תוכן

תשמ"ד-מה מאמר יח
הנה המפורשים הקשו על פסוק, מ"ש והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. [דברים כו' א']
ושאלו מה הדיוק אשר ה' אלקיך נתן לך, הלא עם ישראל כבשו זה על ידי מלחמות, ותירצו, כי האדם ידע בלבו כי לא בכוחו, ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ. אלא מתנת ה' הוא, והוא אומרו, אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, ולא כוחי ועוצם ידי.
והנה להבין את הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת שארץ נקרא רצון, היינו הרצון שיש בלבו של אדם, היא נקרא ארץ, והארץ הזאת הנקראת לב האדם, יש שם, היינו שגרים שם אומות העולם, וגם גרים שם עם ישראל, אבל צריכים לדעת ששניהם ביחד, אי אפשר לגור שם, אין העם ישראל ואומות העולם יכול ביחד לשלוט, או שיש שם שליטת אומות העולם, או שליטת ישראל.
ויש להבין באמת מה הוא הסיבה האמיתית שאין שניהם יכולים להיות במקום אחד.
והענין הוא כי ידוע שבריאת העולם היה מסיבת שרצונו היה בכדי להטיב לנבראיו, ולסיבה זו ברא את הרצון לקבל הנאה ותענוג, היינו שברא בהנבראים בחינת חסרון להשתוקק תמיד אחרי תענוגים, כי אנו רואים לפי מידת השתוקקותו כן בשיעור זה הוא מרגיש את התענוג, וזה הכלי שנברא מצד הבורא.
וזהו הבחינה הראשונה שאנו מבחינים בהנבראים, ואם אין בהנבראים הרצון הזה, עוד לא נבחנים לנבראי' נמצא שאין מקום לדבר משום בחינה אם אין שם רצון לקבל, וזהו כל הבריאה שאנו מדברים ממנה, שהיא הכלי לקבלת התענוג.
אלא מסיבת הבושה הנקרא בלשון חז"ל נהמא דכסופא נעשה צמצום, היינו שלא יקבלו בעמ"נ לקבל, אלא רק אם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא בחינת השתוות הצורה, היינו אם הוא יכול לקבל התענוגים על הכוונה להשפיע נחת רוח להבורא, אז הוא מקבל, אחרת הוא לא רוצה לקבל.
וזה נקרא בחינת ישראל היינו ישר-אל, היינו כל מה שהוא חושב הוא הכל שיגיע הכל לאל, מאז אין הוא עולה בשם משום שהוא לא חושב על עצמו כלום אלא כל מחשבתיו הם עבור ה'.
וזה נקרא, ארץ ישראל, היינו שיש לו רצון, ישר-לאל, היינו שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא אהבת הזולת. ועל עצמו היינו שהוא יהנה מהחיים אין תשוקות וכל התשוקות הוא בזה שיהיה לו האמצעים להשפיע לה', אלא כל מה שהוא מזין את הגוף שלו, הוא רק בכדי שיהיה לו כוחות לעסוק בעמ"נ להשפיע, וזה דומה לאדם שיש לו סוס והוא נותן לו לאכול ולשתות היינו כל האשל, שנותן להסוס הוא, לא מטעם שיש לו אהבה להסוס אלא, היות שהוא צריך לעבוד עמו, לכן כל מה שהוא חושב להנות את הסוס, הוא לא מחמת אהבה, אלא פשוט שהוא רוצה לנצל, את הסוס לטובתו, ולא חושב כלום לטובת הסוס, וזה נקרא, ארץ ישראל, היינו שכל מחשבותיו הוא רק, ארץ רצון, שיהיה הכל ישר-אל.
