תוכן

תשמ"ד-מה מאמר לה
הנה כתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרץ, ויקצו מפני בני ישראל", (שמות א, יב).
ממשמעות הפסוק משמע וכאשר יענו אותו, היינו בשיעור שיענו אותו, כן באותו שיעור, ירבה ויפרץ, נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה מבלי שיש מקודם התשתית של עינוים.
ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת, את העיקר שלנו היינו מה הוא מהותינו וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו, ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו המלוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקרא מה שמקבלים עליה שכר, זאת אומרת עבודה נקרא פעולות מה שהאדם מוכן לותר עליהם, והוא עושה אותם רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר, ושכר נקרא לדבר שמשתוקק, וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה, והשתוקקות אמיתי, נקרא שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך שאומר טוב לי מותי מחיי, אם לא יהיה לו האפשרות להשיג.
נמצא שאם אין לו ענויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות, ובשיעור היסורים כך הוא נמדדת מדת ההשתוקקות שלו.
לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי מוכרח להיות לו מקודם חסרון, כי אין אור בלי כלי ואין יכול למלאות עם משהו אם אין חסרון כדוגמת, איון אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות, לכן אם אין האדם סובל יסורים ממה שהמצריים שבתוך גופו מצערים אותו אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהוא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא אהבה עצמית, הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות שבאופן כללי נקראים שבעים אומות, שהם הלעומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלול מעשר, זהו המספר של ע' אומות, ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.
וקליפת מצרים היא קליפה כללית ששם נפלה ניצוצין דקדושה שעם ישראל שהיה במצרים היו צריכים לתקן אותם, ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמ"ש "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה וישמע אלקים את נאקתם".
ויש לדייק בזה שכתוב מן העבודה שני פעמים, צריכים לפרש, שכל האנחות היה מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, זה היה היסורים שלהם, היינו מזה שהעבודה שהיו עושים לא היו יכולים לעבוד לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים.
ומשום זה כתוב שני פעמים מן העבודה, א' שכל אנחות שלהם לא היה על שום דבר שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחדות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו, וזה נקרא שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.
ב' מן העבודה השני בא ללמד, ותעל שועתם אל אלקים, זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה שבקשו רק עבודה, ולזה בא לרמז מן העבודה השני, נמצא שכל הגלות שהרגישו היה רק מזה שהיו תחת שליטת קליפת מצרים ולא היו יכולים לעשות שום דבר שיהיה רק בעל מנת להשפיע.
הנה בזהר (שמות דף קח ובהסולם אות שמא) וז"ל, אמר ר' יהודה, בוא וראה שכך הוא, כמו שאמר ר' יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל, כיון שנפל השר שלהם, כתוב וימת מלך מצרים, ומיד ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים, אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם.
ולפי"ז יש פתחון זה, לומר אם הזמן לא הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות, כי באות שמ, בהסולם, אומר, בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב וימת מלך מצרים, מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו, וע"כ אומר הכתוב עליו וימת מלך מצרים, כי הירידה נחשב לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפלתם.
והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וכו'", (דברים ד) שמשמע שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע להשלימות, נמצא שאתה נותן פתחון פה וכו', ומתרץ שכל הדברים מה שהם צריכים לעבור יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים, וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים אלא בשיעור ההרגשה (עיין זהר).
וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר כמו שאמרו רז"ל, לפום צערא אגרא, שפירושו שהיגיעה מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, הוא מטעם שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון, והיגיעה מה שהאדם נותן, זהו הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ יהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי. ונגיד שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהוא הבחנות בכמות ובאיכות, אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה', ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.
וכמו כן הוא באיכות היסורים שהוא מצטער בעת שהוא זוכר שהוא מרוחק מה', הגם שכואב לו מזה אבל לא נורא יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם, נמצא שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה הגם שהוא צריך לעבור כל התהליך של יגיעה ויסורים עד שלבסוף הוא מגיע לבחינת ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו.
אי לזאת יש בחירה לאדם לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספת הזמן כנ"ל שזה נקרא כמות, כמו כן להוסיף באיכות, שהוא הרגשת היסורים מזה שהוא מרוחק מה', אבל יש לדעת שיש הפרש גדול, בין כמות לאיכות באופן הביצוע. כי בכמות הזמן אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה, זאת אומרת אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן שהוא הקציב לעצמו שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו, היות שזהו בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.
אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאד, כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת ממה שהוא מרגיש, נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל מזה שנתרחק מה' לפעמים הוא בא לידי מצב, שלא איכפת לו, ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו מכפי שהוא מרגיש, ואז הוא נמצא במבוכה.
ומזה נמשך אורך הגלות, כי קשה לנו לתת הכמות הדרוש ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת אלא להתפלל לה' שיתן לו קצת חיים שירגיש שהוא חולה מסוכן, והוא זקוק לרפואת הנפש, ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח, אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר, וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.
ובמצב כזה רק חברה יכול לעזור לו, היינו אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותם הפרעות ומחשבות והם כן מתגברים עליהם או סתם, זאת אומרת משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם. ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין להם שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדאי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.
משא"כ אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם, והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל בתר עניא אזלו עניותא, לכן לא די שהוא במצב של ירידה ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, בא לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.
ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שכתב הזהר וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב וימת מלך מצרים, כי הירידה נחשב לו למיתה, וכיון שנפל מלך מצרים שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפלתם. נמצא שיש פתחון פה, שלא יעזור שום תפילה מטרם שהגיע הזמן אם כן אין מה לעשות דבר כי ה' לא ישמע תפילתם.
ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזהו אותו ענין שדרשו רז"ל, על הפסוק "אני ה' בעתה אחישנה" זכו אחישנה, לא זכו בעתה, היינו כשיבא הזמן אז יבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידיהם, ישראל יחזרו בתשובה, נמצא שהבחירה הוא על הזמן, כמ"ש בהקדמה לספר הזהר (אות טז).
היוצא מכל הנ"ל שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה שמטרם זה כתוב שלא נתקבלה תפילתם, הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסוים, שבזה הזמן ישתלם היסורים, אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה הוא שכל הכמות ואיכות שבזה יתגלה היסורים יכולים לקצר אותם, בצורה שכל היסורים באים בזמן קצר אבל כל היסורים נתגלו שם כנ"ל.