברוב השפע של הפנימיות ששימש לבדו נשכח אז כל בחי' חיצוני וכלי, אבל כ"ז ה"ס ללבי גליתי לפומא לא גליתי, וז"ס תחלת ‏הרגשת השפע ופומא ממלל רברבן, ואז בא בעקודים, ועכ"ז לבושא מני' ובי', שהלבוש לא הסתיר כלל את האור בסוד והוא ושמו אחד, ועדיין הי' בהצנע גדול עין לא ראתה, כי לבושא דעקודים הי' רק בחי' גילוי טעמים מסוף הפסוק, ומקיף, ועיקר הי' גילוי הפסיק שבאה בסוף ותחת התבה, כי מעיקרא לא הי' כלל גילוי וחיזו דהאי עלמא ודו"ק, ועכ"ז שפע אורות טעמי ס"ג לא נתנן מקום לעין לראות ודו"ק, ואח"כ לאחר זה ויתן פני הצאן אל עקוד ולא שתם על צאן לבן, אז נפקחו עיניו לטובה וכל מקום ששם עיניו תיכף נרפא המקום, ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, כי תמו חטאים מן הארץ מקודם, וכאן כיון שהיה בפרהסיא עד שעה שבקש לגלות את הקץ לבנ"י, עברו האורות דרך הנקודים ואירע מה שאירע.

‏והוחזר הענין בסוד יסוד ומלכות ‏דא"ק, אלא בשינוי גדול, כי ב"ן דס"ג דהיינו הר העברים נקשר במלכות, והע"ב הקודם באמת לא ירד מגדולתו אלא נשאר למעלה בסוד השורש לסבא דסבין, אלא נזדווג עם הס"ג הנ"ל, והוליד המ"ה בסוד בקיעת המצח, דמצח הרצון נתהוה כאן לבוש על ע"ב, ובסוד הזווג בקע, ויצא בנו בסוד מה שמו ומה שם בנו, והוא נקשר בסוד יסוד ‏דא"ק מה ידעת.

‏וזה טענת בנות צלפחד אבינו בחטאו ‏מת וכו', למה יגרע שם אבינו וכו', דהיינו שלא היה מעשהו כלל בסוד מרגלים, הגם שהי' סופו כמוהם כמ"ש דמצות השבת נתפרשה לכל הדור ורצה צלפחד שכל העם ידעו ג"כ ענשו ויראו ‏ולא יזידון וכו', וזה שהי' מקושש עצים ביום השבת, כמ"ש ויראו מגשת אליך, אבל ע"כ הי' צריך ליטול מכלים הנמצאים ברה"ר (ואולי שזה הציווי כי תבא בכרם רעיך וקטפת מלילות בידיך ואל כליך לא תתן וכו'. וכד אומנא אכתיש בפרזלא, אומנא יסוד אבא, פרזלא מלכות דא"ק, והמלוכה משלה על כל הארץ בשדה אדום אבל כל אור בהגיע לאלף החמישי לא יכלו לסבול הכלים דשם, וזה קרה בה"ח ובה"ג, ובה"ת וב-ה' נצחים וב-ה' הודיות וכו', וז"ע בת תחלה סימן יפה לבנים דהיינו (ויהי אומן את הדסה) ותהי לו לבת, ובתו הא' מחלה שכבר יצאה ממצרים, ושם הב' נועה דהיינו ארץ כשכור, אבל האחרונה העידה על כלם ותרצה" את שבתותי", ומובן ג"כ טענת בני יוסף ותשובת ה' אליהם, ודו"ק ‏שם.

 ‏קסט. ענין סוד השערות

‏ענין תיקוני השערות רישא וריקנא,  ‏הוא בסוד הזווג הנסתר והעליות מזה המין, ששם נכלל ברתא באימא, והי' בסוד יה"ו, כי הדכר הי' כלול מנוקבא ועטרה לו כמו כתנות אור, דהיינו חיפוי אור על נוקבא מיום א', וז"ע שערות, ‏שבעצמם דוממים, ובהם חיות נמשך, וזה דוקא בשורשם שבמקום דיבוקם בגולגלתא, ולכן סגולתם טובה להנהגה כמו שכתוב בשוא גליו אתה תשבחם והבן, וזה רישא לכל המתקות שלאחר ‏כאן.

‏קע. ענין כלי עקודים

‏ענין הכלים הנעשים בעקודים הי' בסוד ‏חזרת האור לשורשו, ונפסק הדביקות החזק העליון והשרשי, ואח"ז באמת תכף חזרו להכלים, אבל הי' כאן שינוי, שכתר נשאר דבוק בשורשו, ומלכות לא קבלה ‏האור, וריקנית, (ואולי מטעם שנכללת אז באימא וצ"ע) וכאן נעשה הגוף ונשמה הבאה לו שני יצירות, בסוד ויפח באפיו נשמת חיים. ומסולקת מנפש ‏המורגש ונשארת ברוח חיים שלו.

‏קעא. ענין מ"ה החדש

‏ענין מה שם בנו כי תדע, דהיינו בשעה ‏שהלביש המצח את אור הפנימי, שע"כ הי' בסוד ולא יכנוף עוד את מוריך, והי' עיניך רואות את מוריך ואז מה פשפשת ומה ידעת, דהיינו מחמת דוחק האורות הגדולים בתוך המצח, אז בקע ‏אור הוי' דמ"ה החדש את מצחו ונתגלה שם בסוד רצון חדש, ובאמת שרשו מימים קדמונים בסוד יסוד דא"ק, וגם שם נקשר עתה, אלא גרם חידושו הי' המצח שהצריך לבקוע אותו, וז"ס מה החדש, ‏(בסוד שכחום וחזרום ויסדם). 

‏קעב. ענין מהות השערות

‏ובאמת כאן התחיל מציאות תיקון ‏השערות רישא ודיקנא, כי ע"כ הי' אור פנימי יוצא דרך נקבי אחפ"ע, שעד העינים לא שמשו כלל השערות, והטעם, שאורות הטעמים גלוים עד עשי' כי מאירים לכל הצדדים, והחיצוניות מפויס לאור הזה הרבה ובטל אליו לגמרי, לכן אין שום שיעור ומדה להארתו, ותדע שגילוי טעמים אינם באים לבדנה שזה לא יצויר כלל, אלא משמשים ובאים ומופיעים על האותיות, והרי המה בשלימות האפשרי והנרצה, אבל אחר השבירה בתיקון מ"ה החדש התחיל האור לבקוע הגוף ולצאת דרך שם בכל מקומות שצריך, ואז לא הי' לו עוד נקבים פתוחים להרוחה בלי התערבות החצוניות, אלא גם החיצוניות הי' מתלוה עמו ולפעמים בהכנעה וכו', והבן, וע"כ בכל שהי' האור פנימי בוקע מתלוה עמו ג"כ מבחי' חיצוניות ומלביש עליו, וזה בחי' השערות ששורשם בנקבי ‏הגוף, שאור מתפשט דרך שם ובמקום שנגמר השער נשלם האור, ששיעור השערות מדתו ולפעמים בארוכה, ולפעמים ‏בקצרה בסוד קו המדה.

‏וגם סגולת השערות, האור ששופע בתוכם ‏דהיינו בחי' מ"ה וב"ן, ולכן כל בחי' שערות סודם דינים, כי מדה ושיעור הוא בחי' דין וצמצום, והוא מדת הדין באמת, אלא בפרצוף הכתר סודם מדת הרחמים, וז"ס י"ג ת"ד המה י"ג מדות הרחמים, כי זה הכלל שבכתר הנ"ל רחמים כל מה שהוא דין למטה, והבן, ונראה שלמטה סוד השערה הוא בסוד מ"ן המצר קראתי יה, ושפע בא בגמר שלה בסו"ה ענני במרחב יה, (והכל בסוד מיתוק דימי קדם) ומחמת זה שיעור השפע תלוי בשיעור התפשטות השערות דהיינו לפי חוזק הנפיחה ‏נשמע קולו ......

