‏מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ומה גרם לו, הוא מחמת שמכבר זרק לו גט, ספק קרוב לו, וספק קרוב לה, שזה הביא אורה בעולם:

‏פי', בשעה שרכב הס"מ על נחש כידוע, ‏והיו רוצים ב"ש להעמיד הענין, שהגם שעובד את עצמו, מ"מ היא הנותנת, שעובד בבהירות גדול את רבו שלמדו חכמה, וא"כ בין לרבו ובין לעצמו הוא עובד יום אחד, והבן, אבל בה"א תקנתם את רבו בסוד תענוג תמידי, שאמת היא, שהשכינה יש לה תענוג גדול, בראותה הנקימה הגדולה והנוראה הנעשה בצריה לעיניה, אבל את עצמו לא תקנתם, כי לישא שפחה אינו יכול, ולישא בת חורין אינו יכול, כי אינו מסוגל כלל לזווג להוליד בנים, ועומד תמיד על משמרתו, ולא לתוהו בראה לשבת יצרה, וכל זמן שאדם חי, צריך להוסיף בעבדות ובעול מלכות ‏שמים.

‏ולכן, כופין את רבו כידוע, שצריך ‏להיות צנוע בעת הזווג כמו שכפאו שד, ועושה אותו בן חורין, פי' שיוכל לבא בברית הנישואין עם בת חורין, שמעיקרא לא יכול לישא מפני צד עבדות שבו, שהי' ידו כיד רבו ממש, כי לא הי' בבחי' תלמיד חכם כלל, אלא חכם בעצמו, ולא לחכמים לחם, כי אינם מסוגלים לעבוד את האדמה שממנה נבראו, והבן. ועתה גיטו וידו באין "כאחד", כמו מעיקרא ביום אחד, שמכאן ואילך אין ידו כיד רבו, אלא ידו ברשותו, כי בזווג הראשון הנ"ל העצום והנורא מאוד נשלם בסוד תלמיד חכם גמור, וישמח האב ביוצא חלציו, כי היוצא ממעיך הוא ירשיך. כי אבי' הי' בעצמו סוד החירות, ולכן בנו בן חורין, כי ירשו, ומה שמו ומה שם בנו "כי תדע", והבן.

ר"ת – ב"ש - בית שמאי:

‏ר"ת – בה"א - בית הלל אומרים:

‏ומובן ענין רב כהנא שהי' תחות ‏מטתי' דרב בעת הזווג, ושמע אותו הכרוז, ותיכף התמרמר ואמר דמי פומי' דרב כמאן דלא טעים תבשילא, ואמר לו רבו אמאי עבדית הכי, פי' מי העיר אותך לדחוק למקום גבוה כזה, וא"ל תורה היא וללמוד אני צריך. פי' תורה היא מזמן כביר, שבכל יום ויום עלי כחדשים וכו', ועתה ללמוד אני צריך, והבן. אז אמר לו פוק מהכא לאו אורח ארעא הוא, דכל תורה שאין עמה דרך ארץ אינה מתקיימת, ‏מפני שדרך ארץ קדמה לתורה, כי ממנה נברא מן האדמה, ע"כ מתלא אמרין בירא דשתית הימנו אל תזרק בה אבן, כי אני הוי' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם ולכן אם ישאל לך אדם "על מה" אבדה הארץ, אף אתה אמור לו, שכן דרך ב"על מה", וז"ס אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, פי' לפה הארץ, שהיא בת מעשים טובים, וזה שגרם לו להכניסו ‏ולהחזירו בעסק הזה.

‏צא. ענין מה הי' משמש הנחש לפני האדם טרם נקצצו
 לו ידי' ורגליו.

‏‏י"ז מנחם אב עטר"ת

ט"ז מנחם אב הייתי תפוש בבית אסורים מחמת שלא באתי לספראווא מן הד' עורות ליום וזמן המיועד לי.

‏ענין יום גבר האויב ותבקע העיר, כי באמת בשעה שנברא הנחש, הי' ענינו בתכלית ההצלחה לשימוש האדם,

‏כי בגלל כן עשה ה' הדבר הזה, שהנחש יעשה כל הצריך לאדם, בבחי' שדה וכרם, ולהכין כל המזונות, באופן שיהי' אדם ראוי להיות תמיד דבוק באלקיו, בלב נקי בלי שום טרדות כלפי חוץ, ואז הי' נגלה שלימות וזיוו של אדם שהי' מכהה גלגל חמה, שאדרבה שאין כלי ראוי ונכון לעמוד לשרת בשם ה' בלתי לד' לבדו, מה שאין הלב יכול לחשוב ולהרהר, שנמצא קדושה ‏והתעצמות בה כזה בעולם.

