תוכן

תשמ"ד-מה מאמר יד
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח (פסחים מט' ב'), שפירושו שכל הרכוש שרכש ע"י היגיעה שלו, את הכל ימכור, היינו את הכל יתן ועל הכל יְוַתְר ויקח תמורתו בת ת"ח.
משמע מכאן שאם הוא לא לוקח בת ת"ח, כל היגיעה בתורה ומצות שנתן כל ימי חייו, אין בזה שום שלימות ורק אם ישא בת ת"ח אז יזכה לשלימותו, ולכן אמרו חז"ל שימכור את כל מה שיש לו, היינו שכדאי למכור הכל בשביל בת ת"ח, לכן צריכים להבין מה זה ענין של בת תלמיד חכם.
הנה אאמו"ר ז"ל אמר, תלמיד חכם, היינו מי שהוא תלמיד של חכם, היינו שלומד מהחכם, אז הוא נקרא תלמיד וחכם נקרא הקב"ה, שמדתו הוא רק להשפיע, ומי שלומד ממנו מדת השפעה, הוא נקרא תלמיד חכם, משום שלמד ממנו את מדת השפעה.
ובזה נבין מה שחז"ל, לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. היינו שכל היגיעה שנתן בתורה ועבודה, יתן ויקבל תמורת זה שכר של קנין השפעה. זאת אומרת, שיקבע בלבו טבע חדשה, במקום זה שיש לו מצד הטבע, רצון של אהבה עצמית, יקבל עכשיו טבע שני שהוא רצון להשפיע, היינו של מחשבה דיבור מעשה שלו יהיו רק בעל מנת להשפיע לה', כי זה כל האדם היינו שרק לדרגה זו האדם צריך להגיע.
כי רק הכלים אנו צריכים להשיג, משא"כ השפע שהוא מלוי הכלים זה בא מצד הבורא, כי יותר משהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק. לכן רק כח השפעה חסר לנו.
ובזה יש לפרש מ"ש בזהר פנחס (דף עח אות ריח), אם זכו ישראל היה יורד כמו אריה של אש לאכול הקרבנות, ואם לא זכו, היה יורד שם כמו כלב של אש.
ידוע שאריה מרמז על חסד, שהוא בחינת ימין של המרכבה, ואם כשהיו זכו, היינו זַכּוֹת, שהוא בחינת זך, היינו השפעה, אז מראים לנו מדה כנגד מדה, שגם מלמעלה היה בא בחינת אריה היינו מדת החסד היה מתפשט לתחתונים, אז היה השפע מרובה עבור התחתונים.
ואם לא זכו, היינו שלא היו עוסקים בהשפעה, אלא רק באהבה עצמית, אז גם מלמעלה היה נמשך בחינת כלב, שענין כלב מרמז כמ"ש בזהר על הפסוק ולעלוקה שתי בנות דצוחין ככלבא, הב לן עותרא עלמא דין, והב לן עותרא דעלמא דאתו [שתי בנות שצועקין כמו כלב תן לנו עושר של עולם הזה, ותן לנו עושר של עוה"ב]. שכל ענינו הוא רק לקבל ולא להשפיע לכן גם מלמעלה מראים לנו שאין יכולים להשפיע שפע למטה, שזה נקרא מדה כנגד מדה.
היוצא מזה שעיקר עבדתינו הוא רק לזכות להשיג כלים מוכשרים לקבלת השפע שהוא כלים דהשפעה, לכן האדם צריך לרכז את כל יגיעתו רק לדבר אחד, הנקרא כלים דהשפעה, וזה יהיה כל שכרו מה שהוא רוצה להשיג מתורה ומצות, שעל ידי זה הוא יגיע לדביקות ה' שזהו תכליתו של האדם שיזכה להגיע לדביקות ה'.
וכמו כן אנו רואים מדברי הזהר שאמרו ע"פ, וחסד לאומים חטאת, שכל טובו דעובדין לגרמייהו עובדין. שפירושו, שכל החסד היינו המעשים של השפעה שהם עושים אין כוונתם בעמ"נ להשפיע, אלא כוונתם הוא לצורך עצמם. זאת אומרת שיקבלו עבור זה תמורה, אחרת אין הם מסוגלים לעשות מעשים של השפעה.
משא"כ עם ישראל, הם כן מסוגלים לעשות מעשים של השפעה. ויש להבין, מהו הסיבה שעם ישראל כן הן מסוגלים לעשות מעשים של השפעה. וגם יש להבין כפי מה שאנו שומעים מאנשים שנעשו לדתיים, שאומרים כי מטרם שנעשו לדתיים, הם היו יותר מסוגלים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, משא"כ אח"כ היינו לאחר שנעשו לדתיים, אז יותר קשה להם לעשות מעשים של השפעה.