‏קעג. ענין מ"ה מכסם שערות דיקנא

‏ואיתא שעיקר תיקון השערות הוא ‏מ"ה החדש, ונראה דשורש כל היצור הוא יסוד דא"ק, ושם כבר נודע יציאת י"ג ת"ד, בסוד עמר נקי אגב אימיה, דסודו ראשית הבירורים, והבן, ולכן זה המ"ה החדש שיצא עתה לתקן ‏בחי' השערות ולבסמם, הוא נקשר עוד ביסוד דא"ק, וע"כ שואב מכל הנעשה עד הנה כח גדול לתקן השערות דיקנא שצמחו מחדש לו, בשעה שכבר נגדל ‏והיה לאיש, והבן מאוד:

‏קעד. ענין א"ק תחילת חיבור קו ורשימו הי' בו, ע"ב דא"ק       ס"ג שלו

‏‏ער"ח תמוז

התשלח ברקים וילכו וישובו ויאמרו ‏לך הננו, וצריך להבין א"כ למה שלחם, אלא הענין דבא"ק אין שום השגה לעולמות התחתונים, ואפי' מ"ה וב"ן שעליו תלוים אח"כ כל העולמות אין מושג  כלל, והטעם כי עוד לא היו ‏מורכבים זמ"ז אלא אור פשוט, לכן אינו מושג אלא בסוד הכנה ושורש, אבל הע"ב וס"ג שלו הגם שנתגלו ע"כ בו באמת, מ"מ אינו מושג כלל, כי ענינם יתגלה אחרי ככלות הכל, אבל בכל הבחי' דהאי עלמא לא להם ענין, אלא כמו ברקים, וז"ס התשלח ברקים וילכו וכו', וז"ס שלא נזכר כלל מפעולות מ"ה וב"ן דא"ק, אלא מ"ה החדש וב"ן דס"ג, אבל נתקשרו והורכבו עם מ"ה וב"ן האמיתי דא"ק, דהיינו יסוד ומלכות שלו, והחילוק מן מ"ה החדש וב"ן דעינים מן מ"ה וב"ן הכללי הוא הרבה מאוד, דמעיקרא לא הי' שום התקשרות בהשגה מיסוד ומלכות דכללי, וכאו"א שמש בשעתו בתכלית הפשיטות, אבל מ"ה החדש יש לו הרכבה גדולה מע"ב וס"ג דא"ק, והגם שלא נתגלו בו בעצם דהיינו בשליטה, אבל באים תמיד מלובשים בו, וז"ס שאמרו עליו שבא מזווג ע"ב וס"ג דא"ק, דהיינו שהלבישם אח"כ, והבן, ולכן כשנתקשר ונתאחד ‏עם המ"ה הכללי דהיינו יסוד דא"ק, יש לו כח להוריד טפה כסולת נקי ממוחא שלו, דהיינו מסוד ע"ב הכללי, ומקודם לא היו ראוי ומסוגל כלל לזה, והבן. גם הב"ן החדש הוא גבוה הרבה וחשוב מב"ן הכללי דהיינו מלכות דא"ק, משום דבחי' הוא באמת ס"ג דא"ק בחי' אימא, וע"כ בהתקשרותו למלכות דא"ק יש בה כח לעלות אחרי ככלות הכל עם המלכות הכללי תחת הע"ב דהיינו ס"ג, וז"ס עתיד הב"ן להיות ס"ג דהיינו מחמת התתדרות ב"ן דס"ג עם ב"ן הכללי, והבן. ולכן זווג מ"ה וב"ן דהשתא הוי זווג דכל הויות שבעולם, משום שכולל הע"ב וס"ג ‏הכללי, בסוד חוט השדרה.

‏* קעה. ענין שערי דרישא שעיעין והינם עמו ואפי' בקטנות,     ודדיקנא קשין ודוקא בגדלות

‏ענין שערות דרישא שעיעין, ‏ושערות דיקנא קשין, גם שערות ראש נולדים עמו, וישנם בשעת קטנותו, אבל שערות דיקנא דוקא בגדלותו, דנודע שע"ב נעלם מאוד, (משא"כ בכתר דאצילות, ולכן ההארות דדיקנא אינם יוצאים מכל הצדדים) ושולח הארותיו ‏דרך שערות הראש, וז"ס חיבור קו ורשימו, וענינו שממנו נשתלשל אור הנברא ביום א' שנגנז, והבן מאד, ולכן לא בא כלל בהשגה שלימה בפרטות, אפי' בשעתו בעולמות עליונים, ושם הי' בחי' זו כמו ברק שמבהיק וטרם שנתעורר באפס מה להסתכל ולעמוד עליו, כבר לו נודע מוצאו ומובאו, בסוד וישובו ויאמרו לו הננו, ועשינו המוטל עלינו ונשלם כל המלאכה, (בזה מובן ג"כ סוד אהי' שלחני ולא נאמר הוי' שלחני) אבל המשך הארתו, הי' שופע ובא משערות ראש, (מאירים בתכלית הארה מכל הצדדים ובסוד זווגא דלא פסיק) שהמוח הי' מגלה בהם ענינו דעילת כל העילות וסבת כל הסבות והבן, ולכן המה שעיעין וקימין תמיד, כי שייכים עוד לעולמות העתיקין, עוד טרם כל יציר נברא, אח"כ נתגלה מכאן אור ס"ג דרך הנקבים הפתוחים שנעשו עי"כ שהיו חפשים מכל עניני הגוף, דהיינו פתחי אח"פ, ואח"כ ‏בעין נפשו, כאשר מה שנעשה שלא הי' הנקבי עינים פתוחים כ"כ, והי' האור מסוגל ג"כ להתערבות החצוניות מטעם וראו כל עמי הארץ וכו', ולאח"ז הי' העת האמיתי להתחיל תיקון העולמות.

‏ולכן התחיל משרשים האלה לצמוח לו ‏שערות חדשים, דהיינו שערות דיקנא, ומחמת דכתר דהשתא אינו נעלם כ"כ אינו מאיר אליו בפניו, שבהתפשטותם לפעול ה"ס מדת הדין, ונמתקין במקומם שהם מדת הרחמים, והבן, וז"ס מקולות מים רבים אדירים אדיר במרום ה'.

‏קעו. ענין עולם הנקודים תחילת קו ורשימו בא"ק

‏כללות הנקודים שמעתי בשם ק' מורי שליט"א הסוד כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, ועי"כ עמד בכסף הזה דייקא כל יפיו והדרו ודו"ק.

‏עוד אמר, כי מש"ה לא עמדו בניסיון עון העגל, מחמת שהקב"ה הרפא ‏להם המומין שבהם, ולכן אמר להם אחר כל המעשים ע"י משה נאמן ביתו, דבר אל ב"י וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, דהיינו שהם בעצמם ישתדלו בזה הענין, ואז יהי' מובטחים שלא יקרה להם עוד כזה שקרה, והבן עכ"ד. ונראה שהכוונה על בחי' ניקודים עד שלא נתחבר קו ורשימו דא"ק, בסוד הארת הע"ב שנשלח ע"י שערות ראשו, לא הי' עוד מושג שום בחי' תיקון בעולם, ולכן ע"כ הי' צריך פעולת המאציל בעצמו, ולא הי' ראוי כלל לגלות פעולת כלי ‏בעצמו.

‏ומכאן ולהלאה מוכן הי' ליטול חומר ‏דעוה"ז מעולם התוהו, ולגלות התנהגות דמלכין קדמאין, שאותו החומר הוא מציאות כח להכלי לגמור תיקון שלה בעצמה, לקבל שכר בסוד סוף מעשה.

‏וז"ס אשר ברא אלקים לעשות, שעד עולם הנקודים ברא אלקים, ומכאן ולהלאה אפשר לעשות נחת רוח לפניו בעבודה, והבן, וז"ס שדרשו עמי אתם פירשו עמי אתם בשותפות הבריאה, אני עשיתי ההתחלה ואתם תגמרו בעצמכם, והרי אנו שנינו שותפין בדבר הזה, וז"ס בתחילה ברא במדת הדין וראה שאין העולם כדאי שיתף עמו מדת הרחמים, סוד גילוי ע"ב הכללי בשערות רישא, והבן, ודו"ק, דהיינו לאחר השתלשלות מבחי' זו ‏בעולמות שלמטה והלאה.

