‏ר. ענין ד' עולמות אבי"ע

‏ענין ד' עולמות, נדרש בפ' כגבוה שמים ‏על הארץ גבר חסדו על יראי', שזה בחי' אצילות דאיהו וגרמוהי כחדא, שהכלים הי' זכים מאד, שהי' בסוד חלק אלקי ממעל, והי' שמח במאד בחלק העליון דלא ידוע השרוי עלי', בסוד חלקי ה' אמרה נפשי, וע"כ אין שום בחי' קליפה במקום הזה, ולא הי' שום סתירה אם לא הי' מתפשט יותר, וז"ע לא יגורך רע, וז"ע יחוד חו"ב עלאין, סוד יו"ד, שהגם שהבינה כלי לחכמה, מ"מ הי' רישומו דקה, ולא הי' צריכים לזווג עליון, והי' שופע בהם אור א"ס בלי מסך כלל.

‏אבל משם נתפשט האור לבחי' בריאה, ‏שנעשה לבריה חדשה, סוד שנתלבש בלבושי כפרה, בסוד כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, וכאן הי' בא האור מזווג עליון דחו"ב, ולכן ניתן כאן איזה מקום לקליפות, מ"מ אם לא הי' מתפשט יותר הי' אפשר בנקל לתקנו, וכאן סוד יש"ס יש"ס ות', ‏סוד ה' עילאה שבשם.

‏ומשם נתפשט ליצירה, והי' כבן המתחטא לפני אבי', ועושה לו רצונו, דהיינו ‏סוד פיתם בפיהם כנ"ל, וז"ע כרחם אב על בנים ריחם ה' וכו', וכאן בחי' חג"ת ושכינתא עילאה אומרים, כאן ביצירה חציו רע, פי' דהגם שהרע הי' כפוי לגמרי להטוב, מ"מ הי' נמצא לדרוש עמו בסוד רישא דלאו רישא, וע"כ זה הגורם ‏להתפשט הלאה.

‏ובעשי' נתגלה הפ' כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, אנוש כחציר ימיו וכו', וז"ש שכאן רובו רע, אבל כאן כפוי תחת הקדושה.

‏עוד אפשר להתבונן בד' עולמות אבי"ע.

‏דבאצילות סוד יוד, אין שם בחי' כלי ‏ומקבל כלל, דאיהי וגרמוהי חד הוא, ואם תאמר הלא מלובש באור השם אהי', יש לומר דהיא הנותנת, שלא הי' נתפס כלל בדרך הקבלה, אלא כיון שנדרש בו שם עולם, צריך לאיזה לבוש דק, והוא שם אה"י, וזה כל השגתו בהאי עלמא, אבל באמת הכל אלקות ממש, רק מתלבש בלבוש דק, להשגה בעלמא, אבל בלי שום כלי לעזר ולתמיכה, ובלי שום שכר על מעשים, אלא השגת הארה ברצון ‏פשוט מאור א"ס, ולכן הזוכים לנשמה דאצילות האור שופע וזורח עליהם, ובא לכל חלקיהם בשוה, ואדרבה חלקיהם התחתונים מרגישים האור יותר מהעליונים ותדע שחב"ד שלהם מפיקים חכמה, וחג"ת שלהם מתנשאים בחיות דקדושה נפלאה, ואפי' כלי הגופנים שלהם מלאים מתיקות ואור גדול, והלב שאנן ובוטח, ועל שפתותיו שחוק עובר תמיד, וחכו ממתקים מלאים שמחה, וכל אבר וגיד וכל הכוחות שבו מתחדשים בנוגה וזיו, אבל בלי שום רשימו למה ועלמה, והגם שחב"ד דומה ונדמה למלא חכמה, אבל לא שום חכמה ידיעה לו, וכן כל בחי' לא נתלבשו בקבלה בהוה כלל וכלל, וע"כ במקום הזה אין קליפה שולטת, כי הכח פשוט וגדול עד מאוד, כי מתלבש ובא במורגשים הגופנים אפי', משא"כ בעולם הבריאה, אז אין אורו ית' פועל לבדו, אלא בזווג עם ‏הבינה, בסוד לבושי כפרה בסוד ימחו על קדושת שמיך, וכאן פועל אורו ית' ע"י משרתים, בחי' יתמו חטאים מן הארץ, והבן. והגם שהקליפות מועטים, כי הם כאין נחשבו, וגם הקדושה לגוף לא נרגש, מ"מ כבר נתעורר המשיכו דיצר הרע, ‏בסוד איזה גרם לדבר, והבן.

