תוכן

תשמ"ד-מה מאמר ט
אמר ר' יהודה אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו, ויקח מנעלים לרגליו, (שבת קכט).
ויש להבין מהו הדיוק קורות ביתו, ומהו החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שיהיה לו היכולת לקח נעלים לרגליו.
ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה קורות – ביתו, הוא מלשון מקרה, היינו כל מה שעבר על אדם בביתו, היות שהאדם, מובן לנו בשתי הבחנות, בידע היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת מה שהאדם מרגיש בלבו אם טוב לו או ח"ו להפוך, והנה המקרים האלו שעוברים על האדם מעוררים לו שאלות בחיי יום יום.
וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו"כ בין אדם לחברו. בין אדם למקום, היינו שיש לו טענות לבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו, זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו, מטעם הכלל שמדרך הטוב להטיב, ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להפוך, שמצבו הוא תמיד ברע, ביחס לאחרים שהם נמצאים במדריגה יותר גבוה ממה שיש לו, נמצא שהוא, בבחינת מרגלים שמדברים על ההנהגה העליונה ח"ו, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בחיים שלו, וקשה לו, לומר אך טוב וחסד ירדפונו כל ימי חיי. נמצא שהוא אז בבחינת מרגלים.
ועל זה ארז"ל (ברכות נד) חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה. כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת, היינו שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב ולדבר ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה שהוא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא עי"ז שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.
ובעל הסולם זצ"ל אמר משל על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא שהוא לא עונה לו על משאלותיו, שזה דומה, לאדם שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות, וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצא באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו, ואינו שם לב לכל זה, לאנשים ברחוב, הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך, הלא יש כלל כרחם אב על בנים.
והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו, ושאלו, איפוא הרחמנות של אביו, אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני שאני אתן לו סיכה לדקור את עיניו מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא אכזר בזה או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו שידקור את עיניו וישאר סומא ועיור לעולמים.
אי לזאת אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו הוא לטובתנו, הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו אבל אנו צריכים לדעת, שתפילה לחוד, ועניית התפילה לחוד, זאת אומרת אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר וה' הטוב בעיניו יעשה.
וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחברו, היינו כנ"ל, שקורות ביתו, "שימכור אדם קורות ביתו, ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת שאדם צריך למכור קורות ביתו, היינו שכל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים, שיש לאדם שאלות וטענות על חברו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו שצריך להיות באהבת חברים, דהיינו שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר כמו שנהוג בין אנשים מכובדים, וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים שיהיה לו על מה להסתכל שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה שיהיה בהם אהבת חברים שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.
אם כן הוא רואה עכשיו שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים, והיות שהוא מרגיש שהוא, הוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס.
וזה נקרא מרגלים שמרגל אחר החברים לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת, היות שכל הזמן הוא שומע שהחברים דורשים כל היום שעיקר הוא אהבת הזולת, והוא רוצה באמת לראות אם זה תוכו כברו, ואז הוא רואה שהכל משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה שאין שם שום אהבת הזולת שזה הכי דבר קטן באהבת הזולת, דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד בלי תשומת לב, כדרך שעונין לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.
ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתיסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות מה הרויח אהבה עצמית שלי, מכל העסק הזה.
לא כך הוא מחשבותי, אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת, ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתיסדה, בכדי שאני אראה שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שעי"ז כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל עי"ז, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי.
ועכשיו אני רואה שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה שאין עושה טוב גם אחד. א"כ יותר טוב יהיה אם אני לא יהיה עמהם יחד, ואני לא אלמוד ממעשיהם.
ועל זה בא התשובה, אם חברה שנתיסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו בטח היה שמי שהוא, שרצה אז ליסד את החבורה זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו שהם מתאימים לזה, היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת, אלא שהניצוץ לא היה יכולת להדליק את אור אהבה, שיאיר בכל הפרט, לכן הסכימו אז שע"י התחברותם יחד אז מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.
לכן גם עתה לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתיסדה החברה כולם בדיעה אחת שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה, ובעת שכולם ידונו לכף זכות, כל אחד לחברו שוב ידלִקו את כל הנצוצין ושוב יהיה שלהבת אחת גדולה.
וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה, (וירא ששי) "ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית", ושאל אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזה סיבה שהוא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו, אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.
ותירוץ, שהברית מה שהם עושים אין זה על עכשיו, משום שעכשיו בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם אין צורך לכריתת ברית, אלא הכריתת ברית נעשה בכוונה תחילה על העתיד לבוא, היינו לאחר זמן יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו בניהם היחסים כמקדם, ועל זה בא הכריתת ברית.
ולענינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה כמו שהיה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת, ואז עי"ז יתוקן הכל, וכל אחד ידון את חברו לכף זכות.
ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו.
מנעליו הוא מלשון נעילת דלת, שפירושו סגירה, שהאדם לאחר שריגל את חברו שריגל הוא מלשון רגלים היינו שימכור אדם קורות ביתו היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחברו היינו שיש לו מרגלים שאומרים לו דיבה רעה על החברים. אז ימכור הכל זאת אומרת שיוציא את כל המקרים מה שהרגליו הביאו לו ויקח במקום זה מנעליו לרגלו. שהכוונה הוא שיסגור את כל המרגלים. כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם יסגור אותם, ואז הכל על מקומו יבוא בשלום.