‏קעז. ענין חילוק מעולמות הקדומים לאחר התיקון

‏החילוק מעולמות הקדומים עד אותן ‏שלאחר התיקון, שמתחילה הי' הרע מוכן באופן שמוכרח להתגבר ולהתגלות, ועכשיו נתתקן בדרך שהרע כבר נכפה ושוקט במקומו, אלא שיש לו איזה מציאות להתעורר ולהתגבר, אבל לא בהחלט כמקודם, שמתחילה מלבד שהי' בהנמצאים רע הרבה מאד הי' ג"כ ‏מחוסרי סדר ההגיון שיוכלו להנצל מהרע באותו הסדר, אבל העולמות אחר התיקון הנה תוקפו של הרע כבר אבד ונשכח מן העולם, ולא עוד אלא שהושמו סדר מיוחד שבלכת הנבראים באותו הסדר, יוכפה ויוכנע הרע מאד עד התם פשע ‏וחטאה מן הארץ.

‏קעח. ענין א"א ז"א עתיק

‏‏ח' תמוז עטרת

כל הנכנסין מלמטה למעלה המה רק טוב, ואפי' רע אם פונה כלפי מעלה תיכף אובד צורתו הרעה, אבל היוצאים מלמעלה למטה יש בזה מדרגות רבות.

‏ההנהגה, פי' הקבלה מעולמות העליונים ‏באה לנו בשתי פנים בפנים ארוך וגדול, דהיינו במילוי שפע, ולפעמים בפנים קטן, דהיינו במיעוט שפע, וז"ס א"א וז"א ואין שום קבלה והרגש ‏בעולם זולתם, לכן הם נקראים עולם אצילות והבן.

‏שורש ב' פנים הנ"ל הוא עתיק, שסודו ‏בחי' מלכות דא"ק, בבחי' אורות החדשים המחוברים בו, סוד מ"ה החדש וב"ן דס"ג, ומה שנקבע בו הוא סוד כתר דמ"ה החדש וה"ר דכתר ‏דב"ן.

‏ועוד מושגים בחי' דלא אתידע:

‏קעט. ענין רפ"ח ניצוצין :

‏ענין רפ"ח ניצוצין שירדו להגן על הכלים שלא יבטלו לגמרי סודם בחשבון (והסוד, כיון שאור הפנים אי אפשר הי' לו לבא בחשבון, לכן נמנה דוקא אחורים).

‏ד' ע"ב, באבא ואמא ברא וברתא, באבא חשבן השם בשלימות מילויו שהוא הקרוב, ובאימא יש בחי' טרחא לה בסוד צירוף העשר אותיות שלה, ובמ"ה מתחזק עליה ונצטרף החשבון הפשוט הקדום לכל הקדומים, ובב"ן עצמו לא ניכר כלל מסוד ע"ב, ומ"מ בסוד ריבוע דהוי' שורה ג"כ כח הנ"ל, וכ"ז סוד, שאע"פ שהיחוד מתעלם, מ"מ מציאותו נשאר מוכרח, ונודע שהוא מתעלם, והבן, שז"ס ריבוע הוי'ה בגי' ע"ב, וכ"ז הוא סוד ואין שכחה לפני כ"כ ולכן מתקימין הכלים עד זמן תיקונם בכחות רפ"ח ניצוצות הנ"ל, והבן, אבל סוד ניצוץ חד ידוע שאין לו התפשטות וכמו אתנהרו ואתדעכו לאלתר, ותיקונם ע"י הזווגים העליונים ‏שבסודם מתחבר ניצוץ לניצוץ ונעשה קוים, וניצוץ לקו ונעשה אותיות, וכמו כן מתבררים והולכים עד שמופיע עליהם הד' ע"ב בסוד כשנים קדמוניות, וראוים באמת להנהגה שלימה בתוספת גדול של עטרות, והבן, דהיינו בקביעות לנצח, ותבין בזה שהכנת הניצוצים הי' בעולם הנקודים, ובסוד עולם הברודים מתחברים אחת לאחת ומה שהי' מעיקרא אתנהרו ואתדעכו בסוד מרחפת, דהיינו בחי' עולם הזמן והחשבון, מתפשטים ומתחברים בסוד הברורים, עד שנקבעים ‏הדברים לעולם ועד, בנצחיות.

‏קפ. ענין המתקלא וכלים שאולים

‏אע"פ שנשברו הכלים ומלכות דא"ק ‏אצנע להו, מ"מ יש בהם איזה בחי' השגה דהיינו דמלכות אצנע להו, אבל בעולמות עד אין קץ שהיה תלוים בא"ק המה לא הי' מסודרים אפילו לבא לכלל השגה, והבן, וז"ס שעולם הנקודים נקרא חומר הראשון, ‏(דכבר מושג הי' המתקלא ושכחו גילוי א').

‏גילוי א' הנעשה בעולם התיקון הוא סוד או"א בו"ב, דהיינו שאימא היא בשלוה עם אבא, ואין מונעת אותו מהנהגתו, אלא כונתה היא להוציא בן ‏ובת, סוד מ"ה וב"ן וכיון שהכירו זא"ז נתגלה אהבה רבה ונאמנה, וז"ס מתקלא.

‏ר"ת – כ"כ - כסא כבודיך:

‏ר"ת – בו"ב - ברא וברתא:

‏סוד מתקלא הוא שהאם קומתה שוה ממש לאבא, ועיקר בחי' זו הוא ‏בעליונים, אבל בזו"נ הוא מושאל לשעתו בסוד אמא אוזיפת מאנהא לברתא וכשהבת תרויח אותן הכלים בעצמותה באופן שלא תהא צריכה יותר לצאת ולבא בכלים שאולין, אז תחזור למקומה הא' ‏בסוד ע"ב וס"ג.

‏קפא. ענין מ"ה יורש את אביו ואימו

‏נפלה ולא תוסיף קום פי' ‏בזוהר אלא קוב"ה הוא דיוקים לה, הד"א ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, פי' שאם הי' הבן תיכף או לאח"ז נושע מעצמו והדרא לקביעותי' אז הי' פגם א' בהנברא, כי אותו זמן דאשתמש בתגא הי' נשאר לו לחטא עולמית, שגרם לפסיקת החבל בשעתו, אבל כאן שנסדר הישועה בסוד מ"ה ודמות אדם, שהוא הולך ומתקן את כלי ‏אביו ואמו שהלכו לעולמם, אז נראה כח היחוד בשלימות הנרצה, שמחזיר כל רע לטוב, בסוד בן הילוד שנולד לנו ממש עתה, (ועתה כמו בחיי אביו), והבן, וז"ס שמים החדשים וארץ החדשה ותורה חדשה שיצא דוקא בסוד זה, דהיינו תיקון בדרך המ"ה החדש, ואלמלא שלא שמש בתגא כנ"ל, הי' כל זה הולך לאיבוד ‏ח"ו, והבן:

‏קפב. ענין בחי' מ"ה וב"ן לענין התיקון

‏ענין ב"ן שירד, מסוגל יותר לקבל מחמת צער הנפילה, בסוד מו"ע כתיבת המאתים, ולכן אדם בסוד מה פשפשת, ‏אפי' כשנקשר אפי' ביסודו דא"ק שהוא עשיר ולית מחסור תמן, אבל יציאתו מן המצח גרמה לו לחמול מאוד על הב"ן שירדה, והוא באחד, בסוד מ"ה פשפשת. ומי ישיבנו, שמ"י שאלה מאנהא לב"ן, ונפשו אִוְתה שנתחדש לו תאוה גדולה לה בסוד תאות ענוים שמעת, ואז ויע"ש נורא וקדוש, בסוד ‏מעשה ה' כי נורא הוא ואשה יראת ה' היא תתהלל כי כ"כ חיורא איתדבק בסומקא, עד שמושכין השפע הצריך מא"ס לתתא, ואיהו נורא ‏ואיהי יראה.

‏קפג. ענין פי' פרצוף

‏העיקר צריך לגלות הוא בחי' הפרצוף, ‏כי הסבה כבר מוכן מראש, אמנם אינה מראה מה שמוטל עליה להראות, בזה נעשה תיקון בסוד פרצוף, שהוא הדרך שצריך להעמיד הסבה עד שיהיה ראויה להמשיך המסובב שלה לגלותו ‏בכל צרכו.