‏ובעולם  היצירה יש ב' מסכים, ‏מסך א' מאצילות לבריאה, דהיינו בחי' משיכו דקה דיצה"ר כנ"ל, וב' מסך מבריאה ליצירה, סוד מדה כנגד מדה, וכאן אורו ית' נגלה דווקא ע"י מלאכי השרת, סוד כתר יתנו לך וכו', המוני מעלה עם דרי מטה, לכן כאן חצי טוב וחציו רע, והגם שהחציו רע נאבד, זכרו מ"מ לא מדובשך ולא מעוקצך, והבן. לכן נמצא כאן ממש שורש עה"ד טו"ר.

‏רא. ענין עולם העשיה המשך ענין אבי"ע

‏ובעולם עשי' רובו רע, כי כאן מצוי ‏אותן ב' מסכים, ועוד מסך עב מאוד נתחדש, דהיינו סוד אתא קלילא דלית בי' ממשא, שזה סבה לגלול הספר, וכאן אורו ית' נתגלה לגמרי ע"י הכלים, פי' שע"כ היו הכלי דק כמו ‏גרם בעלמא לטוב, אבל ציורם עצמם לא נרגש כלל בהגשמה וקיום, אלא כל ההרגשה הי' בדרך השלילה, אבל כאן בעשיה מורגש הכלי בדרך הקיום, וע"כ צריך כאן סוד מסירת נפש ממש, בתואר תיקון, ולכן כאן סוד הגללת הספר, והבן.

וענין אלו המסכים אינם יותר לפי ‏התלבשות אורו בתחתונים, ומה שמתלבש יותר הרע, הצמצום יותר גדול, כי אינו פועל אלא לפי כח המקבלים, ולכן תיקון המקבלים תלוי בשובם אל שורשם מעט מעט, בדרך שנשתלשלו, עד שזוכים להאי אתר דאתגעית מיני' סוד חלק אלוה' ממעל, דהיינו ‏בחי' אצילות, שלא הי' שם שום סיוע מתחתונים כלל, אלא אור פשוט, ורצון בעלמא נתגלה, וז"ס מי הקדימני ‏ואשלם לו.

‏ועד שעבר הנשמה דרך ג' מסכים הנ"ל, ‏לא הי' יכול להתגלות האור לגוף, בסוד עבודת הצדיק, כי הי' כנר בפני אבוקה, אבל המחשבה העליונה היתה שגוף בעל נשמה יעסוק בתורה ומצוות לפני' ית', לכן בסוד השאלה שבעולם עשי' נתגשם האור, ונעשה היחוד הנרצה של צדיק וצדק, ובזה נשלמה פעולה העליונה לשלוח הנשמה

‏אל הגוף, בסוד ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וזה הי' קטרוג הלבנה וכו', וז"ס לי לא נתת בן זוג, וזה שכתבו ומרדכי לא יכרע ‏ולא ישתחוה, והבן.

‏עד שנתלה המן על העץ אשר הכין ‏למרדכי, בכח אסתר שלבשה מלכות, לבושא דהוא עלמא והבן. ואז ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, ואז נאמר ומרדכי יצא בלבוש מלכות וכו', ואז ומרדכי גדול בבית המלך דוקא, ומשם ושמעו הולך בכל המדינות, רצוי לרוב אחי' דורש טוב לעמו ודובר שלום ‏לכל זרעו, אכי"ר.

‏והנה כשנדקדק בג' עלמין בי"ע נמצא ‏ג' בחי'. א' אור הפועל שהוא אורו ית' שלא יקבל שום שינוי בסוד אני הוי' לא שיניתי והב' בחי' הכלים שהם תמיד מהנפרדים מאורו ית', אלא בבריאה יותר מעולים, וביצירה פחותים וכו'.

‏ועיקר הנדרש מג' עלמין, הוא על התנוצצות האור המגיע מחיבור אורו ית' בכלים.

‏וכן נדרש בע"ס, יוד חכמה, ה' בינה, ו' ש"ך, ה' מלכות, וממנה יצא צדיק התחתון, בסוד בן אוני, ואביו קרא בן ימין.

