זהר

תתקטז) ואוקמוה, ובה טפה חדא, מאינון טיפין דאיהי מרירא, ובשעתא דאטיל לה לפומיה דב"נ, עאל במעוי. וכדין נשמתא אתבלבלא, וההיא טיפה שטיא ואזלת בגו גופא, ואעקרת לה לנשמתא מאתרה, ולא שביק לה לנשמתא אתר למיתב, ואיהי מרה כלענה, ואטעים לה ב"נ במרירו, חלף ההוא מתיקא, דטעמו בה בהאי עלמא, כד אתמשכו בתרה, לבתר אשדי טפה אחרא, ונשמתא נפקאת, ומית ב"נ. ולבתר אשדי טיפה אחרא, וירוקין אנפוי, ואבאיש. בגין דנשמתא היא קדישא, וכד שלטא עלה דא סטרא אחרא מסאבא, עקרת מקמיה, ולא אתישבא כחדא.

פירוש הסולם

תתקטז) ואוקמוה ובה טפה וכו': והעמדנו, שטפה אחת מאלו טפות שבה, שבחרב, היא מרה, ובשעה שמטילה אותה לפיו של אדם, נכנסת במעיו, ואז הנשמה מתבלבלת, וטפה ההיא משוטטת והולכת בתוך הגוף ועוקרת את הנשמה ממקומה, ואינה נותנת מקום לנשמה לחזור. והטפה היא מרה כלענה, והאדם טועם המרירות במקום המתוק שטעם בה בעולם הזה כשנמשך אחריה. ואח"כ זורקת טפה אחרת, והנשמה יוצאת, והאדם מת. ואח"כ זורקת טפה אחרת, ופניו נעשים ירוק, ומסריח. והטעם שהנשמה יוצאת הוא, משום שהנשמה היא קדושה, וכששולט עליה סטרא אחרא הטמא הזה, היא בורחת מפניו, ואינה מתישבת עמו יחד.