תוכן

תשמ"ד-מה מאמר ל
אנו רואים, בענין הויכוח של יעקב ולבן, הם משונות מהויכוח של יעקב עם עשו.
אצל יעקב ולבן כתוב (ויצא לא, מג) "ויען לבן ויאמר אל יעקב, הבנות בנתי, והבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא, וכו'.
ואצל יעקב עם עשו כתוב (וישלח לג, ט) "ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך".
ויש להבין מדוע לבן היה טוען שהכל שלו, ועשו היה להיפוך שהוא אמר יהי לך אשר לך.
ואאמו"ר זצ"ל, תירץ באופן זה. כי ידוע שיש בחינת אחיזה לקליפות, ויש בחינת יניקה לקליפות, ואמר שאחיזה נקרא שהקליפה אוחזת אותו ואינה נותנת לעשות איזה דבר שבקדושה, [למשל שאדם צריך לקום לפנות בוקר ללכת לביהכ"נ לעסוק בתורה, אז בא הקליפה ואומרת לו, בשביל מה אתה מצער את עצמך, הלא אתה עיף וקר בחוץ וכדומה מטענת היצר שלא כדאי לו לקום לעסוק בעבודה, והוא משיב לו כמו שאתה אומר, אבל כדאי להתיגע בעוה"ז בכדי לזכות לעוה"ב, אז היצר הרע משיב לו, זה שאתה חושב שיהיה לך עוה"ב תמורת היגיעה שלך בעוה"ז, זה יכול להיות אם האדם עוסק בתורה ומצות לשם שמים, אבל אני יודע שכל מה שאתה עושה הכל הוא שלא לשם שמים, א"כ למי אתה עובד, רק עבורי, במשל הזה יכולים להבין את דבריו] וזהו מה שהקליפה אוחזת אותו ואינה נותנת לו לעסוק בתורה ומצות.
וזה היה טענת לבן הבנות בנתי וכו' וכל אשר אתה רואה לי הוא, זאת אומרת שאתה עובד בשבילי ולא עבור לה', אם כן אין לך לקוות שיהיה לך עוה"ב. א"כ למה לך להטריח את עצמך בחינם, עם כח זה הוא מחזיק את האדם ולא יכול לצאת מהשפעתה, ולעשות משהו אחרת נגד רצונה, וזה היה טענת לבן, כי חשב עם הטענה הזאת יהיה לו כח להתאחז בו, ולא יהיה לו היכולת לעסוק בתו"מ.
ולאחר שהתגבר על טענת של לבן ואמר לא נכון אלא אני כן עוסק לשם שמים, אלא אני צריך להאמין שאתה נשלח אלי עם כל הטענות הצדקות, הוא רק כדי להדיחנו מהקדושה, ואני רוצה לעבוד את ה' בפשטות ואין לך שום אחיזה בהתו"מ שלי, לכן אני מתגבר עליך ואני הולך לעסוק בתו"מ, ואין לך שום דריסת הרגל אלי בשום פנים ואופן.
אז בא הקליפה בצורה אחרת, וטוענת לנגדו, תראה אם יש עוד אנשים כמוך שיוכלו להתגבר על היצה"ר, תראה את השפלות של שאר אנשים, שאין להם שום כח התגברות, ואתה ב"ה גבר בגוברין, ואתה בטח שלא כדאי שאתה תתחבר עמהם, ואז כל התעסקותו בתו"מ נכנסת אל הקליפה, משום שהיא מכניסה אותו לתוך גאוה וכדומה.
אז צריך האדם להתגבר ולומר להקליפה לא נכון אני לא יותר טוב משאר אנשים, אלא כל מה שעסקתי בתו"מ לא היה לשם שמים, אלא הכל היה בשבילך, א"כ אני עכשיו במצב כמו שאמרו רז"ל הלומד תורה שלא לשמה מוטב שנתהפכה שליתו על פניו, א"כ עכשיו אני יותר גרוע משאר אנשים, וזה היה טענתו של יעקב. באמרו לעשו קח את מנחתי, ואני רוצה להתחיל מחדש לעסוק בתורה ומצות ועד עכשיו כאילו עדיין לא עשיתי שום דבר לשם שמים.