‏ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס, ‏דהיחוד צריך להיות בסוד פנימיות בחיצוניות, נפש דוד, וחיצוניות שבפנימיות בחי' מ"ה, ובאופן ‏זה אלו הי' משמש בעולמות עליונים הי' כל השפע הבאה ומתרבה עליו בסוד תוספת ועטרות כמו לאחר מכאן, כי היחוד שלם וחב"ד בסוד עטרות נוספות לשמחה ותענוג, להודיע שנרצה כל דרכיו הראשונות והאחרונות והכל בשביל חיבה יתירה, אבל השפע היתה באה אז בסוד ע"ב דהיינו פנימיות שבפנימיות שטבעה להמתיק ולהתפשט עד חיצוניות שבחיצוניות, ומלאך רע יענה אמן, אבל לא הי' לו להתקשר בזה כלל, שאינו ענין לזה העולם כלל, כי אז הי' כלה כל בחי' עבודה, ולכן אור זה גנוב הוא עמו, וראי', כי תיכף בהראותו ולהלאה עשה צמצום גדול, כי נטל כל השפע וחיברו להוכחת היחוד, ואין כאן חיבה ‏יתירה בעצם, אלא הכרח יחוד למען אסוף עושר וכבוד, ולכן משך אותו ואת כל רכושו אחריו, וקרה מה שקרה.

‏קפד. ענין סוד עתיק

‏סוד עתיק הוא נעתק מאצילות בעצמותו, ומתגלה בפרצוף שלמטה לו, בסוד אריכא דאנפין.

‏וטעם שנקרא פרצוף, שהוא בחי' גילוי, ‏יש להבין שבאמת הוא רישא דכל רישין, ונקרא עכ"ז רדל"א בעצמותו, כי יש להבין בו בחי' ככ"ה ששימש בז' ימי בראשית, ואם כן ממ"נ, אם נקבע להנהיג, ע"כ מוכרח בחי' אצילותו בסוד דגני בכנפי' דשרה ועיינה לי' ברישי' שכל הנוקבין נתעלו בא"ס וא"ת או בדרך אם כל חי, א"כ העולה שם צריך להשאר בדביקות, ולא ירד לעולם, ומכ"ש בחי' זווג דו"נ לית לי', דכבר הוא כללא ‏דכולא.

‏וז"ע שיש לו בחי' כתר דמ"ה החדש, שכולל בו ע"ב וס"ג דא"ק בבחי' הכתרים, כל בחי' הסוד דולא יכנוף ‏שהוא גילוי ככ"ה דיום א' שפורץ כל הגדרים, בסוד התחתונים למעלה, ונשלם המלאכה, אבל בסוד גדול יש לו לבוש דמ"ה החדש, דלא אתידע מאי ‏דהוי.

‏ומזה נודע, שגם ס"ג חזר להתלבש בה' ראשונות דב"ן כח"ב ח"ג, ג"כ בכתרים שבה.

‏אבל ע"כ קביעותן מוכרח, גם נמצא ‏בהשגה בבחי' רישא, וכיון שכן בראש אי אפשר להיות שום אחורים כי הנוקבא נתעצם עם הדכר לעצם א' ממש, אלא שמו נודע בשערי' בסוד פנים מסבירות, להגדה ופנים שוחקות לקבלה, ‏ולכן כולו פנים.

‏אבל בסוד הגעה אליהם מ"נ מתחתונים, מתעוררים המה לזווג בבחי' דלא אתידע כלל, ויורד בהם טפה חדשה מא"ס, ומחדשין לכל פרצופי אצילות התחתונים, וזה ג"כ לא מושג במקומו, אלא בסוד א"א המלביש אותו בתיקונים השייכים לזה, ומגלהו לתחתונים, בסוד דעת דעתיק המלובש באוירא דא"א, שהוא המחבר הגולגלתא לרישא דאצילות, דהיינו לחב"ד דא"א, והבן, ועיקר שמו נאה לו על שם ויעתק משם ובא עד הראש, כדי להורות תשובה ליחיד, והיא ‏סוד גילוי היוצאת מקליטת הדיבוק.

‏ואולי מרומז כאן הסוד כלל ופרט ‏וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. יסוד מלכות דא"ק היא כלל הכל, ונתעלו לע"ב וס"ג בסוד פרט ואריכות גדול, ואח"כ נתקבצו עם כל רכושם אשר רכשו, ונתקשרו תחת מקומם הראשון עוד הפעם, הכי כלל כמקודם, אבל אי אתה דן כעין של הפרט, וז"ע אע"ג שחיבורי מ"ה וב"ן שורש ההנהגה, אבל איך ‏שנתחברו לא נודע כלל.

‏* קפה. חילוק בענין הראשים דאצילות

‏חילוק מבין רישא דל"א לרישא דימי ‏קדם וימות עולם, הוא שאז לא הי' נקבע מציאות ותיקון דל"א בבחי' רצוא ושוב, וע"כ לא הי' מוכשר להשלים החפץ כראוי, אבל עתה כיון שאיקבע מציאות דל"א, הרי מקום גדול להשלים ‏התיקון עד הדיוטא תחתונה.

‏חילוק מבין רדל"א לטלא דבדולחא, כי שמה כל הגוונין בקביעות מושגין, דע"כ הוא בחי' א"א סובל ‏אצילות, אבל ברדל"א נראין הגוונין בזא"ז או בב"א, וכאן נקבע מה שאין נקבע, והבן, דהיינו בחי' ושוב, ולא יקשה איך יבא בהשתלשלות פרצוף עתיק ונוקבי בבחי' דלא אתידע, שלפי"ז הי' כל ‏השתלשלות להיות כן.

‏אלא שבאמת נודע בטוב עין בעולמו במקומו, דהיינו דמידע ידע דיצר בהאי עלמא ליכא, אבל בשעה שנתפשט הדבר להיות בעולמות התחתונים דשלטא יצרא, תמן הי' מתלבש בפרצופו דא"א, שלא יבא לידי הרהור                     בראותו איך ‏אברהם גני בכנפי' דשרה.

‏קפו . ענין עתיק באורח סתום פרצוף א"א, עתיק בסוד             הגשר שבין עולם התיקון לעולם הנצחי

‏‏(בי"ב תמוז עטרת אתחדש אור הפ' דצדיק נושע, עני ורוכב על החמור, לזכר עולם יהי' צדיק)

‏וע"כ דברנו מרדל"א סוד עתיק, וז"ת ‏שלו סוד עתיק יומין המתפשט ופועל באצילות לעלמא דאתי, ע"י תיקוני אריכא דאנפין, ופרצוף הרם והנשגב הזה הוא סתום מאד בסוד והצנע לכת עם הוי' אלקיך, שכן קבלנו איש מפי איש שאסור להסתכל שם זולת בשעות הידועים ומוכשרות לזה, וע"פ אופנים מיוחדים, וזו הקבלה הגיע לנו עד מפי משה, מפי הגבורה, בסוד תורה קבל משה מסיני וכו'. והעובר את פי' הוי' ‏לא יצלח, וז"ס לא דרכי דרכיכם כי האדם חושב לעשות טוב מכאן ולהלאה, אבל דרך הוי' שאין דבר ריקן ובטל נמצא, וכל רע חוזר לטוב, כיתרון האור מתוך החשך, ולילה כאור תהי', ולכן אותו הזמן שנאמר על שכינתו ית' זה שבתי הבית מעט, אינו ח"ו זמן ביטול, אלא ג"כ בסוד ענני במרחב יה ובכלל כן רווח סוד שם מ"ה החדש, שסוד אדם השלם הכולל כל שמהן, ומכאן מתחיל תיקון הגוף, סוד עבדא בהפקירא ניחא, ולא רצה לקבל עליו עול תורה, ולא עוד אלא שרצה להתפאר במדרגה למעלה מבן המלך, וכן לא יעשה לעולם, בסוד אני הוי' לא שניתי, אלא כשיתוקן הגוף אז יתוקן ג"כ בחי' עבד, אבל עומד תמיד למטה במדרגה לפני הבן תורה, ‏וכשיושלם בזה יושלם כל תיקונו.