‏אבל כך דרכו של עם הארץ, בתחילה ‏דומה עלי' כקיתון של זהב, דיבר עמו, הרי הוא עלי' כקיתון של כסף, מחמת שזה כל מגמתו להיות כאלקים יודע טוב ורע, והבן. וכששמע הת"ח ונהנה ממנו, הרי הוא עלי' כקיתון של חרש, כעבד המתפרץ על אדוני', פי' דהוא עבדא נצח למארי', והבן, ולכן הי' בו בחי' קנאה ג"כ על הת"ח, כי רצה להתגאה עלי', כי זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי, וגיורא עד עשרה דרי ‏לא תבזי ארמאה באפי', והוא הי' מעיקרא שוטה רשע וגס רוח, והבן, ובגלל כן כיון שנדמה הת"ח בעיני' כקיתון של חרש, רוצה לשברו ג"כ, כי בגאות רשע ידלק לבו, וכיון שנשבר וכו', אבל אם האדם לא הי' מדבר עמו כלל, רק הי' מחזיקו בהכנעה תחתי', ולא הי' עוסק עמו רק בעניני שימוש לעשות מלאכתו בחוץ, כדי שיהי' לבו נקי לעבודת אביו שבשמים, כמו כן גם הנחש לא נגבה לבו, והיה מצוי תמיד לשימושו ‏בהכנעה גדולה כדבעי.

‏וזה הנכון להיות בסוד התיקון כמקומו ‏הראשון, שמעשה בראשית ‏בצביונם נבראו, דהיינו שלא יומשך אחר יופי וחן של הנחש כלל וכלל, כי שם הוי' שוכן בישראל בעצמם, כי לבו מסור בידו, שהוא משכן לשכינת עוזו ית', ואין אדם קורא את עצמו בשום שם מן השמות כלפי עצמו, והבן. ובגלל זה להשגות השמות בסוד המוציא במספר צבאם, מרוב אונים ואמיץ כח, איש אחד מהם לא נעדר, וזה משמש

‏הגדול לאדם להשים לבו למנוחות, אבל ירגיש בעצמותו את השם הגדול שוכן בלבבו, כמ"ש לו בפירוש כי ה' צוה ויעמוד, ואז הדמיון של הנחש הי' לא יותר מהקוף בפני ילד, והוא התעצמות הכלים בקדושה באופן הפלא ופלא, בסוד אנכי הוי' וכו', ואת אחרונים אני הוא, וא"כ לא הי' רוצה ולא הי' יכול כלל לירד מקדושתו בשום פעם, לדבר עם הנחש דברים חיצונים, כי כל החצונים בטלים ומבוטלים לסוד השם הנ"ל, (ואולי ז"ס טבעתא דחקיק עלי' שם הוי') ואין להם אחיזה ויניקה שם כידוע, והי' תשמישו בסוד השבת דוקא, בלתי לה' לבדו, כי לא נמצא זווג חיצוני בעולם בסוד חול המועד והבן, וז"ע קב"ה קרא ליעקב אל, אז כשאמר ‏אני הוי' הוא שמי, פי', כשהקב"ה אמר בעדו פסוק הנ"ל, אז שפיל לסיפי' דקרא, וכבודי לאחר לא אתן, ותהלתי לפסילים, בסוד הפסל נסך חרש עץ לא ירקב יבחר, וזה המצב ‏הוא גמר התיקון.

‏וז"ש ברש"י ז"ל ונועדתי לך מבין ‏הכפורת ומבין שני הכרובים: יכול שיצא הקול לחוץ, ת"ל מדבר אלי', שמשה הי' שומע אבל אחר לא שמע, ומחמת זה כמו נפסק הקול, ומשה בעצמו שומע בסוד רעמ"ה, דהיינו ממש כמו שכתבתי לעיל, כי הוא ענין שכינה מדברת מתוך גרונו ‏של משה, והבן.

‏צב. ענין הפטרה דנחמו

‏המסוכן תרומה, עץ לא ירקב יבחר, חרש חכם יבקש להכין ‏לו פסל לא ימוט, הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם, הלוא הבינותם מוסדות הארץ. היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים, הבוטה כדוק שמים, וימתחם כאוהל לשבת, הנותן רוזנים לאין וכו', עד מרוב אונים ואמיץ כח, איש לא ‏נעדר.