אבל מה כתוב, "ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך". ולא רצה לקבל ממנו, עד אחרי כמה עבודות ויגיעה רבה, אז ויקח ממנו, כמו שכתוב ויפצר בו ויקח. נמצא שכאן היינו לאחר המעשה התהפך הענין, טענת לבן שאמר וכל אשר אתה רואה לי הוא וכו', היינו שהכל שייך להקליפה, טוען כאן יעקב, שיעקב שולח לו הכל בתור מנחה, היינו שהוא אומר שזהו רכוש הקליפה, ומה שיעקב היה טוען אצל לבן, היינו קודם המעשה כנ"ל, שיעקב היה טוען שהכל שייך לקדושה ולא להקליפה, זה טוען עכשיו עשו כמ"ש ויאמר וכו' יהי לך אשר לך.
על פסוק "והיה המחנה הנשאר לפליטה". פירש רש"י, וז"ל התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון לתפלה ולמלחמה וכו'. זאת אומרת שני דברים שייכים לעשו, שהוא דורון ומלחמה, ודבר אחד הוא לה', היינו תפילה.
הנה על דרך העבודה, יש לפרש שכל השלשה דברים הנ"ל, כוונתו לה'. והוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על הפסוק, הנה מקום אתי ונצבת על הצור. (שמות לג, כא) שמשה אמר לה' הראנו את כבודך, על זה בא התשובה, ויאמר ה' הנה מקום אתי, ופירוש שאת"י הוא ראשי תיבות, אמונה תפלה יגיעה.
ואמר בכדי לזכות לכבוד ה', צריכים להאמין בה', ואח"כ צריכים להתפלל לה' שיקרב אותו אליו, ואח"כ צריכים לתת יגיעה להכניע את יצרו שירצה לבטל את עצמו לטובת ה', ולאחר ג' פעולות אלו הוא זוכה לכבוד ה'. וזה התשובה שה' נתן למשה על מה שאמר משה להקב"ה הראנו את כבודך.
והנה על דרך זה יש לפרש, מה שפירש רש"י, שהתקין עצמו לדורון, לתפלה ולמלחמה. מלחמה, היינו מלחמת היצר, תפלה, שה' יקרב אותו, בכדי להגיע לשלמותו למה שהוא צריך להגיע למדרגתו. לדורון היינו אמונה, כי מי שנותן אימון במי שהוא, זה נקרא נתינה, כמ"ש אצל אברהם, והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. (בראשית טו) ופירש רש"י, הקב"ה חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו.
נמצא לפי"ז שכל ג' הדברים, שהם לדורון ולתפלה ולמלחמה, הוא הכוונה שבאלה ג' הדברים הוא ינצח את עשו, וכל ג' הדברים הנ"ל הם בין אדם למקום, ואין צריכים לומר שרק תפלה הוא הכוונה בין אדם למקום משא"כ דורון ומלחמה הוא הכוונה על עשו, אלא הכל הוא מיחס לה'.
אבל העיקר צריכים לדעת מהו בחינת עשו שצריכים לתקן אותו. והנה זה ידוע כי נגד הקדושה, יש לעומת זה קליפה. ובאופן כללי נקרא קליפה עשו, אבל יש הרבה מדרגות בהקליפה, ולכל בחינה יש שם בפני עצמו, וגם להקדושה יש הרבה בחינות ולכל בחינה יש שם בפני עצמו, ובאופן כללי נקרא הקדושה, בשם ספירות ופרצופים ועולמות וכו'.
ובאופן כללי נקרא קדושה, הבחינה שהיא בעל מנת להשפיע. וטומאה נקרא בעל מנת לקבל, שהיא בחינת אהבת אהבה עצמית, וכשאדם מקיים תורה ומצות, בכדי לקבל תמורת זה עוה"ז או עולם הבא, שני בחינות אלו נקראים שלא לשמה, ורק מי שמקיים תורה ומצות מטעם בגין דאיהו רב שליט, שפירושו מטעם גדלותו וחשיבותו של ה', זה נקרא לשמה. (עיין בזהר ובהסולם דף קפד אות קצ) וזה נקרא בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה עבור עבודתו, זה נקרא עבודה טהורה.
והעבודה בעל מנת להשפיע, יכול להיות רק לפי ערך שהוא מחשיב את המקבל עבודתו אז יש לו חמרי דלק, משא"כ אם אין ביכלתו להגדיל את חשיבתו בשביל מי הוא עובד, אז אין לו כח לעבודה, כי זה אנו רואים שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול כנר בפני אבוקה, אלא כל עבודה הגדולה הוא, להגדיל את המקבל עבודה, היינו שיכיר את חשיבתו, ואם אין לו במה להחשיב אותו בתוך הדעת, אז עבודה שלנו הוא כנ"ל, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שפירש על הפסוק הנה מקום אתי שאלף של אתי מרומז על בחינת אמונה למעלה מהדעת.