‏וכן בהלבשה יו"ד סוד חו"ב או"א ‏עילאין, ה' סוד יש"ס ו"ת חג"ת סוד יצירה נהי"ם, סוד עשי', ותדע שהתחלת חקירה נדרשה הי' בסוד נצח, כי זה שורש עשי', ובא סוד מצפון זהב יאתה על אלוה נורא הוד, וז"ס אימא עד הוד אתפשטותה, דהיינו ה' מדידות בסוד לעשות לרוח משקל, ומים תכן ‏במדה, וסוד. 

‏רב. ענין צמר ופשתים

‏נראה, דידוע דשור בן יומו קרוי שור, ‏והחי, טֶבע שתכף בהִולדו נראה בו שלימותו, ולכן בבריאה רובו טוב, ומשם נשתלשל ליצירה, סוד הצומח, ונעשה הצירוף מן סולם סמל, כי שם סוד הכרם לה' צבאות, ושמה האשכולות עם העלים, והי' ר"א ב"ש חוטף גנבי ומסרם למלכות להריגה, וכשרבי יהושע בן קרחה שאלו עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה, הי' מתנצל שמבער קוצין מן הכרם, והוא אמר לו יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו. אח"כ קרה לו מה שקרה, והי' מתירא בעצמו, ואמר להביאו לביתא דשישא וליטול תרבא דבני מיעי ממנו, ונתנם בשמשא, ולא הי' מעלים סרחון, אז הי' שש ושמח בקיום מצות בוראו לבער הקוצים, כי הי' דן קו"ח מפי עצמו ואמר שישו בני מעי שישו, אם ספיקות שלכם כך, דהיינו שאז הי' פעולתו בספק, כי ‏סבר שיעלו סרחון, מפני שמעים אוכליהן לאו בר אינש, שענין לאמת את הספיקות בסוד האמונה, ומ"מ היתה אמונתו כראי מוצקה, וודאות שלכם דהיינו תרבא דבני מעים, שהוא בסוד הודאית באנפי נפשה, על אחת כמה וכמה שהמה ברוכים, ולא נחש ביעקב, (וז"ע ביתא דשישא בסוד אבני שיש טהור שזה ענין שהארת היסוד העליון הופיע על האמונה, והיתה לראש פנה) וז"ע כאן בענין דיו לבא מן הדין להיות כנידון, כי מתחילה הי' הספק ‏מוציא מידי ודאי.

‏ועכשיו הודאי עומד באנפי' נפשי', ואין ‏הספק כדאי כלל והבן, וז"ע שמעיקרא הי' הבכור בן השנואה, וע"כ הוא נוטל פי שנים, כי אין יכול לבכר ע"פ התורה, אבל עכשיו הבכור בן האהובה והוא נוטל פי שנים, וז"ע ‏ורב יעבד צעיר והבן.

‏ענין זרע פשתים, הוא אותן האורות שנפלו לדומם, ונזרעו שמה וצמחו, ומ"מ אינם ראוים לאכילה, אלא בסוד בגדים ומקיפים.

‏וענין צמר הוא ביכורים, מבחי' החי' שאינם ראוים אלא למקיפים, בסוד כבשים ללבושיך.

‏ומעתה תבין חילוק בין קרבן קין להבל, כי הבל הביא מבכורות צאנו וחלביהם, ואי' צמר לא בחר להקריב לפני ה' אלא ממה שראוין לאכילה ביותר.

וקין אמרו שהביא זרע פשתים שלא די ‏שהוא מבחי' דומם, מ"מ הקריב לפני' ית', ולכן אל קין ומנחתו לא שעה, כי היה בו קטרוג, וז"ע הקריבהו נא לפחתיך וכו', ולכן וישע ה' ‏אל הבל ואל מנחתו.