בכדי להבין את הנ"ל יש לזכור את הכלל, מה שידוע לנו, שהאדם הנקרא נברא, הוא רק בזה שיש בו רצון לקבל, כי זה נקרא נברא יש מאין, נמצא לפי"ז מצד הטבע, אין הוא מסוגל לעשות שום מעשה של השפעה, אם הוא לא יקבל תמורת זה איזה שכר, והשכר לא מוכרח להיות דוקא שמקבל משהו, איזה דבר עבור היגיעה אלא יכול להיות, אם הוא מקבל איזה הרגעה, זאת אומרת, אם נתעורר בו, איזה רחמנות על השני, והמצפון שלו לא נותן לו הרגעה, אלא עד שמוכרח לעזור להשני, גם זה נקרא תמורה, אבל סתם לעשות איזה דבר להשני בכדי שהשני יהנה, אז הוא אומר לעצמו, מה יהיה לי מזה.
משא"כ עם ישראל, בסגולת תורה ומצות הם יכולים להשיג טבע שני, היינו במקום הטבע שנולדו עם רצון אך לקבל, יקבלו טבע שני שהוא עושה עכשיו מעשים רק בעמ"נ להשפיע, וזה השיג על ידי התו"מ שהם הכניסו לו ניצוצי השפעה, שמביאים לו הרגשה, שיהיה לו רצון להדמות לשורשו.
משא"כ בלי תורה ומצות, אין אדם יכול לצאת מצד הטבע שלו שהוא רצון לקבל אך לעצמו, ולא מסוגל לעשות שום מעשה של השפעה בלי תמורה.
ובזה נבין, מה שאֵלוּ שחוזרי בתשובה אומרים, שמטרם שחזרו בתשובה, היה להם יותר כח לעשות מעשים של השפעה, משא"כ אח"כ שנעשו לדתיים, הם מרגישים שיותר קשה להם לעשות מעשים של השפעה.
יש להשיב על זה כמבואר בהקדמה לספר הזהר, (אות כט-ל) שכ"ש, וז"ל כי מעת לידתו אין לו רצון לקבל אלא לגשמיות בלבד, ולפיכך אע"פ שהשיג הרצון לקבל המופרז מטרם י"ג שנים, אין עוד גמר גדלותו של הרצון לקבל, ועיקר גדלות הרצון לקבל, מצוירת רק ברוחניות, כי למשל מטרם י"ג שנים חשק הרצון לקבל שלו לבלוע כל העושר והכבוד של עוה"ז הגשמי, אשר גלוי לכל שהוא בעדו, עולם שאינו נצחי, המצוי לכל אחד רק כצל עובר חלף ואינו, משא"כ כשמשיג הרצון לקבל המופרז הרוחני, הרי אז הוא רוצה לבלוע להנאתו כל טוב ועושר שבעוה"ב הנצחי, שהוא בעדו קנין עדי עד ולנצחיות, הרי שעיקר הרצון לקבל אינו נגמר אלא ברצון לקבל רוחניות.
היוצא מזה מטרם שנעשים לדתיים, היה להם רצון לקבל הגשמי, שהוא עוד לא כל כך גדול, לכן היה בהם יותר כח לעשות מעשים של השפעה, משא"כ כשנעשים לדתיים שהרצון לקבל, נתגדל, עם רצון לקבל על רוחניות אז ממילא, נעשה יותר קשה מסיבת שיש עכשיו להרצון לקבל יותר כח מכפי שהיה להם רק רצון לקבל גשמי.
לכן מטרם שנעשו לדתיים היה להם קצת כח למעשים של השפעה, משא"כ כשנעשו לדתיים, שהשיגו רצון לקבל הרוחני, לכן עכשיו יותר קשה להם לעסוק בעניני השפעה. אי משום זה לא להגיד שהם נעשו עכשיו יותר גרועים, או להגיד שהדתיים הם יותר גרועים משום שיותר קשה להם לעשות מעשים של השפעה.
אלא הרצון לקבל הוא נעשה יותר גדול, לכן יותר קשה להתגבר עליו, למשל מקודם שהשיג רצון לקבל רוחני, היה הרע שלו שלושים אחוז, ואח"כ כשהשיג את הרצון לקבל הרוחני, אז הרע שלו קבל עוד שבעים אחוז לכן הוא צריך עכשיו לכוחות יותר גדולים שיוכל להתגבר עליו.
אבל לא אומר שעכשיו הוא הלך עם הכוחות שלו יותר אחורי, אלא להפוך, עכשיו הוא צריך רק לעשות סגולות איך לנצח, את הכוחות הרע שהשיג, והסגולות לזה הוא קיום תורה ומצות, על הכוונה שהמאור שבה יחזירו אותו למוטב.
נמצא לפי זה, שהלך קדימה והשיג עוד רע בכדי לתקנו, אבל כל התחלות קשות, לכן הוא חושב שנעשה עכשיו יותר גרוע, אלא צריך לדעת שכל פעם נותנים לו יותר רע לתקן, עד שיזכה לתקן הכל.