נמצא שעיקר עבודתו של אדם הוא לעבוד למעלה מהדעת, שיחשיב את ה', כי באופן כללי הוא המצב של כל הנבראים מרגישים את הקדושה, בבחינת שכינתא הוא בעפרא, לכן מובא בכל הספרים, שכל אדם צריך לכוון לפני התעסקותו בתורה ומצות, לאקמא שכינתא מעפרא, כי על עבודה שהקטן יבטל את עצמו לפני הגדול, אין מה לעבוד על זה, כי זהו נטבע בהטבע שקטן מתבטל לגבי גדול, אלא כל עבודתו של אדם הוא, רק לעבוד שיכיר את גדלותו וחשיבתו של ה', ולמעשה על הכל אדם מבין שכדאי לעבוד היינו שמרגיש שחסר לו, חוץ על גדלות וחשיבות של הבורא, על זה לא מבינים שרק זה חסר לנו. ואפשר לפרש זה על הפסוק "הצדיק אבד ואין איש שם על לב". הבורא נקרא צדיק כמו שכתוב "ה' הוא צדיק". אבד את חשיבותו, ואין איש שם על לב, שצריכים לעבוד בכדי להשיג את חשיבתו.
כי בזמן שהאדם הוא מרגיש את עצמו קצת בהתרוממות אז הוא מבין שכדאי לעבוד רק על רוחניות, וצריכים לומר הטעם הוא, משום שמרגיש את חשיבותו של רוחניות בשיעור שכדאי להתיגע על רוחניות ולא על גשמיות, משום שהגשמיות אבד ערכו אז אצלו, והרוחניות עלה אז ערכו לכן הוא מחליט אז שרק על קדושה כדאי להתיגע, ולא על גשמיות. נמצא לפי זה כל עליות וירידות הוא לא על האדם אלא על הקדושה, דהיינו לפעמים עלה הערך של הקדושה, זאת אומרת שנעשה אצלו יותר חשוב, ולפעמים ירד השער של קדושה בשפל המצב, שלא כדאי אפילו לחשוב עליה.
ובענין שהקטן מתבטל לגבי הגדול, מצינו שמובא (בראשית רבה מה א) כי לאחר שהבורא הגדיל את שמעו של אברהם, כי ראו כולם את גדלותו של אברהם, העניק פרעה לשרי נערה שהיתה בתו, כדי שתהיה לשפחה בבית אברהם. הגם ששפחה היא מדרגה פחותה מאד, כי לעבד ושפחה לא היה אז שום זכיות של אדם, וכמו בהמות נדמו אז. מ"מ נתן את בתו להיות שפחה לשרי והיה מפייס אותה ואומר: בתי מוטב לך להיות שפחה בבית אברהם הברוך, ולא להיות מטרונתה בביתי.
וההבדל בין אדם עובד בעבודת הקודש, מטעם שכר או מטעם שהוא רוצה לשמש את המלך מטעם חשיבותו וגדלותו, הוא, שאם אדם עובד בגשמיות בכדי להשיג שכר גשמי, אנו רואים שאם יש לאדם איזה עצה שיוכל לקבל שכר, ולא צריך לעבוד כל כך הרבה שעות, בטח שאם יש לו מי שיתן מציאות כזאת, הוא תיכף בוחר לו את הדרך הזה, כי אדם אוהב את המנוחה, והוא מוותר על תענוג המנוחה בכדי שיקבל שכר, אי לזאת, אם מצא מי שימציא לו אופן שלא יצטרך לתת יגיעה, זה הוא אצלו דבר מאושר, משא"כ אם הוא עובד מטעם חשיבותו של המלך, והתענוג שלו הוא מטעם שיש לו זכיה גדולה בזה שהוא משמש את המלך, לא שייך לומר אז שיש מציאות שלא יעבוד ויהיה לו שכר, כי השכר שלו הוא עבודת המלך.
וזה הסימן המובהק שאדם יראה את האמת, מהו מטרתו של עבודה שלו, אם מטעם שכר או מטעם גדלות הבורא.