‏רג. ענין ויעקבני זה פעמים

‏וז"ע הרמאות בקניות הבכורה מעשיו ‏הרשע, כי באמת יעקב לא הי' לו שום ענין באותו הנזיד עדשים, אלא קנא על בכורה של עשיו הרשע, ובזה התבשיל שאין לו פה, הודה שאין לו חלק כלל בא"י, כמ"ש הנני הולך למות ולמה זה לי בכורה, ויעקב זכה לכל הקדושה בהרמת ראש שנטל מעשיו לפנים, ומתחילה לקח את ברכתו, ‏דהיינו רישי' דעשי' שהי' בעטפי' דיצחק, אבל רצה לסלקו מכל וכל, כי עשיו הי' מתפאר שהציד בפיו דוקא, והוא כל הגורם, ע"כ ויזד יעקב נזיד וסלקו מכל וכל, כי לקח גם בכורתו ביום שמת אברהם, והגם שבתורה מוקדם, ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ‏וזה ענין ב' בדיחי דמלכא.

‏רד. ענין ציור השתרשות האילן כמו שהיה הסדר בסוד      בראשית נמי מאמר

‏אמרו  שבראשית נמי מאמר הוא, ‏ויל"ד ולמה לא כתיב ביה מאמר כמו ביתר הט' מאמרות, אלא התירוץ האמיתי נראה לי בעה"י שזה נתגלה כסדר, שצריך המתפלל לחתוך בשפתי', ואז שפתי' ברור מללו לעיני כל ישראל, ‏וראו גוים ויתמהו שבראשית הוא מאמר מפורש כל צרכו, והבן, ואפרש המראה באריכות כפי הנראה לי, ובין בדברים.

‏עי"ש בד"ה. וסודם של דברים כי אז נתבאר שורש של כל השרשים,

ר"ת – בא"י - באלוקי ישראל:

‏שכן ראוי לפרש כל דבר מתחילתו, לכן בא הדיבור ג"כ בתחילת דבר ה', בסוד שם המפורש מבאר סוד שורשא, והוא ענין כל המוסיף גורע ע"ש, שבהיות לכל פרצוף ראש וסוף כי כל הפרצוף לכלי א' נחשב, והגם שעומד בד' עולמות אבי"ע, אלא שאותו הכלי מחובר מתרי"ג כלים רמ"ח ושס"ה, ותחילתו הוא הראש, וסופו הוא יסוד ועטרה, דהיינו יצירה ועשיה לפי המתבאר שם, (ולא תקשה כי שם עטרה היא כתר נוקבא, וא"כ למה הוא סוף, אדרבה, אלא שצריך מקודם להעברת הערלה וכו', ואז הוא בחי' כתר נוקבא, משא"כ מקודם, והבן).

‏ולכן האור הנמשך ועובר דרך שלם,  ‏וכשמגיע לסופו דהיינו לעטרה שהיא סוד עשיה, פוגע באור נוסף שהיא הערלה החופפת על אותו העטרת יסוד, שהיא סוד ע' דעשתי עשרה, ותיכף נעשה מן י"ב י"א דכל המוסיף גורע ע"ש, דהיינו שהס"א נבדל מהראש של הקדושה בסוד שחיטת ב' סימנין, קנה חכמה וקנה בינה, שהגוף שלו יונק עד כאן דרך ב' הקנים הנ"ל, מן הנשמה הקדושה ונשמה מן השכינה וכו', כמו שמבואר שם בד' ב' ד"ה הגוף נמשך, ‏ע"ש.

‏שם דף ב' ד"ה וז"ס המשך חיים וכו': ‏מבאר ענין שורש הזמן חיים הניתן לאדם, שבאמת שנראה כמו שלשלת גדול מאור נצחי שעובר דבר המפסיק. ועושה בו פיסקי פיסקי, (שהיא סוד על כל נשימה ונשימה תהלל י"ה) סוד סתימות הצנורות מעברות הנשמה, שלכל פסקא ופסקא צריך זמן מיוחד לפותחו ולהשלימו, וז"ע רגעי הזמן ע"ש.

‏עו"ש, ד"ה אורייתא וקב"ה וישראל חד ‏הוא: והענין, שכל מאור המוציא תולדה ומקיימת אותה כידוע, צריך ממש להשתוות אליה, שכל אחד מוליד בדומה לו, לכן סדר הפועל בג' בחי', דהיינו סוד המאור השרשי שממנו נמשך הכל בכללות, הוא סוד קב"ה. ויש בחי' התפשטות, פי' דרכים שבהם הולך, פעמים במכוסה פעמים במגולה הוא סוד התורה, וע"י הליכה זו יוצא סוד השלימות שנקרא ישראל, שזה מזהיר ‏ומשפיע את השלימים.