משא"כ ארץ העמים, הוא ארץ רצון של אהבה עצמית, שזה נקרא עמי הארץ היינו שכל הרצונות שלהם הוא רק לרצון של עם, שאין כוונתו לרצון ה' אלא לרצון של עם, שפירושו רצון הנבראים שהם נקראים עם, משא"כ הבורא הוא שברא את העם, כמש"כ (כי תבא) וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וכמ"כ כתוב (חיי שרה) ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני - חת. זאת אומרת שהם לא יודעים ולא מרגישים חוץ, מבחינת עם, שהיא בחינת אהבת עצמית, שרק זה נקרא בחינת נבראים, משא"כ עם ישראל, הם רוצים את ביטול עצמותם, וישותם, שזה הוא בחינת רצון לקבל שנברא, יש מאין. ולכן אנו אומרים בקידוש של יו"ט אשר בחר בנו מכל "עם".
והנה אלו ב' שליטות אי אפשר להיות ביחד. או שהרצון להשפיע, שולט. או שהרצון לקבל שולט, ושניהם ביחד אי אפשר להתקיים משום שלכל אחת הוא בסתירה להשני, ואין שני הפכים יכולים להיות בנושא אחד.
ומכאן נמשך מלחמת היצר, היינו שהאדם צריך להלחם, עם עצמו בכדי להכניע את הלב ששם מקום התלבשות של רצונות האלו, ולגרש את שליטתו של הרצון לקבל, ולתת את כל השליטה להרצון להשפיע לה'.
וכשהאדם מתחיל לעבוד את עבודת הקודש, שהוא לכוון את כל עבודתו יהיה לשם שמים, אז מתחיל המלחמות, בין שתי רצונות האלו, והאדם ע"י יגיעה רבה, הוא זוכה אז להתגבר והוא מנצח את המלחמה ונכנס אז בלבו שליטתו של הרצון להשפיע לה'. ואז האדם יכול לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, ורק בזכות עבדתו הוא ירש את הלב, שנקראת עכשיו ארץ ישראל, משום שרצונו הוא ישר-לאל, ולזה בא הפסוק, ואומר לנו "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" זאת אומרת לא שאתה כבשת אותה בכוחות עצמך, אל ה' אלקיך נתן לך.
זאת אומרת, לאחר שהאדם נתן את היגיעה הדרוש בכדי לכבוש את הלב, שעל ידי המלחמות שעשה כל הזמן עם האומות העולם, וניצח אותם, והוא ירש את הלב, הנקרא עכשיו ארץ ישראל, ולא ארץ העמים, מכל מקום הוא צריך להאמין שלא הוא כבש את הארץ, אלא ה' אלקיך נתן לך. ולא כוחי ועצם ידי עשה את החיל הזה.
ובזה יש להבין מה שקשה. בזה שהקב"ה הבטיח לאברהם, כמ"ש (לך לך שביעי) ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה.
אם כן למה נתן מקודם את הארץ לאומות העולם, ואח"כ יבואו ישראל והם צריכים לעשות עמהם מלחמות ולגרש אותם מארצם, ושיהו טענות לכל העולם מדוע כבשתם ארץ, שלא היה אף פעם שלכם. ורק על ידי כבוש שכבשתם ע"י מלחמות אתם אומרים שזה הוא ארץ שלכם.
וכולם מבינים שבטח היה יותר טוב שלא יתן את הארץ הזאת לאומות העולם, שאז עוד לא היה חסר מקומות עבור אומות העולם איפוא להתישב, הלא אחר זה נעשה מדינות אחרות חדשות. וה' היה יכול לעשות שהם לא יתישבו במקום הזה.
אבל לא כך היתה, אלא מקודם התישבו כאן הז' אומות, וכן שאר מלכים ועם ישראל היה צריך להלחם עמהם, ולגרש אותם, וכל אומות העולם יצעקו על עם ישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות, ולמה לי כל הטרחה הזאת.
כמו שמביא רש"י דרשת חז"ל (בראשית א, א), וז"ל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו עכו"ם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם, ונתנה לנו, עכ"ל.