‏וז"ש שטען הנביא, המסוכן תרומה, וכי הוא כ"כ מסוכנת לכם שתבקשו ‏לכם עץ לא ירקב, בסוד וחי לעולם שלא יהי' (ועי' לעיל שלא יהיה) שום פחד מרקב ועש כי יאכלם, אבל למה לא תבינו שדומה לחרש חכם שמכין לו פסל לא ימוט, כי מה הנאה לו בפסל ‏הזה הגם שקבוע וקיים, והבן מאוד.

‏וכי תאמרו הלא חרפה לנו שיהי' לנו מלחמות, ואפי' מגע ומשא בעלמא עם החיצונים השפלים, והנבזים הרשעים למקום ולבריות.

‏* צג. המשך הענין, והארץ הדום רגלי

‏אומר להם הנביא, הלא תדעו, הלא  ‏תשמעו, הלא הוגד מראש לכם, הלא הבינותם מוסדות הארץ, כמ"ש מכבר לכם, ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר, אלא יראתם מפני הקול שאומר מה אקרא, הלא כל הבשר חציר וכו', למה שכחתם דבר הגלוי ‏לכם מדורי דורות היושב על חוג הארץ, ויושביה כחגבים, בסוד והאלקים ברא את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים, כי ישר העויתם כי לא בשמים היא לאמור מי יעלנה לנו השמימה ויקחה לנו, כי הוי" שוכן בארץ, ‏והארץ הדום רגלי"

‏צד. המשך הענין, והאלקים ברא את האדם ישר

‏ולמה תבקשו גדולות ונפלאות, המעט ‏מכם כי הבדיל ה' אתכם להיות לו לעם סגולה, ולקח אתכם להוליך אתכם על מקומות המוקדשים לשמים שבארץ הזאת, בסוד ג"ע ארץ, וכי אינכם יודעים שכל הארץ מוקטר ומוגש לשמי, שאין הטבע נפרדת חלילה ממני על רגע אחת, כי הטבע בעצמה היא שמי, וזאת כבר עמדה לכם עוד במצרים וידעתם את הדבר הזה היטב, שהטבע בחשבון אלקים, וגם אלקים וכו', מכ"ש עתה שכבר הבינותם מוסדות הארץ, איך כל מקום וכל פנה, ואפי' המקומות שלא עבר בהם איש נתקדשו לכם, עכ"ז יראתם מפני הכשפים וכדומה, תחת אשר לקחתי אתכם במקומות המוקדשים שבארץ לשמי, וזה לא נרצה לכם, רק אתם חפצים להיות בשמים ממש, וכי זה יהי' לכבוד ‏שיאמרו הגוים אין ביכלתי להושיע את עמי ישראל בארץ מושבותם, זולת אקח אותם עִמי למקומי, ואין לך חילול הכבוד יותר מזה, כי אז יאמרו הגוים שארץ הזאת להם הוא, ועזבתי את הארץ חלילה, אבל לא מחשבותי מחשבותיכם, כי בראתי אתכם ישר, וכל הארץ הזאת לכם נתתיה, ואין לאומות העולם שום ממשלה בהם שום זמן מן הזמנים, ואפי' בגלות שיסרתי אתכם לרעות אתכם במקומות האפילות שבארץ שאינם מתאימים לקדושתי, אין החסרון הזה בארץ עצמה, דהיינו מחמת שאומות מושלים על אותן המקומות, זה טעות, וחילול הכבוד חלילה, אלא כל הגוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו, דהיינו כל הגלות הוא מחמת המאזנים שאינו מנוקה, ונתתי לכם אותו המאזנים ‏לשקול בהם מעשיכם.

‏צה. המשך הענין, וענין הנקיבה שפניה למעלה, והזכר פניו       למטה.