‏יב' תמוז, ואע"ג שבעלותו לעולמות ‏האלו נשלם בחי' הנ"ל, ועבד יוצא בו לחירות עולם, אבל כיון שנקבעים לו עוד עולמות שנאמרו בהם לא תעבוד עמו עבודת עבד לא הוי נשלם, ועוד שחסר בחי' זווגא דלא פסיק שהי' בעתו להחיות העולמות, וכל זה תלוי בהכרה קבועה בו לחבב הבן תורה אלף אלפי אלפים ע"ג העבד הנרצה, בסוד ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ואפרים גם יהי' לו ממשלה רבה, אך בעצת דוד דהוא העיקר, וסרה קנאת יהודה מעל אפרים, וכשיוברר זה לכל, אז יותן הממשלה לאפרים, ואפרים לא יקנא את יהודה, כי יודע היטב מעלתו עליו, והבן.

‏וזה טעם דגדול אין לו גאות על בני יהודה והבן, ענין העגלים בדן ובבית אל התחיל מירבעם עבד שלמה, ונשא ‏יד כשלמה, ולסוף עשה אותו מעשה, ולכן כל אריכות הזה, לתקן אותו העבד שלא יפרוץ.

‏והנה עד חזקי' לא הי' חולה ‏שנתרפא, אלא חיים ומתים, וז"ע כמ"ש בנבואת ישעי'ה, הנה בן נולד לנו וכו' למרבה המשרה וכו'. ושאמרו שנבואתו על חזקיהו המלך סוד בן הילוד, וז"ש חז"ל שראוי הי' להיות משיח, אלא שאין דורו זכאין לכך, והבן מאד, אבל תיקון ופרסום גדול נעשה בעולם, בחי' רופא חולים, שהחוטא לא הי' צריך למות בעונו, אלא נחלה ‏מעט ושב ורפא לו.

‏וז"ע פרצוף א"א, דהיינו סוד תיקון עולם ‏האצילות, שפסקה המיתה מהכלים דעולם התוהו, והבן, וטועמי' חיים זכו אלא שמתנהג בב' בחי'. א', בחי' דידי' סוד הטבה גמורה שכל רע הוחזר תיכף לטוב, ואין כאן שום רע כלל, אלא הכל טוב וחסד בתכלית השלימות, אבל משום תיקון העולם שצריך להראות משפט לזכך את הדורות שיהי' ראויין לגילוי דידי' בתמידות, שבגלל זה התלבש בענפיו סוד אבא ואמא ברא וברתא, שע"י מראה משפט, וידו פשוטה לקבל שבים, אבל העיקר שבאצילות הוא עצמו, ומה שפועל ע"י ענפיו הוא כמו חולי הבא במקרה, ושב ורפא לו, וחוזר לקביעותו, וז"ע שאמרו באידרא אי תקרב לגביה לא אשתכח לבר מבוצינא בלחודוי, כי או"א וזו"נ הגם שנראה שמשתלשלין זמ"ז, מ"מ אינם רק אלא בבחי' הנהגה, אבל בעצם כולם הם ענפי א"א ‏בלחודוי, והבן.

‏ולכן ב' סוגים בתיקוניו, א' תיקוני עצמו, פי' סוד גילוי הנהגתו, כל הבחינות מהגברת החסד על הדין דוקא, סוד יתרון האור מתוך החושך.

‏וסוג הב' השייך להוצאת ענפי', שהוא עומד וקיים בסוד השורש אליהם, כנ"ל בסוג הא' נחשב תיקונים כתרא ע"ג ‏מוחא סתימאה, וגילוי שערות דרישא, ודיקנא, וחוטמא, ומצחא. בסוג הב' ג' רישין.

‏הנה עד ענין מ"ה וב"ן שנתגלו לא הי' ‏בחי' עבודה מתוקנת בעולם, אלא או בסוד הכנה דהיינו עולמות לאין קץ התלוים בא"ק, או בדרך קבול שכר סוד נצחיות, דהיינו אורות זיו הפנים דא"ק אח"פ, ולכן מאצילות ולהלן הוא סוד היום לעשותם, דהיינו מ"ה מתקן הב"ן, ותכלית תיקונם נמצא בסוד עתיק, ששמה מחוברין בתכלית השלימות, ולכן מעתיק ולמעלה אין שם מקום עבודה אלא קבול שכר סוד הנצחיות, ועתיק הוא מציאות שבאמצע אותן ב' העולמות מעולם העבודה לעולם הנצחי, לכן הוא מעביר כל פעולה נגמרת ומתעלה למקומו הוא מעביר וקובע בעולם הנצחי, ועתיק בעצמו סודו מלכות ‏דא"ק שה"ס הרחמים.

‏קפז. ענין חיבור ב' העולמות

‏קשר המדרגות הוא, שב"ן דס"ג נתקשר ‏במלכות דא"ק, ומ"ה הכללי ביסוד דא"ק, ועמו מ"ה החדש, ונזדווגו עוד הפעם בזמן התיקון, ששם עלה הזווג מאד נעלה, עד שעתה לא ניכר כלל במלכות דא"ק שום בחי' אחורים, וגם בלי שום ריחוק מיסוד למלכות, אלא אחדים נקבעים זה לפנים וזה לאחורים, מראה פנים שוחקות וכולו פנים, ולכן בחי' תיקון פרצוף בסוד רדל"א, כי הוא סוד שורש לכל השורשים, כי נראה בה ‏העבר וההוה והעתיד ביחד, ובגלל זה היא שואבת מבחר הבירורים העולים מעולם העבודה והתיקון אצלה, ומעביר אותם לסוד עולם השכר והנצחי סוד ע"ב וס"ג, כי התיקונים דאצילות בסוד מ"ה וב"ן המה, שז"ס מציאות עבודה, ולכן בהשתלם בחי' חיבור מ"ה וב"ן, באה אליה ששייך לבחי' שלה כנ"ל, והיא מעבירה אותה תיכף עד אור הפה, ואח"כ לחוטם ואוזן עד רישא וכו'. (ונראה דקאי ‏על אותו הפרט שנשלם)

‏קפח. ענין דעת דעתיק גניז באוירא דא"א

‏וז"ס דעת דעתיק גנוז באוירא, כי ‏אוירא הוא סוד קו הרחמים, (תוקפו של פרצוף א"א כמו דעת דז"א) המחבר גולגלת למו"ס לאחד, ושמה גנוז דעת דעתיק, ולא אמר מתלבש, כי מתלבש ‏פי' מחזיק ומקיים ההנהגה של המלביש אותו כמו ז"ת דעתיק המתלבשים בא"א, אבל כאן אינו ענין לקיום בחי' א"א, אלא אדרבא להעביר המגיע אלי' שם ‏לעולמות העליונים הנצחיים.

‏קפט. ענין ב"ן שלא נזכר בא"ק

‏צריך להבין למה לא נדרש ב"ן בעולמות שלפני הארות בחי' טעמים דא"ק, ונראה דקודם שטעמה מן הזכר הוא בסוד ההכנה, ולא שיך בה שום בחי' קלקול, ‏והוא בסוד כ"ו הוי' פשוטה, אבל אחר הטעמים מורכבה מהוי' דזכר אלא שירדה, ועכ"פ נמצאת בב' הויות פשוטות סוד מציאותה שנשתייר לה שבגי' ב"ן, לכן נקרא בחי' קלקול, דהיינו שצריך למלאות ההוי' דזכר, ביט' אורות, ואח"כ הוי' ‏דעצמה בלז' אורות, שאז יורש הזכר מ"ו אורות שבעלה נתעטר בה.

‏קצ. ענין אזנים וקבלת קולות שלמטה

‏ענין אזנים שלא הוזכרו בא"א, הוא מפני ‏שסוד אזנים שפועל להתחדשות המוחין להיות מתהפך מדין לרחמים, ולכן סוד אזנים הוא בחי' נו"ה הפנימים, דהיינו ב' ביעין, בסוד שחקים שטוחנין מן לצדיקים, שעיקר תיקון אזנים הוא להיותן מסוגלין לעכב הקול באדרין שבהם, ולא יעזבוהו לעלות ‏עד שמתפעלים הרבה להיות כדאי לעורר המוחין, והבן, ולכן עיקר תיקונם הוא בז"א, כי באזני' מתעכבין הקולות עד שיהיו זכאים לגילוי א"א עליהם, בסוד פקיחו דאודנין למשמע, ולכן עקרן בז"א, ושמה מגיעים הקולות, ומשם דרך פלא מגיע הקול לא"א, ומשם למוחין ‏ויוצא המשפט זכאי.