‏וכמו כן ג' בחי' בתולדות, דהיינו אדם ‏יוצא לפעלו ולעבודתו (דהיינו הנשמה) בסוד קב"ה, והולך בדרכיו אשר צוה ללכת בהם בסוד רצוא ושוב, שהוא סוד התורה שבפיך ובלבבך לעשותו,

‏וכשנשלם, מתפאר בו בסוד ישראל אשר בך אתפאר, וזה חד הוא, כי כל פועל מוציא פעולה, הוא מתדבק אל פעולתו ממש, שבאופן הזה מקיים אותה ‏ע"ש.

‏(וז"ס מאן דנפח מתוכו נפח (וז"ע נשמת אל חי וכו' ע"ש) ולכן כמו שהקב"ה מסתכל בתורה וכו' כן הנשמה מזומנת לילך בדרכי התורה עד שנשלם בסוד ישראל).

‏רה. דרוש מנצפ"ך

‏(ענין מנצפ"ך סוד אותיות ‏המאירים בסוף המילה, והתיבה בה, לכן מקומם ביסודות אמא וברתא, וז"ע חזר ויסדם, והבן).

‏סוד האותיות, נראה שכל דבר רוחני ‏המושג בעולם מוכרחת להתלבש בדמות גשמי, להצטייר בה, וכמות לבושה ואיכותו יפעיל כמות ושיעור התגלות, כמו תפיסת דבר שכל במוחו בלא משל, ואח"כ נאמר לו במשל, והוא תופס יותר, ואח"כ נאמר לו משל יותר מתאים, מובן לו ביותר, וכמו כן על אותו בחי' דבר שכל הראשון, יוכל הרב להוכיח לו במשלים, כל פעם יותר מותאמים, לפי השכל והמושכל, והוא משתלם בו, ובכלל יקרא ללבוש הרוחני אותיות, כי המה בחי' היותר דקות בלבושים, שבלעדן לא ‏יצוייר כלל בחי' דבר שכל ורוחני בעולם, שהכל צריכין לאותיות. ובאותיות עצמם נמצאים ב' בחי', שבע עשרה אותיות, ובחי' עשרה אותיות מנצפ"ך הכפולים, ומובן שלאלו הכפולים יש מעלה יותר להלביש הרוחני מלחברותיהם, שגלל זה חוזרים ונשנים בצורה אחרת, והוא שכל תיבה, מקבלת איזה ציור של דבר רוחני בקרבה, היא מצורפת מאותיות הרבה המתאימים לאותו דבר, וע"כ יש לה ראש וסוף, כיון שבאותיות גשמיים באה, אבל האותיות אינם מתפעלים כלל, ורישומן אינם ניכר באיזה חילוק, אם באים ‏בהתחלה, או באים בסופו.

‏למשל מלת "רוח" באה החית בסופו, ואם תהפך המלה ותבא החית בראשו, אז יהי' צירופו "חור" ויקבל

‏בחי' אחרת ברוחני, אבל לא יוצרך האות בעצמו להשתנות, גלל זה, הקבלה בציורו, כי רק ישנה מעמדו, כי יעמיד א"ע בראש המלה, ודי למלאות תפקידו, אבל מלת "אלף" למשל, אם תהפך המלה, יורה קבלה ברוחני אחרת, דהיינו "פלא", אבל כאן לא די שמשנה מקומו, להתיצב בראש, אלא שצריך לשנות צורתו בגשם עצמותו, כי לא יתכן כלל שאות הפ"א שעומד בסוף האל"ף להתיצב בראשו, כי מקומו דוקא בסוף מלה וסיומה, דכל צירוף הוא פרצוף ובסופו ניכר ענין זו"ן, ‏פי' אם פועל ואם פעולה.

‏והנך רואה שענין סוף וסיום פועל ‏בהם צורתן עצמם. ואין בו שינוי מקום לעולם. והוראה זו יתירה להם על שאר אותיות שבהם עצמם, דהיינו בהלקח כל אות לעצמו, נפרד מחבירו, לא יוכר שום דבר כי אין לך שם ומלה פחותה עכ"פ מב' אותיות, אבל למנצפ"ך יש להם ג"כ איזה הוראה כלפי עצמם בנפרד ג"כ. שיורה בחי' סיום וסוף, ותידע היטב מקומם בצירוף. וע"כ נקראים המה שנועלים לאותיות, מחמת שבחי' הגשמה והכללת שכל, ניכרת בעצם חיות ‏ויותר. 