‏וז"ע מ"ש מן השמים דבר ה' עמכם ‏ליסרך, ומן הארץ הראך את אִשו הגדולה, ולכן החסרון אינו בארץ עצמה כלל, כי בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ממש, ואני הוי' לא שניתי, וז"ס גדול, כי מתחילה הראך ה'  את ‏אשו הגולה בארץ, וכשראיתם על ידו את פי' ד' דיבר, הלא נמתק לכם והבינותם את מוסדות הארץ, כי אין כאן לא איסר ולא חרם וכו', אדרבה יש כאן הוי' בעצמו, והיא טוב מאוד, אין למעלה הימנו, וזה טעמתם למדי, וראיתם בעיניכם, והודיתם לי "כי זדועו מושלה לו, והנה שכרי אתו ופעולתי לפ"ז, ולא המראה הקודמים למראה הקדושה האחרונה, לא הי' יותר אלא כמו אחיזת עינים, כי כך אמרתם בעצמכם וטעמכם בחִכְכם, ומי יוכל להכחיש את הטעם המורגש, וזה ההכנה הי' כמו קול קורא במדבר פנו דדך ה', שע"כ פעולתכם ‏הי' בדמות נקיבה שפניה תמיד למעלה, מחמת שנאחזו עיניכם, ותדמו לכם כי אש נורא שורף בארץ מושבותיכם, וע"כ בדרך הזה הושעתי (עי' לעיל אתכם) אתכם ג"כ, שמן השמים דברתי עמכם, כי במדה ‏שאדם מודד מודדין לו.

‏צו. המשך הענין, ומקומות המשמשים בארציות בלתי לה'          לבדו

‏ועוד צריכים אתם לתיקון גדול, דהיינו ‏שלא תאמרו כי עזב ה' את הארץ, כי הגם שראיתם בעיניכם שמלכותו בכל משלה, ואני מחי' את כולם, מ"מ אמרתם שמוכרח אני לתקן את ראשכם בשמים, ואין ביכלתי ח"ו להמצא תיקון לכם הארץ, וזהו תרתי דסתרי, שע"כ באתם עתה כזכר וככרו בידו, ולזה פנים של הזכר למטה מפני שככרו בידו, ובמקומו, כי כללתם ב' הפוכים בנושא אחד, משל למה"ד למלך שהיה לו ב' בנות, אחת כסתה פניה והתחילו הלצים מרננים שיש מומין מכוערים לבת מלך ‏תחת כי כסתה פני', אבל באותה שגילה פניה, הי' כולם מודים ביפיה, לימים קנא המלך וגילה פני', ויסכר פי דוברי שקר, אח"כ התחילו מדברים באותה שכבר ידוע יפי' אין עולה גדולה מזו, כי זה ידעתם מכבר, אשר הנחתי לי, ושמי מקום מקודש בארץ, דהיינו מקום ההיכל והמקדש ואוירא דארץ ישראל שטִבעה להחכים, אלא שאמרתם לרנן אחר חוץ לארץ שאין קדושתי נמצא שמה, שע"כ הגליתי אתכם להראות בעליל לעיניכם ולהטעים לכם בתוך פיכם וחככם ממש, ששמה קדושתי ממש נמצא, ואין עוד מלבדו לאחר כל המעשים האלה, כאשר אומר לכם האמת שאני יושב על חוג הארץ, ואיני צריך להביא יושביה להושיעם אצלי לשמים, כי בארץ אני שוכן, וחסדי הגדול הרדיף אתכם, כדי להעמידכם על אותן המקומות בארץ שלא רציתי להעמיד שם שום אומה ולשון, אין אתם מרוצים בזה, ואין דעתכם נוחה, אלא להיות נמצא עמי ממש בשמם, והלא תחללו כבודי כי תאמרו שקצרה יד מהושיע במקומות מושבותיכם, ותפריעו כי תגדרו בעדוי לרדת שכינתי בתוככם ממש, ואותה הבת ‏שכבר כלכם הייתם מודים ביפי', הרי אתה תהרהרו אחרי', אלא תדעו שאני הוי' לא שניתי, ובאמת  נמצא בארץ פנימיות וחיצוניות ג"כ,  מחמת להניח לכס מקום לקבל שכר ולעבוד, ועתה בא השעה שמצאתם חן בעיני, וגיליתי לכם שגם החיצוניות שבארץ ג"כ טובה ופליטה גדולה לאלקים, אבל הפנימיות לא אבדה ערכה, אלא אדרבה עלתה יותר ויותר עד אין שיעור עתה, באשר ששם ג"כ בארץ של עתה פנימיות ‏קדושתי.