‏קצא. ענין שערוי סליק מאודנין

‏ובזה מובן מ"ש ושערו סליק אבתרי' ‏דאודנין, פי' שהגם שתיקון אזנים לא הוזכר כאן, כי מקומו בז"א כנ"ל, אבל בחי' החזרת דין לחסד בבחי' זו צריך להיות מוכשר כאן, וזה בחי' ‏שערוי סליק, שבאותו זמן שהקולות יעלו מז"א לאזני א"א ולמוחין, נקרא אותו התיקון בשם ושערוי סליק וכו', כי ענין אזנים בא"א הם בחי' אור היוצא מהם מתפרש בשערות רישא ודיקנא, שסוד ‏השערות הוא שאין אור מתגלה בכל המשך אורך השערה אלא בסופו, והבן, ולכן הגם שהמה משפיעים מ"מ המה ג"כ מקודם הסותמים, והבן, וזה הכח דהיינו לסתום ואח"כ להשפיע יוצא מבחי' ‏אזנים, וכשנפקחו אודנין לטובה נקרא ושערוי סליק, פי' שאין כאן יותר אריכות כלל אלא עוד הם מדברים ואני אשמע, והבן.

‏ליקוטים

‏חיבוק ויחוד ונשיקין עיבור יניקה מוחין צל"מ

‏קצב. ענין עיגולים ויושר

‏ענין פרצוף כבר בארנו, שהוא לאחר ‏שהוכן הסיבה, צריך להעמיד אותו הסיבה בסדר אחד עד שתהי' ראויה לגלות ההמשך המוטל עלי'ה לגלות, דהיינו את החפץ המסובב, וזה בחי' פרצוף הוא הסדר המגלה את המסובב ‏מן הסבה.

‏מליק' - ‏ר"ת – מליק' - מליקוטים:

‏והוא נקרא יושר, ומתחלתה עד סופה נראה בה כח הפועל, אלא לשיעורים, כי בתחלה נראה החומר דהיינו ‏בחי' נה"י שפועל בראשונה, ואין בו שכל כ"כ, כי מלאכת חומר של הכלי א"צ כ"כ בינה בו.

‏ואח"כ עשיית בית קבול להכלי שה"ס ‏גוף ת"ת, ושיעור האורך והרוחב סוד חו"ג, שחסד היא התפשטות, וגבורה היא הצמצום, שאומר די, והיא בחי' אהבה ויראה, שאוהב אותו שיעור הקבלה, וע"כ מצמצם בקצותיו, ובזה ניכר יותר שכל הפועל מבחי' החומר שבו, ואח"כ נראה בו בחי' הפרחים והציורים, שכאן ניכר כל חכמת הפועל שטמן בזאת הכלי, וזה כח הפועל בנפעל, ע"כ הוא הראש סוד חב"ד.

‏ולכן כל עוד שמסתכל על הכלי מראשית הויתו עד סופו, הרי כח הפועל מתלוה ממש עם בחי' הכלי, ולכן נקרא יושר ופרצוף.

‏ואח"כ המסתכל על הכלי, צריך להכין מעצמו מאי היא תכלית הנרצה ‏מזאת הכלי, למשל שעיקרו הוא הבית קיבול ליתן בו שפע אשר המושפע יעבד אלקיו על ידה, לכן השקפה זו נקרא בחי' עיגולים, דהיינו שזה סובב ומקיף בשוה סביב לכלי בלי שום חילוקים מסוף ‏וראש.

‏וז"ס שראש הפרצוף עומד בחלון העיגולים, והבן.

‏קצד. ענין חיבוק ויחוד ונשיקין

‏וז"ע נישוקין חיבוק ויחוד, דידוע ‏שבמקום שחושב האדם שם נמצא, ולכן בשעה שמסתכל בציצין ופרחים של הכלי, דהיינו בחי' חכמת הפועל בנפעל, שז"ע ראש הכלי, נמצא מתדבק ראש האדם החושב בראש הפועל את הכלי, דהיינו חב"ד בחב"ד כביכול, ‏וזה בחי' נשיקין.

‏כי בודאי הי' צריך הרואה להשים כל חכמתו וכל השכל שבו להבין את אותן הציורים, וכיון שבאותן הציורין כח הפועל בחכמה ושֵכל בהם, הרי הוא התדבקות רוחא ברוחא.

‏ואח"כ כשמסתכל בארכה ורחבה ובית קבולה, דהיינו אהבה ‏ויראה ותפארת שהי' לאומן בעשותה אותה, א"כ במאי הוא רואה, הלא בחג"ת שלו עצמו, כי אהבתו של חבירו רואה ומרגיש במדת אהבה שלו, וכן רואה מדת יראה של חבירו במדת יראה שלו, וכן ת"ת, ולכן כשמחשב ומסתכל באוי"ר ות"ת שֶשַׂם הפועל בהכלי, ‏שם המסתכל נמצא דבוק באותן המדות שלו ממש, וע"כ הוא בחי' חיבוק גופא בגופא.

‏וכשמחשב הגולמא שבכלי, א"צ שֵׂ‏כל רחב לזה, ובסקירה אחת יבינו, ולכן הוא בחי' יחוד, והבן, דהיינו נה"י בנה"י.

‏והטעם שהיחוד חשוב יותר מחיבוק ‏ונשוקים, מפני שחיבוקין ‏ונישוקין נמצאים ג"כ בסוד תענוג תמידי.

‏קצה. ענין עיבור יניקה מוחין צל"ם

‏אבל בחי' תחתונה מאד, כשמעלים אותה מתרבה השמחה בכל העולמות, כמו בן השב לאביו אחר אורך ימים ושנים, והבן, ובזה הבחי' נדרש ג"כ סוד צל"ם דמוחין.

‏דצ' הוא סוד גולמא כנ"ל, שהיא בחי' עיבור, שהוא השכל הממועט ביותר שצריך עכ"פ להשיב בעשית הגולם ‏ג"כ.

‏ואח"כ אורכה ורחבה ותפארתה הוא סוד ‏ל' דמוחין דצלם שהוא בחי' יניקה והשֵׂ‏כל שבו.

‏ואח"כ כשמצייר הציורים הנחמדים שמוכרח לשום בה כל שכלו וחכמתו, ע"כ הוא כח מ' צלם, דהיינו שכ‏ל המוחין שלו נתן באותו אומנות.

‏וכ"ז הוא סדר העמדת הצורות לגלות המסובב הנרצה מן הסבה הראשונה והבן מאד, כי באותן דרכים מתגלה בכל יופיו.

‏ר"ת – באוי"ר - באהבה ויראה: ‏

‏* קצו. ענין צמצום, מסך, ודבקות

‏בשער הכללים מתחיל כשעלה ‏ברצונו וכו', ויזכו להיות מרכבה להידבק בו וכו', שהאציל נקודה א' כלולה מי', דהיינו בחי' הנקודים וכו', והטעם שלא התחיל מקודם באורות א"ח אלא בפה, נראה כי ע"כ לא הי' להאור שום שיכות לבחי' כלים וצמצום, כי הי' באים בהרחבה גדולה דרך הנקבים אזן וחוטם הפתוחים, והי' מאירים לכל צד, והי' נמתק אפי' החיצוניות, מ"מ הי' הי' ההמתקה כלאחד יד, שלא הי' הכונה לזה כלל אבל כשנתגלה בפירוש דבראשית נמי מאמר הוא, דהיינו באורות הפה שהוציאם לגילוי גדול, וגם נתקשר בזה הרבה, אז נעשה בחי' צמצום חדש, שע"כ כשלא שימש כלל לצרכו עם אותן האורות, כי הי' עשיר שא"צ לקבל כלל שום דבר, אז הי' האורות בבחי' הרוחה רבה ותוספות יתירה, אבל כשהתחיל לשמש עמו לדבר ולפרש דיבורי" לפני" ה', אז לא הי' נחשבים האורות לתוספות יתירה ולהרוחה, אלא אדרבה לבחי' עיקר הבנין, וא"כ הוא צמצום, כי מתוספת נעשה עיקר, והבן, וז"ע שאיתא שם סוד ודברתי אתך מבין שני הכרובים, שהי' מצומצמת שם השכינה ע"ש, דהיינו כמו ‏שאמרתי, דכאן מתחיל בחי' צמצום, וע"כ הוא שורש לנקודים, שהם אורות העין שהוא אור שנגנז אח"כ, ושם הי' הצמצום יותר גדול, מפני שהתוספת נכלל יותר בעיקר לו, ולכן אדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו, אבל מפני זה ניכרו ונעשים בו עשרה כלים כידוע, והשתלשלותם זמ"ז אינה בשוה, כי אור א"ס שבא לכתר נעשה בחי' כלי זו מחמת הריחוק מקום מאור א"ס, פי' מגולגלתא דא"ק עד מלכות שבו, דהכל יצא ממלכות דא"ק כידוע, וזה שגרם לו לגילוי הכתר שנקרא איום ונורא בכתר מוכתר, שז"ס ריחוק מקום, אבל גילוי החכמה מכתר אינו מרוחק המקום כי קרובים המה זל"ז, אבל קשר הנעשה הוא בסוד החלון, פי' מיסוד (דא"א) ע"ש הנקרא חלון, כי תיכף כשנתגלה כלי הכתר נתצמצמה שמה השכינה כנ"ל בתוך אותו הכלי, ולכן כשנשתלשל משם לחכמה באה מסוף הכלי שהיא היסוד ‏דכתר.