‏וג'  מצבים המה עוקרים בשינויים ‏דהיינו פתוח וסתום ארוך וקצר כפוף וזקוף ולזה הם נרשמים בתמונת מנצפ"ך בעצמה מם פתוחה מם סתומה, נון קצרה וארוכה, צפ"ך כפופים ופשוטים, והנה בסתומה לא יחסר טובה כלל, רק פתח ויד ואזנים לפותחה, אבל בקצרה יחסר מטובה, ולעשותה ארוכה כשיעור, צריכה ‏לתוספת בעצמות בנינה.

‏וענין הכפופה היא מעצמה בכל שלימותה ‏מבית ומחוץ, אך יד אחרים באמצע שמשעבדת אותה להיות כפוף, ותיכף בהוסר ממנה כח אחר היא מתפשטת בעצמה, וארבע אותיות "נצפ"ך" שלימותן בסוף מילה, שבסוף מתארכים ומתפשטים, אבל בחי' מ' כל חסרונה בסוף מלה כי שמה נסתמת, ונבאר הטעם, שד' הראשונים בסוד יסוד אימא המה, שאימא בדכורא אסתימת כידוע, וסוד מם הוא בסוד מלכות דאמה, שכל חסרונה דוקא שנמצאת בסוף, וכל ענינה הוא לעלות בסוד שבת כידוע, ואז היא פתוחה להרוחה, אבל ד' הראשונים כל מהותן הוא להתפשט בז"א בסוד מוחין, ועיקר הכבידות הוא בסוד נ', מפני שחסר לה בשיעורה להתפשט בזו"ן, שהיא סוד עולם התוהו, אבל כיון שהתפשטה בו פעם אחת דהיינו שמלכות עלה להיות לז"א עטרה על ראשו, שוב אינו חסר כלל מגוף הבנין, כי כבר כלול

‏מגוף ונשמה, והגם שחוזרת לצאת ממנו מחמת עונות, מ"מ הוא בבחינות כפוף ופשוט, שזה יורה שם ג' מצבים, דהיינו גדלות א' וגדלות ב', ואח"כ סוד ‏העליות למעלה.

‏ויש עוד דרושים במנצפ"ך, ושע"כ נחשבו לשורשי האותיות ומולידים, כי המה העיקרים הפועלים בבנין כנ"ל.

‏במ' כ"ב אתון, וניתנין לה מז"א, ה"ג הם ה' אותות מנצפ"ך שנק' אותיות סתומות ועגולות. כל העולמות מכ"ב אותיות שבמ' נבראו.

‏האותיות נמשכו מגבורה מה"ג שביסוד ‏אימא עילאה מנצפ"ך, ונקראים ה' מוצאות הפה, פיתוחי חותם, פי' שנפתחו ע"י החותם, שורש כל כ"ב אתוון, חותם היא יסוד אימא, שבה ה"ג ונקרא פום ‏ממלל רברבין, וכל המקיפין נמשכין משם, יסוד אימא הוא פומא דז"א.

‏דעת גנוז בפומא דמלכא וזה עושה מוצאות לפה בסוד נאלמתי, אימא מוציא לפעמים דעת הגנוז כנ"ל, לחוץ ע"י קול ודבור

‏זווג להחיות העולמות הוא ע"י ‏אותיות, סוד בינה דאבא עם בינה דאמא, זווג לנשמות הוא ע"י נקודות סוד חכמה דאבא עם חכמה דאימא, הזווג להחיות העולמות מועיל ג"כ לחדש נשמות הישינות שנאצלו בעת בריאת עולם, או"א נטלו ט"ו אותיות כי"ה שבשם, וזו"נ ז' אותיות כי הם ז' מלכין, יש אותיות מחוברים ומורכבים מטעמים דהיינו מעיגולים רבים זע"ז, ויש שמורכבים מנקודות ויש מתגין ויש ‏מקוים כאותיות שלנו הפשוטות. 

‏* רו. ענין טנת"א וקריאת התורה

‏סוד אור א' - כתר דאבא ה"ס טעמים, וט"ס ה"ס נקודות (בסוד לובש צדקה).

‏סוד לובשת חיים - כתר דאימא ה"ס תגין וט"ס שלה אותיות (בסוד מתקדשת ממתים).