ולפי זה קשה למה לי כל הסדר הזה שהיה, היינו שמטרם שנתנה לנו נתן מקודם לאומות העולם, ורק לאחר שהם התישבו, אז אמר לנו לכו והוציאו אותם מארץ הזאת, כי הבטחתי אותה לאברהם.
ובדרך ענף ושורש יכולים לפרש את כל הענין הנ"ל, היות כי ידוע כי ארץ נקרא מלכות, שהיא שורש הנבראים שנקראת מקבל בעל מנת לקבל, וזהו השורש היינו המקבל הראשון, הנקרא עולם אין סוף, ואח"כ נעשה תיקונים. היינו שלא לקבל מטעם קבלה עצמית, אלא מטעם שהתחתון רוצה להשפיע, להבורא, היינו שרוצה שהרצון לקבל לצורך עצמו יתבטל אצלו היינו שלא ישמש עמו, וכל התעסקותו יהיה רק להשפיע נחת רוח להשי"ת.
ולפי הנ"ל, יוצא שגם בסדר הבריאה של עולם הגשמי צריך גם כן להיות על סדר שהיה ברוחניות, היינו שמתחילה, נתנה הארץ הזאת לאומות העולם, ואח"כ ע"י התגברות ומלחמות לגרש את האומות העולם מהארץ הזאת ועם ישראל יכבשו אותה וירשו את מקומם של האומות העולם.
כי האומות העולם ששורשם היא נקודה האמצעית, שעליה היה הצמצום, היינו היות שבחינה הראשונה שיצאה בעולם, היה מוכרח להיות בחינת מקבל בעל מנת מקבל תחילה, כי אחרת לא שייך לומר הוא מצמצם את עצמו שלא לקבל כי ענין התגברות שייך לומר במקום שיש לו רצון וחשק לקבל הוא מתגבר על ההשתוקקות שלו ורוצה בהשתוות הצורה.
אי לזאת אומות העולם היה צריכים מקודם לקבל את הארץ הזאת כמו השורש, שיצאה הרצון לקבל מקודם, שהוא עיקר הבריאה, ואח"כ שייך לומר שצריכים לעשות שם תיקונים.
לכן אחר שאומות העולם קבלו את הארץ הזאת, אז באו עם ישראל, ותיקנו את הארץ, שיהיה הכל לשם השי"ת, וזה נקרא ארץ ישראל, כמ"ש (עקב שביעי) ארץ אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.
ויש להבין במ"ש, שארץ ישראל נקרא, ארץ שעיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, שהמשמעות היא שההשגחה של ה' היא בה, היינו דוקא בארץ ישראל הלא ההשגחה של הקב"ה הוא בכל העולם, כמ"ש הפייטן עיני ה' משוטטות בכל, ואיך אנו יכולים לומר שרק בארץ ישראל היא השגחתו יתברך.
ויש לפרש, שהפירוש הוא מהו ארץ ישראל, היינו שהארץ כבר יצא מרשות אומות העולם, וכבר נכנסו לרשות ישראל, את זה הפסוק רוצה להשמיענו, ולתת לנו סימן, בכדי לדעת אם הם נמצאים בארץ ישראל או שהם עדיין נמצאים בארץ העמים.
והסימן לזה הוא, כמ"ש "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד", הפסוק אומר לנו מה זה ארץ ישראל, אז הוא אומר שאנו צריכים לדעת אשר ה' דורש אותה תמיד, ומה הוא הדרישה שלו, אומר הפסוק הלאה, "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שענין השגחה של הקב"ה נקרא עיני ה'. לכן אם האדם רואה את השגחתו יתברך, מראשית הזמן שנקרא שנה, ועד אחרית השנה, שפירושו שבלי הפסק, הוא רואה את השגחתו של הקב"ה, זה נקרא ארץ ישראל.
משא"כ ארץ העמים נקרא, שרק ה' יודע שהוא משגיח על כל העולם כולו. אבל אומות העולם לא רואים את זה, לכן נתן לנו סימן בכדי לדעת אם אנחנו נמצאים בארץ ישראל, או הארץ שאנו יושבים בה הוא עדיין ארץ של אומות העולם.