‏ומאבא לאימא נעשה ב' מיעוטים, א' דרך חלון כנ"ל, וב' שהי' בחי' פנים (אחור) באחור, כמ"ש וחכם

‏ר"ת – א"ח – אוזן חוטם:

‏באחור ישבחנה, שסודם יו"ד הפוכה ונו"ן הפוכה.

‏וכן הי' המצב שחכמה הי' מקבל ‏מהכתר פב"פ, וע"כ הי' כוחו להאיר את אחורי הבינה ודו"ק, כי לכל כלי צריך יסוד לסומכה, ויסוד א"ס הכתר הוא בריחוק מקום, ויסוד החכמה הוא בחלון הכתר, שהחכמה מחבקו היטב, ‏אבל יסוד החכמה כשמאיר בהבינה, אחורי הבינה קרוב לו יותר, מפני ששם עיקר התהלה והשבח, וז"ס וחכם באחור ישבחנה, כי זה יסודה שבה תלוי', דהיינו בחי' החיצונה שבחצוניות, והבן, אבל החכמה בהכתר הוא בפנימיות שבו, ואחורי החכמה אינו מסוגל כלל לקבל הארת הכתר, והבן, וז"ע פנים בפנים ‏דיבר ה' עמכם מתוך האש וכו'.

‏קצז. ענין סוד יחידה

‏ענין נרנח"י, נראה יסוד היחידה בא"ק, ‏דהיינו בסוד נפש דא"ק, אלא בצאת לגלוי אור הוי' באה בסוד חיה, ואח"כ נשמה דאצילות הארת פני', ורוח הוי' נוססה בו שהגיע לנפש זכה וברה, ‏שאז סוד הכ' נשבע הוי' בנפשו, שז"ע נפש דא"ק, שהיא עתה בסוד אימא זקינה, ע"כ שמ‏ה יחידה, שהיא זכתה לראות בני בנים לבניה, והבן, וז"ס עטרת שיבה ‏בני בנים, ועטרת בנים אבותם. 

‏* קצח. ענין התפשטות עתיק בעתיק יומין א"א ואו"א

‏‏א"ך מנחם אב עטר"ת

בשער הכללים, בריחוק האור תקון ג' רישין רדל"א, ואין ומ"ס כנגד ‏כח"ב שבשאר פרצופין, ונקרא עתיק סתם, וז"ת נקרא עתיק יומין, ואלו הם הנשמות ופנימיות דא"א, והם בתחילה בגולגלתא דיליה ז' תיקונים, ג"ט קר"ע פ"ח, סוד ההתפשטות א"ס עם י"ג תיקוני דיקנא דיליה, ואותן ז' תיקונים בגולגלתא שנתפשטו עד המקום שהי' נקודות המאנין תבירין מתחילה, ואחר שנעשה פרצוף שלם דא"א, נעשו ב' ‏פרצופין דאו"א.

‏ונראה הפי' לפי הכלל שאין מקום ריקן ‏חלילה, נמצא בפרט במקום הנעלה מאוד כידוע, אשר ע"כ כל הנסיעות קדושות עד אין שעור וערך, וזה תיקון הא' שנעשה אחר השבירה סוד עתיק ונוקבי', שהיא סוד מ"ה החדש וב"ן, וכידוע שאין שם בחי' נוקבי' לבדו אלא לפני' סוד מ"ה החדש, ולאחרי' סוד ב"ן כנ"ל, שהוא סוד אב"א, וזה הזווג הוא אינו מושג כלל, והבן ‏מאד.

‏ומה שמושג הוא בחי' ע"י בהתפשטותו בא"א בסוד ז' תיקונים בגולגלתא, ובסוד זה נעשה א"א לפרצוף שלם, בסוד ליום שכולו ארוך, ששם אריכות ימים של זה, והבן.

‏אבל חג"ת שלו נתלבשו אז באו"א בסוד ידיו הנגבהים לגבי ראשו, והם פנים ופנים.

‏פי', שכאן נעשה גילוי גדול שע"כ  ‏ואפי' בא"א, לא הי' הגה מושג לבחי' פרצוף בשלימות לבדו, אלא רק השפעתו וקיומו את הבן הי' מושג, שע"כ הי' עומד לימינו של הב"ן, אבל כאן הוא עומד מתוקן לפרצוף שלם לבדו, בסוד אבא יד ימין, שהע"ב מתלבש בו, וכן אמא יד שמאל, שהס"ג מתלבשת בו, וע"כ נגבהים כלפי הראש, והבן, שזה השורש המגלה סוד ע"ב וס"ג לתחתונים אח"כ בסוד חג"ת דאריך, שזה הפועל בראשונה היטב, אבל נה"י דאריך לא באו עדיין בסוד זה מלובשים, והם אור בלי כלי, דהיינו אינו מושג, ולכן עלו ונתכללו בחג"ת שלו, כי מחמת שמגולין ובוכין בסוד ברוך כבוד ד' ממקומו, וזה גרם להם להיות עולים להתכלל בחג"ת, כיון ששם בתיקון או"א נכללים, (ואולי הטעם שבהכלל הזה כיון שהשפע אינו באה לתחתונים בסוד פקיחא דלא נאים וכו', ורק מושג היותו במקומו

ר"ת – שע"כ - שעד כאן:

‏

‏סוד מציאות הראש, וז"ס בוכים) וכיון שעולים ונכלל יסוד דאריך בתפארתו העליונה, ע"כ מוציא ש"ך הבל לימין ולשמאל, שההבל הזה נהיו למוחין ‏לאו"מ, דהינו לעוררם לזווג.

‏והנה זווג הזה דאו"א לא היה באתערותא דלתתא, אלא בתורת חסד בסוד עולם חסד יבנה, ונראה כי גם עליתן של התחתונים שם לא הי' להמשיך אלא להשאר ולהדבק שם

‏ובזווג הזה יש ג' בחי', נשיקין מאבא ‏לאימא, ומאימא לאבא, שזה כלים דח"ג לז"א, והמשכת הבל מאימא לאבא שורש הנצח דז"א, והמשכת הבל דאבא לאימא סוד ההוד דז"א, ודיבור דאבא בפיוסין לאימא סוד כלי המלכות, אבל אימא אין לה דיבור כי התובעת בפה יוצאת שלא בכתובה, והבן, (ואולי ז"ס בחכמה יסד ארץ) מפני שאימא ‏לא דיברה בשעת מעשה.