‏כתר היא בתפארת העליון.

‏תגין מסוד חו"ג של עליון הנמשך בכתר.

‏כיון שט"ס דאבא הם אותיות בסוד ‏נקודות, לכן כתר אמא בחולם, ושבא סגול מאירין עליה מרחוק, ושבא סגול בגי' ת"ג לכן אותיות כתרה בסוד תגין מתפרשין, סוד תגין הוא נפש אימא, פי' שהמלכות עולית להיות עטרה לראש ז"א

‏בסוד כתר יתנו לך, (מקבלת התורה ואילך לא נתפרשו עוד התגין מע"ג האותיות, ואפי' כשמונחת בקרן זוית, בסוד ונפשו עלי' תאבל, אבל כשאדם חי קורא בהם בשבת, משרה עליהם ומשלימם בטעמים ונקודות, והבן) שהנקודות וטעמים אינם בס"ת, נפשא איהי כללא דאתוון, ואיהי שיתופא בגופא, רוחא איהו ‏כללא דנקודין דנהרין בעינין.

‏רז. שם מ"ב טנת"א

‏כשנתאצל  ה' בתחילה אותו השורש ‏שאינו בא בכלל ......

‏והוא שורש להבלא דגרמא, אבל באצילותן הי' לאור ....... ונפש דאימא סוד התגין שעלו אז על האותיות, הי' מעטר ומקיף אותו האור, פי' שהאור ‏נתעצם כמדת הכלים בסוד א"פ .....

‏ונפש בעליתה היא מעטרת את הכלים ‏בסוד שהיתה ..... מעטרת לאותו האור שבתוך הכלים, שלאחר שנתפרסמו הדברים בסוד גדלות הוא סוד שם מ"ב ‏שבראש, דהיינו ......  כלים והבלא דגרמי ‏מאבא, (סוד ז"א שהי' משמש במקום זו"ן, שהם כ"ב אותיות, מזהירים ומתנוצצים ונפש החופפת ומעטרת אותן, וכשהגיע לבחי' עינים אז נתגלו י"ס בסוד רוח ונפש, אבל עיקרו הי' בחי' נפש, שם כידוע, שהנפש התעצמה מ ... שנחה מתאותה, ונפש נענה תשבע לחם, ע"כ נתגדל הרוח ..... בסודה, בסוד עטרת בעלה.

‏וזה שגרם אחר שנתפרדו הדברים נמשכו ‏הכ"ב אתוין ...... עצמו, פי' שהאור בסופו נעכר ונעשה בסוד מים ומים .... יאמר הוי ארץ, כי נגלים ממש בסוד יסוד אבא השורר, .... הנ' מחמישים שערי בינה סוד נתיב לא ידעו עיט, בשער הראשון מנש"ב הנעלם, וזה נעשה בחי' כ"ב אותיות שנתפשטו לרמ"ח איברין ממש דבנין הגוף, שבסודם מתנוצץ ג"כ בחי' הא' בסוד הבלא דגרמי, ובסוד זה נקרא ל"ב נתיבות החכמה, דהיינו כ"ב אותיות שיוצאו מיסודו, שזה יסודא דגופא, וי"ס שבו בסוד דפיקו דרוחא, שנקרא י"ס בלי מ"ה, ולכן יצא מכאן ג"כ סוד ש"ך ‏ניצוצין דכורין בסוד ל"ב.

‏ומאימא נשארו התגין ע"ג האותיות החופפת עליה מרחוק, בסוד ונפשי עלי' תאבל, והיא מתפשטת ג"כ ‏ונותנת המנצפ"ך כפולים לבנין הוולד, סוד טפת האודם, בסוד שאמרה לו כשושנה אדומה ראיתי, והוא פירש) שהאותיות אלו עגולים וסתומים בסוף תיבה לסימן הסיום, וממנה הדם הנמשך ‏בגידין.

‏ומצדה הדם שבלב, בסוד אש שורף סוד ל"ב אלקים כ"ב י"ס.

‏ומאבא הרוח שבלב בסוד קול, ומצדו סוד מ"ב כ"ב י"ס וי', וז"ס וכד ייתי רוחא לגבי ליבאו דתמן נפשא איתמר וקול דודי דופק.

ר"ת – מנש"ב – מנ' שערי בינה: