זכריות ונוקביות דת"ת
ב' בחינות בש"ת דת"ת: הא' מירחי העיבור, שאז מגולה בו בחי' נוקביות כמו פה דראש, הב' מעת הלידה דז"א שאז נעלם הנקב ואין שם הכר נקבה. וע"כ נוקביות דת"ת ה"ס סוף דחג"ת: שבבחי' זו דומה לגמרי לבחי' רת"ס דראש העתק אמיתי כמו חותם מחותם.
אמנם זכריות שבש"ת דת"ת ה"ס ש"ע דנה"י כי כל הזכריות אינו אלא מבחי' ז"א שהיא בחי"ג דאו"י דהיינו בחי' נצח כנ"ל, וע"כ הוא שייך לז"א ולנה"י ולא לחג"ת שהוא בחי' ראש הנעתק לחג"ת, כי שמה עוד לא נולד הז"א וע"כ יש שם הכר נקב, וע"כ ש"ת דחג"ת הם סיפא דחג"ת ורישא דנה"י.. שמסוד העיבור שהנקב פתוח נחשב לסיפא דחג"ת ובסוד הלידה שהנקב נסתם נחשב לש"ע ורישא דנה"י.