‏צז. המשך הענין, ואין כל חדש תחת השמש

‏וז"ס אין כל חדש תחת השמש,  ‏שכבר הכין הקב"ה את כל המלאכה בארץ הזאת שנשפלה ערכה, ומעצמה תודע ערכה הקדושה לה', בסוד מסתרי הטבע שיתגלו בעקבתא דמשיחא, שלא ‏ידעו עמים ולשון שבעולם, ובזה יראו כל העמים מעשי ה' שעושה לעם הנבדל לו, שהורה להם מסתרי הטבע שהטביע בארץ, ולהם נאמר ומשפטים בל ‏ידעום.

‏צח. המשך הענין, ועתידה א"י להוציא גלוסקאות ג' פעמים         ביום

‏ושמעתי סוד גדול, אשר בזמן המשיח ימלאו בני ישראל דעה, וימצאו תחבולה לזרוע מן זריעה אחת אשר ‏בשעה אחת יתן את פריו, והארץ תתן ג' פעמים ביום את פריה, ולא עוד אלא שכל פרי ופרי תהי' תיכף בצביונו, מין ללחם, ומן לגלוסקא יפה, ומן לפרפרת מבושל, ומין למלבוש צמר, ומין למלבוש אילה וכדומה, ואז יהי' מתקבצים האומות על ישראל, ללמוד מהם חכמה נפלאה היא, וגם ישראל שלא יהי' אז נוקמים ונוטרים איבה להם, וכמו טבע בעל שכל גדול, להיות נוח לבריות, ואף תיכף ילמדו את האומות המלאכה הנפלאה הזאת, ושבים לארצם בשמחה רבה אבל ‏לדאבונם לא יצלח ארצם לזה, ורק ארץ ישראל יצלח, כי תיכף בעבור את גבול ארץ ישראל יהי' נשכח מהם החכמה, ואז יכירו הכל כי גבר ה' חסדו על ישראל דוקא, כי כל המזלות הטובות שבארץ וכל מיני טבעיים הטובים שבארץ ...... ‏יבואו לארץ ישראל דוקא, ‏והוי' עליהם יראה ממש.

‏צט. המשך הענין, ושמים חדשים וארץ חדשה

‏‏עש"ק נחמו עטר"ת

וז"ס השמים חדשים וארץ ‏החדשה, שהיא בחי' הש‏כל ‏והטבעיים שיתחדשו אז לעין הבשר שלא נודעו עוד בעולם, ולא יהי' נודעים, אלא במושבות בני ישראל ובמקום בני ישראל, גם האומות ידעו, וז"ס כי מלאה כל הארץ דעה, והבן. כי זה צריך כדי שיהללו הוי' כל גוים, שבגלל זה כל גוי ולשון בהתחברם למשכן ישראל ‏ינושא דעתם ויתגבר שכלם אפי' בחכמתם החיצונה חכמת הטבעי וחכמת המזלות, אבל זה יהי' כל משך הזמן שיהי' במקומות בני ישראל ובמושבותם, אבל בשובם לבתיהם, תיכף כמו מלאך יסטור על פיהם, ישכחו כל החכמות והמדעים, וראו כלם כי שם ה' נקרא על ישראל, ועל הארץ דוקא.

‏ק. המשך הענין, וכיבוש יחיד

‏וז"ס שאפליגו בגמ', אי כיבוש יחיד ‏שמי' כבוש, דלעתיד הכל מודים שאפי' חוץ לארץ שיכבשו ישראל יהי' דינו כארץ ישראל ממש, אבל בזה"ז איפלגו בהכי, מר סבר שמי' כבוש, דהיינו ‏שכח מצוי ביד הזוכה, וכובש אפי' בזה"ז למשוך עלי' קדושת ישראל, כמו שיהי' לעתיד באופן המתבאר לעיל, והבן. ומר סבר לא שמי' כיבוש, דאינה מתפייסה ‏ממש כמו לעתיד.

‏קא. המשך הענין, ומי תכן את רוח ה'

‏וז"ס שבו כלם ואמרו להקב"ה, ‏פיסנו אותה ולא נתפייסה, כמ"ש עניה סוערה לא נוחמה, אמר להם הקב"ה אני ואתם נלך וננחמה, שנאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, דהיינו כמו שנתבאר פסוקי ‏ההפטרה כנ"ל, דהיינו שנתבאר מי תכן את רוח ה' וכו' כל המשך הנ"ל, עד, המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא ‏נעדר.