נמצא לפי כל הנ"ל שמקודם צריכים אומות העולם לכנס להארץ הזאת, שזה הוא רמז, על הרצון לקבל הוא מקודם להולד על מקום זה, ואח"כ עושים מלחמות עם הרצון לקבל ומכניעים אותו לרשות של הקדושה, דהיינו שכל מה שהוא עושה יהיה לפי מה שהקב"ה דורש.
והנה בזה שביארו המפורשים מ"ש "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך", שהכוונה הוא שאל יאמר אדם, שאחרי כל מלחמות עם היצר, שהיה צריך תמיד להתגבר עליו, בכל יום ויום, שעל יחשוב שזהו בכוחו עצמו, הגיע למה שהגיע, אלא הקב"ה, נתן לו לנצח את המלחמה הזאת וזה הוא פירוש אשר נתן לך.
והנה באשר נתן לך, יש להבחין שם ב' הבחנות, א' הוא בחינת מצוה, שהוא בחינת אמונה, שזה נקרא תפילין של יד, שבתפילין של יד דרשו חז"ל והיה לך לאות ולא לאחרים לאות שמשום זה תפילין של יד צריך להיות מכוסים, שהכוונה הוא, שבחינת אמונה, נקרא, והצנע לכת עם ה' אלקיך, שזהו בחינה של למעלה מהדעת.
ב' הוא בחינת תורה שהוא בחינת תפילין של ראש, שבתפילין של ראש דרשו רז"ל, על פסוק (כי תבוא) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" אלו תפילין של ראש, היינו ששם כתוב וראו כל עמי הארץ, שתפילין של ראש צריכים להיות מגולים לכל, שזהו בחינת תורה שתורה נקרא דוקא שהוא מגולה.
משא"כ תפילין של יד צריכים להיות מכוסה, שפירושו למעלה מהדעת, א"כ אין מילים לומר להשני משום שכל מה שאחד יכול לומר להשני הוא רק ע"י הדעת, לכן בדבר שלמעלה מהדעת אין מילים, לכן אמרו לך לאות ולא לאחרים.
לפי"ז יוצא שיש בנתינה זו שהקב"ה נתן לעם ישראל, את הארץ הוא בכדי להוציא מזה פירות, יש לפרש כמו שביארנו לעיל, שהכוונה כשמדברים על דרך עבודה הכוונה של ארץ, הוא הלב, והקב"ה נתן ב' בחינות לתוך הלב, א' הוא בחינת אמונה. וב' הוא בחינת תורה, שע"י שניהם יגיע האדם לשלימותו. והגם ששניהם באים על ידי מ"מ צריכים לדעת ששניהם, באים מהקב"ה, ואין לאדם לומר כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה.
ובזה נבין מה שהקשו המפורשים, מדוע בבכורים כתיב וענית ואמרת, בקול רם משא"כ בקריאת וידוי מעשר כתיב ואמרת ולא כתיב וענית, כמו שכתוב, בבכורים, לכן הוי וידוי מעשר בקול נמוך.
כי מעשר נקרא בחינת מצוה שהוא מלכות שמים, ובזה נוהג ענין של הצנע לכת, כנ"ל, שהוא בחינת תפילין של יד, שדרשו חז"ל, לך לאות ולא לאחרים לאות, לכן מעשר, שהוא מרומז נגד מצוה אז כתוב ואמרת לבד, שהוא בקול נמוך, שאינו נשמע בחוץ משום שזה בחינת הצנע לכת.
משא"כ בכורים הוא מרומז נגד תפילין של ראש שהוא בחינת תורה, כנ"ל, ששם כתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.
לכן כתוב בבכורים, וענית ואמרת, היינו שצריך להיות בקול רם שהוא בחינת תורה שצריך להיות מגולה לכל, שפירושו שענין להטיב לנבראיו צריך להיות מגולה לכל העולם.