תוכן

תשמ"ד-מה מאמר יג
להבין מה שלפעמים הוא מכנה את הרוחניות בשם נשמה, כמ"ש גוף ונשמה. ולפעמים מכנים את הרוחניות בשם נפש, כמ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. [דברים ו' ה']
הנה בדרך כלל כשמדברים ברוחניות, אז מדברים מבחינה העליונה שיש שם, שהוא נשמה, בכדי שהאדם ידע שמוכן בשבילו מדרגה גדולה, שהוא נשמה, ושזה יעורר בו, בלבו בחינת השתוקקות להגיע לזה, ויחשוב מה הוא הסיבה שהוא עוד לא השיג את זה, אז הוא יבוא לדעת שכל מה שחסר לנו בכדי להגיע לידי השגת הרוחניות הוא חסרון של השתוות הצורה, היות שהגוף נולד עם טבע של אהבה עצמית, וזהו בחינת שנוי צורה לגבי הבורא, שהוא מושג לנו, שהוא רק משפיע, אי לזאת צריך האדם לזכך גופו ולבוא לידי השתוות הצורה, שהוא ג"כ יחשוק לעשות מעשים שהם רק להשפיע, ועי"ז יהיה לו היכולת להגיע למדרגה הגדולה זו, הנקרא נשמה. לכן אומרים תמיד בלשון גוף ונשמה.
משא"כ כשמדברים בסדר העבודה, אז אחר מדרגת גוף הולכת מדרגת נפש, לכן אומר הכתוב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. שזהו המדרגה השניה שהולכת אחר הגוף, לכן כתוב, בכל לבבך, ואח"כ ובכל נפשך, היינו מה שיש לו הוא צריך להיות מוכן לתת לה'.
אבל אח"כ אם הוא משיג מדרגה יותר גבוהה, היינו רוח, ואח"כ נשמה, ג"כ הוא צריך להיות מוכן לתת לה'. רק הכתוב מתחיל ממדרגה הראשונה ההולכת אחר הגוף, וכל מה שיש להאדם הוא צריך לתת לה', שפירושו, שהוא לא עושה שום דבר לתועלת עצמו אלא הכל לתועלת ה', שזה נקרא שכל מעשיו הם רק להשפיע, והוא לא עולה בשם בערך עצמו, אלא הכל לטובת ה'.
ובזה תבין מש"כ בזהר (תרומה דף ריט אות תרע) ובהסולם, וז"ל, ובכל נפשך, שואל, היה צריך לומר ובנפשך, מהו ובכל נפשך בכל זה למה נאמר. ומשיב, אלא שבא לכלול נפש, רוח, נשמה, שזהו ובכל נפשך, בכל מה שאוחז נפש הזו.
ומזה, הנה אנו רואים שהזה"ק מפרש לנו שבתיבת בכל, שהתורה מוסיפה לנו, הוא בכדי להשמיענו, שגם בבחינת נפש נכלל שם גם רוח ונשמה, אלא מתחיל בכונה תחילה בחינת נפש, משום שאחר בחינת הגוף מתחיל בחינת נפש.
משא"כ כשאנו מדברים סתם מרוחניות אנו מכנים את הרוחניות בשם נשמה. וכמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים.
ובכדי להשיג את מדרגת הנר"ן, אנו צריכים ללכת בדרך של השפעה, ולהשתדל לצאת מאהבה עצמית, וזה נקרא דרך אמת, היינו שעל ידי זה מגיע להשיג מדת אמיתית שישנו בהשגחתו ית', שהוא מתנהג עמנו עם מדת טוב ומטיב, וזה נקרא חותמו של הקב"ה הוא אמת.
שפירושו הסוף של עבודתו של הקב"ה [היינו עבודתו של בריאת העולמות שהוא להטיב לנבראיו], הוא שהאדם צריך להגיע למדת אמת של הקב"ה, שהאדם ידע מתי הוא הגיע לשלימותו, הוא לאחר שהשיג את הנהגתו של הבורא הוא בחינת טוב ומטיב, בין שיש לו כל טוב, וגם צריך לראות שיהיה כל טוב גם לאחרים, היינו שהוא יראה שיש כל טוב להכלל כולו.
וזה מובא בהקדמת לתלמוד ע"ס, וז"ל, ובחינה ד' של האהבה, שפירושה אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית (עין אות קנ) וכו', כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי האהבה נצחית ומוחלטת, ולא יצויר שום כסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גלוי הפנים לגמרי, בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך, והיה עיניך רואות את מוריך, כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות בבחינת ההשגחה האמיתית המתגלה משמו ית' הטוב והמיטיב לרעים לטובים.