‏קצט. ענין אור וכלי

‏ד' נח תרף'

‏הנה חומר כל כלי הוא מלעילא, אבל ‏צורתו הוא מלתתא, וכן חומר כל אות ותיבה דהיינו הקול והדיו הוא מלעילא, אבל צורתו דהיינו בחי' הדיבור והמשכת היודין לימינא ושמאלא וכו' הוא מלתתא, פי' דכל בחי' כלי ואות ודיבור הוא בחי' מניעות להאור הנשפע, וידוע שאין אדם נרצה לראות שום בחי' חו"ב לעצמו, אבל אין עמידה בעזרה,  ‏כי האדם צריך להיות הולך על רגלי' בנצחים והודיות, לכן בסוד מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו נותנין לו מלעילא את החומר הזה, שמסוגל לעשות ממנו כלים ואותיות ודיבורי קדושה, לכן רוב חוזק של הכלי שלא יושבר וכו', הוא תלוי במעשים טובים של האדם, ומזה אפשר להבין שמן ט"ר ניתן חומר הכלי, ומן המלכות ניתן צורה, דהיינו לפי מה שממליך הקב"ה על רמ"ח אברי' ושס"ה גידיו, לפי ערך הזה ממש הוא תואר של הכלי לפי חוזק אמונתו בהשם ית' כן חוזקו של הכלי, ולפי ערך התרחבות אמונתו בסוד השגחה פרטית כן יהי' גודלו ורוחבו של הכלי, להיות כלי מחזיק ברכה מרובה בקדושת ‏יחוד שמו ית' עלי', והבן, ודו"ק.

‏וז"ס דאמר לו רב כהנא דמי פומא ‏דמר כאילו לא טעים תבשילא, וגם תיכף אמר לו (על שאלתו מאי בעית הכא, והבן) תורה הוא וללמוד אני צריך, אבל רב אמר לו פוק מהכא לאו אורח ארעא הוא, דאין עמידה בהאי עלמא ועת ‏לעשות לה' הפרו תורתיך.

‏וז"ע והשארתי בב"י ז' אלפים כל ‏הברכים אשר לא כרעו לבעל, אלא עשו בידיהם בחי' כלי לשאוב ממי הנהר שאין לו סוף, אבל אותן הברכים אשר כרעו וטשטשו קומתן מחמת שלא היו ‏מרוצים בכלים, רק התאמצו לשתות מים בלי כלי, עברו חלפו בלי זכר בישראל.

‏ומובן ענין רב כהנא שהי' תחות מטתי' ‏דרב בעת הזווג, ושמע אותו הכרוז, ותיכף התמרמר ואמר דמי פומי' דרב כמאן דלא טעים תבשילא, ואמר לו רבו אמאי עבדית הכי, פי' מי העיר אותך לדחוק למקום גבוה כזה, וא"ל תורה היא וללמוד אני צריך. פי' תורה היא מזמן כביר, שבכל יום ויום עלי כחדשים וכו', ועתה ללמוד אני צריך, והבן. אז אמר לו פוק מהכא לאו אורח ארעא הוא, דכל תורה שאין עמה דרך ארץ אינה מתקיימת, מפני שדרך ארץ קדמה לתורה, כי ממנה נברא מן האדמה, ע"כ מתלא אמרין בירא דשתית הימנו אל תזרק בה אבן, כי ‏אני הוי' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם, ולכן אם ישאל לך אדם "על מה" אבדה הארץ, אף אתה אמור לו, שכן דרך ב"על מה", וז"ס אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, פי' לפה הארץ, שהיא בת מעשים טובים, וזה שגרם לו להכניסו ולהחזירו בעסק הזה.

‏[ ע"כ ]

‏וז"ע הנסתרות לה' אלקינו, דהיינו טרם ‏שבאו לעולם האצילות סוד הארת פנים של האדם קדמון שה' ידע מקומו, אבל אור שלו מצוי גם עתה ומתפשט דרך סיומא דגופא דילי', המתלבש באצילות. ומקרא כתוב "אני ראשון ואני אחרון" ואת אחרונים אני הוא, שזה רומז למלכות דא"ק המתלבש בז"ת דילי' באצילות דהשתא, וג' רישין דילי' למעלה מאצילות, וקאי על רישא קדמאה דאיהי רישא דלאו רישא, פירוש שמכלל לאו אתה שומע הן, וקאמר רישא דלאו רישא, שהוא סוד פה שבראש דמלכות שבראש קרינין לי', וה"ס ה' תתאה סוד אתא קלילא ‏דלית בי ממשא, ואית בי' וכו', כי הברת אות ה' א"צ לנענע בשפתי' כלל, ולא בשום אבר, ומפה פתוח בלי שום תנועה נשמע קולו בבואו אל הקודש, ואומר "אני ראשון" סוד הלא הוא אביך קוניך הוא עשך ויכוננך, ו"אני אחרון" דהיינו סיומא וסיפא שברישא, "ואת אחרונים אני הוא", דהיינו לכל הדורות שיבואו מכאן ולהלאה, אני דוקא מצוי עמם ונהנין מזיווי ושכינתי בהם, (וז"ע אדני בם סיני בקודש) וז"ע ויש תקוה לאחריתך, כי זהו סוד הקשר מעולמות עליונים לעולמות התחתונים, ובזה נדחה טענת בן זומא שיעורו בג' אצבעות, אלא כמלא נימא באותו מקום, שלא יועיל ולא יזיק, ובזה אפשר להגיע שמה מעשי התחתונים שלא להנות עוד מנהמא דכסופא כעבד דשקיל וטרי אחורי אדוני', אלא יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, פי' שהמציא להם הקב"ה כל הדרו ותפארתו ברשותם וכשהם מתיגעים להמציא הכתר והעטרה ליושנה ועושים נ"ר לקונם, הרי ‏אין להם תענוג גדול מזה.

ר"ת – ע"כ – עד כאן‏

‏וכאן באדם חשוב עסקינן, שקבלתו ‏יותר חשוב מנתינתו, והבן מאוד, שנמצא ששמחין ונהנין מיגיע כפיהם בעצמו, מבלי שום תקוה לשום גמול, וז"ס ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. ולכן כחו יפה להתלבש "בב' רישין" דלא ידע כלל מאי דאית בהאי רישא, דהוא רישא דאין, שז"ס מאין יבא עזרי, וברישא דלא אתידע מאי דהוי ברישא דא, דלא אתדבק בחוכמתא ולא בסוכלתנא, שכ"ז סוד עתיקא קדישא, המגלה אורו באצילות דרך ז"ת דילי', סוד עתיק יומין שנקראים ימי קדם, מפני שהזוכים להשיג אורו, מרגיש טעם דאור שנברא ביום א' ממש, והרי הוא כמקדם, אבל בריוח מצוין, כי רואה ברכה במעשה ידיו תמיד, בסוד וימצא בשדה ההוא בשנה ההיא מאה שערים, דהיינו מאה על חד, ויברכהו ה', אבל טרם שבא למדה זו הנ"ל, הי' בבחי' אוצר גדול לבד, אבל לא בבחי' גידול וצמיחה כלל, וז"ס שאמרו שאורות דנקודים יצאו בבחי' נפש ובבחי' ב"ן לבד, פי' כמו ערך הדומם שקבועה ושקטה במקומה, אבל אח"כ כשנשתתף באצילות אור מ"ה החדש, שהוא סוד הצמיחה וגידול, ואז ‏יאמרו העוברים ברכת ה' אליכם, וכ"ז נמשך בכח האי אתא קלילא דלית בי' ממשא, והיא זמינת לכל האי עבידתא רבא ויקירא באינון יומא שבתא לאחר שבת הגדול העבר, וז"ע הנגלות לנו ולבננו לעשות ככל דברי התורה הזאת, דהיינו שזוכים לגילוי עתיקא קדישא, ואז יהיו אלו ימי קדם נגלות לנו ממש, והבן, שלכן כלל הנסתרות והנגלות במקרא ‏אחד.

‏ואולי יש לרמ"ז בג' רישין, דרישא דלא ‏רישא, סוד ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, דהיינו פיתם בפיהם בחי' רישא דלאו רישא, ותיכף מזומן להם יין המשומר המשמח וכו', ואז בשעת מעשה כשנתלבש ברישא תנינא, דלא ידע מאי דאית בי', שזה גילוי ה"א תתאה שכלי הא' הי' גורם שמחה רבא, בסוד כי נעים כי תשמרם, בחי' שביעה ותענוג עמו, אבל בגילוי ה"ת כלי ב' אז נתגלה רישא תליתאי, אבל לא אתדבק לא בחוכמתא ולא בסוכלתנו, דהיינו שלא הי' שום סבה למעשה זו, אלא רצון פשוט לגלות סוד מ"ה החדש, והבן, אשר אח"כ נאמר לו יישר כחך וכו'.