‏קב. המשך הענין וחכמת הגויים דלעת"ל

‏ולא יהי' לעתיד שום הכר ספר וגבול בין מושב ב''י למושב האומות, ומ"מ ידעו בטוב מקום הגבול, מחמת ‏שבמִדרך כף רגלם שם, ישכחו כל תענוגם וחכמתם הרב אשר אספו, וע"כ יקראו המקום הזה גבול רשעה.

‏קג. המשך הענין וגבול רשעה

‏ובהיותם לפנים מהגבול ילמדו חכמת התכונה, ויכירו כח הוי' שסדר כל מערכות השמים, להביא את ישראל בכלל ובפרט, בכל אותם המקומות שהובאו.

‏וגם ילמדו וידעו נאמנה, שאותם שיעברו באותם מקומות מוכרח להם להיות סופם בשלוה רבה למנוחות, כי כן נסדרה המערה מראש.

‏וילמדו  ויבינו היטב שהמה כמר מדלי, כשחק מאזניים ‏תמיד לבני ישראל.

‏וגם יבינו, שהחכמה לא ישרה, רק במקום בני ישראל, כי יורה המזלות, ויהי' נשפע להם מחכמות אלו תענוג רב.

‏אבל כ"ז יבינו בהיותם בגבול, ובעזבם הגבול ישכחו הכל, כי יבא מלאך וסטרו להם על פיהם.

‏ולכן יתקבצו למקום בני ישראל, ויעשו להם כל מלאכה בזויה, עד שיניחו להם להשאר במקומם.

‏קד. המשך הענין, והללו וכו' ואמת ה' לעולם

‏וז"ע הללו ה' כל גויים וכו', ואמת ה' ‏לעולם: דהיינו שהאלקים יותגלה בהטבע, וכמו שאין משיבים על הטבע, דרך משל למה יהי' נגרע מעלת הצוֹאה מן מעלת דבר הנאכל, כי הכל יודעים האמת שגרוע הוא, כמו ‏כן לא יקשו להאומות מדוע יגרע מעלתם מן ישראל, כי ירגישו ממש בדרך הטבע שהמה אינם יותר בערך המציאות מן שחק מאזנים, וז"ש ואמת ה' לעולם, והגם שגבר חסדו על ישראל, ‏והבן·

‏קה. סוד ז"א במדרגת א"א

‏סוד הוי' הוא האלקים, דא הוא ז"א ודא הוא עתיקא, דא ודא אחת היא, עי' בסוף אדרא זוטא. ‏

‏נראה הפי' דבשעה ששימש אור הראשון הי' כל הבחי' שלו באריכות גדול, בסוד זה שמי וזה זכרי, כי זה הי' בסוד ההכנה, וע"כ באה הכל באריכות גדול בסוד א"א.

‏אבל בעת שכבר נכון הלב להוי', אז היא דרגת ז"א בדרגת א"א, ובהרוחה יתירה, כי מעיקרא הי' דדך משל ‏ששה חדשים בשמן המשחה, ואח"כ ששה חדשים במור, אבל כשנשלמו הדברים ובסוד ז"א, נמצא ג' פעמים בכל יום מתוקנים אותן הדרגות ממש, בסוד שעה אחת לפני התפלה, ושעה אחת לאחר התפלה, ונמצא מה שהרויחו מקודם בשנה, מרויחים עכשיו בשליש היום, אבל זה דוקא בעת שיודעים נאמנה שהוי' הוא אלקים, אין עוד מלבדו, והבן מאוד.

‏קו. ענין יוד דברים שנבראו בין השמשות

‏‏עשרה באב

ענין עשרה ‏דברים ‏שנבראו ‏בין השמשות: נראה ‏הפי', דענין בה"ש הוא זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עלי', וז"ס כל הדברים שנחשבו שם במשנה, וז"ש משה רבינו ע"ה אם בריאה מכבר מוטב, ואם לאו, יברא ה', דהיינו בחי' ‏בין השמשות דאי אפשר לעמוד עלי', אם בריאה מכבר, או שיברא עתה ה', מפני שסודו זה נכנס וזה יוצא, כנ"ל, וזה שלא רצה קורח להאמין זאת למשה רבינו בשום אופן, ונשבר לו הכד על המבוע, ואותו הפה ממש בלע ‏אותו ואת כל רכושו וכו':