נמצא לפי"ז אם הוא הגיע לשלימות הסופי, הוא בבחינת ההשגה את מצבו האמיתית, אבל יש לפני זה מדרגות הקודמות, כמ"ש שם בהקדמה לתע"ס, שבחינה הא' הוא תשובה מיראה, כמ"ש באות ס"ג וז"ל, המדרגה הראשונה של השגת גילוי הפנים, דהיינו ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישיב לכסלו עוד כנ"ל, שזה נקרא תשובה מיראה, שהזדונות נעשו לו כשגגות, ונקרא צדיק שאינו גמור, וגם נקרא בינוני.
אבל לפני הנ"ל יש עוד סימן אם הוא הולך בדרך האמת, והיא מצב השלילה, היינו אעפ"י שהוא רואה שעכשיו הוא במצב יותר גרוע, היינו מטרם שהוא התחיל ללכת בדרך האמת הוא הרגיש את עצמו שהוא יותר קרוב לקדושה, משא"כ כשהתחיל ללכת בדרך האמת הוא מרגיש את עצמו שהוא יותר מרוחק מהקדושה, ולפי הכלל הידוע מעלין בקודש ולא מורידין, א"כ נשאלת השאלה מדוע עכשיו שהולך בדרך האמת הוא מרגיש את עצמו שהלך אחורי ולא קדימה, כראוי להיות אם הולכין בדרך של אמת, ולכל הפחות שלא ירדו מהמצב הקודם.
והתשובה הוא שצריך להיות העדר קודם להויה, שפירושו שמקודם צריך להיות כלי הנקרא חסרון, ואחר כך יש מקום למלאות החיסרון, לכן מקודם האדם צריך ללכת קדימה, כל פעם יותר ויותר להתקרב את עצמו לאמת, היינו שכל פעם הוא הולך קדימה ורואה את מצבו שהוא משוקע באהבה עצמית, וכל פעם הוא צריך לראות יותר איך שאהבה עצמית הוא רע, משום שהאהבה עצמית הוא המפריע שלנו מלהגיע לטוב והעונג שהבורא הכין בשבילנו, מטעם שהוא המפריד בינינו לבין הבורא כידוע.
ולפי זה נבין מה שהאדם חושב שהוא הולך אחורי בעת שהתחיל על דרך האמת, אז צריכים לידע שאינו כן אלא שהוא הולך ומתקדם אל האמת, שלפני זה, כשהעבודה שלו לא היה מבוסס על דרך השפעה ואמונה, אז הוא היה רחוק מלראות את האמת, משא"כ עכשיו הוא צריך להגיע ולהרגיש את הרע שבקרבו, כמו"ש "לא יהיה בך אל זר" ודרשו חז"ל איזהו אל זר בגופו של אדם הוי אומר זה היצר הרע, היינו שבקרבו של אדם שהוא הרצון לקבל שבו הוא, הוא הרע שלו. ואז כשכבר הגיע להכרת הרע, אז שייך לומר שהולכין לתקן אותו, נמצא לפי זה שמטרם שהשיג את הרע שלו בשיעור שלא יכול לסבול אותו עוד אין לו מה לתקן, לכן יוצא מזה שהאדם באמת הלך הרבה קדימה בבחינת האמת לראות את מצבו האמיתי.
ובזמן שאדם רואה את הרע שבו בשיעור שלא יכול לסובלו, אז מתחיל לראות עצות איך לצאת מזה, אבל העצה היחידי שיש לאדם מישראל הוא רק לפנות לבורא שהוא יאיר עיניו ולבו, ולמלאותו עם שפע עליונה, כמשרז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו", ואז כשהוא מקבל עזרה מה', אז כל החסרונות מתמלאות עם אור ה', ואז הוא מתחיל לעלות במעלות הקודש, משום שכבר הוכן אצלו חסרון, עי"ז שהגיע לראות את מצבו האמיתי, לכן יש עכשיו מקום לקבל שלימותו.
ואז האדם מתחיל לראות איך שהוא כל יום ויום לפי עבדתו הוא הולך למעלה מעלה.
אבל צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב, והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת, שדבר זה לא נעים ללב, המכונה אהבה עצמית, לכן כשיש איזה אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השלחן את השאלה, דהיינו שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת, וכמה פעולות עשינו בכדי להביא לנו התקדמות בענין זה.