‏קז. ענין בני גד ובני ראובן

‏‏יוד באב

אמרו ז"ל, לא עליך המלאכה לגמור, ‏ולא אתה בן חורין להפטר ממנה: פי' כמ"ש דבש ‏מצאת אכול דייך, פן תשבע ותקיאה, דהיינו בהגיעך לסוד חבל הכסף וגולת הזהב, אל תהי אץ להעשיר, ‏כי ה' נתן ענין לאסוף ולכנוס וכו', וכיון שרדף אחר עשירות, נפסק החבל וירד הגולה וכו', לזה יצא אז אותו הבת קול לא עליך המלאכה וכו', פי' דמית שעליך לגמור ולא יותר, ובשביל זה יצאת לחירות כדי להפטר מעבדות, ולכן רדפת למה שאינו שייך לך, מעתה תידע ולא תשכח, כי לא עליך המלאכה לגמור, רק כל ישראל ביחד יגמרו את המלאכה, ‏ולא ביחידות, וכל ישראל ישארו בחוץ חלילה, וכמ"ש משה רבינו לבני ראובן וגד, למה תניאו את לב אחיכם וכו', עד שאמרו ערים נבנה לטפינו וגדרות צאן וכו', ונחנו נעבור חלוצים לפני וכו', כי בשביל שזכו לראות חלקם בעבר הירדן, מחמת זה מחויבים לקבל עליהם לעבור במלחמה לפני כל אחיהם בית ישראל, כי כאיש גבורתם, ולא לבא למנוחות לפני כלל ישראל ביחד, וז"ש ולא אתה בן חורין להפטר, אלא אדרבה מחויב אתה להזדרז ולעבור מקדם לפני אחיך במלאכה זו, ואז יהי' המלאכה נגמרה, והמלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו, ‏אמן·

‏קח. ענין ה' ימלוך לעולם ועד וענין בשכר ויסתר משה פניו וכו'

‏בשעה שעלו ב"י מן הים אלמלא אמרו ה' מלך לעולם ועד לא הי' שלטה בהם אומה ולשון: עי' ‏במדרש.

‏ונראה הפי', דהנה משה רבינו ע"ה קבל השם בעד בני ישראל, בתחילה בסוד כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם, ובאמת הי' לבני ישראל

‏איזה הרהור דקה מן הדקה, על זה שלא בא עליהם תחילת דבר הוי' יותר בהתגלות, אבל האמת גילה דרכו אח"כ, שבא להם ההתגלות בעת מתן תורה, קרה להם אח"כ מה שקרה, וע"כ לימד להם משה רבינו לקבל את השם בקדושה נפלאה בסוד מ"ה, וכמו שקיים בעצמו ויסתר משה פניו, כי ירא מלהביט וכו', וע"כ זכה באמת ‏לתמונת ה' יביט, והי' להם לישראל ללמד מן השם אהי' שנתגלה להם בראשונה, ומן הצניעות שהי' בו שלא הי' נגלה ממנו, אלא אור המקיף ולא א"פ, (ואולי ז"ס קול דממה דקה וכו') ובאמת זה דוקא הי' כל ועיקר ויתד של הבנין הקדוש שלאח"כ כידוע, וא"כ ע"כ אור הפנימי גדול מכל שאר המאורות, אלא מחמת קדושתו הנשגבה לא ניתן להרגשה כלל, ואלמלא למדו זאת הצניעות וזאת הקדושה בקבלת שאר המאורות, ולא עלו לראות יותר מדאי, לא הי' שלטה ‏בהם אומה ולשון, כמו גביה משה רבינו בעצמו, שזכה בשכר זה לתמונת ה' יביט, אבל בני ישראל התאמצו לדחוק את הקץ ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד, דהיינו להביא השפע לתכלית התיקון, בסוד ימלוך, (וז"ע שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלקים, והבן) מחמת זה, כיון שהי' שלא בזמנו קרה מה שקרה, אבל אם למדו את עצמם מתחילת דבר ה' סוד אהי' כנ"ל, ומן משה רבם, שנאמר עליו ויסתר משה פני' וכו', אז הי' להם לומר הוי' מלך לעולם ועד, דהיינו לשמור את השפע המגיע להם באותו גבול שהגיע להם, דהיינו בבחי' אור מקיף השופע ומזהיר עליהם, ומה שבא לפנימיות מעצמו, אבל לא להחזיק ולהתאמץ להביאו שם בסוד ימלוך לעולם ועד, אבל מחמת ריבוי השפע הי' גס לבם, וה"ס רצו להביא התיקון עד הסוף, ואמרו ה' ימלוך ‏לעולם ועד, והבן: