תוכן

תשמ"ד-מה מאמר נה
על פסוק ויהי ערב ויהי בקר, אומר הזה"ק, (בראשית ג דף צו ובהסולם אות קנא) וז"ל, ויהי ערב שאומר הכתוב נמשך מצד החושך, דהיינו המלכות, ויהיה בקר נמשך מצד האור, שהוא ז"א, וכו', ע"כ כתוב בהם יום אחד להורות שהערב ובקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום, וכו', ר' יהודה אמר, מ"ט שואל כיון שויהי ערב ויהי בקר יורה על יחוד זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום, א"כ אחר שהכתוב הודיע זה ביום א', מהו הטעם שבכל יום ויום כתוב ויהי ערב ויהי בקר, ומשיב, לדעת שאין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום, ולא יבוא להתפרד זה מזה, ע"כ חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות שאי אפשר שיארע פעם שיהיה אור היום בלי הקדם חשך הלילה וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם עכ"ל
ויש להבין את הנ"ל ע"ד העבודה, מה פירושו אור ומהו פירוש חושך, ומדוע אי אפשר להיות יום רק משניהם ביחד היינו מאור וחושך יוצא לנו יום אחד היינו משניהם נבנו יום אחד, משמע מכאן, שהיום מתחיל משהתחיל להיות חושך, אז כבר מתחיל סדר הולדת יום אחד, ויש להבין איך שייך לומר הלשון יום על חושך, כי משהתחיל החושך כבר אני יכול להתחיל למנות את זמן של היום.
הנה ידוע כי לאחר הצמצומים והסתלקות האור שהיה בעולמות העליונים, ואחר צמצום ב', ואחר השבירה, יצאו מערכת הקליפות, עד שמקום בי"ע, נתחלקה לשתי בחינות היינו מחציה ולמעלה היתה בי"ע דקדושה, ומחציה ולמטה נעשה מקום של מדור הקבע של הקליפות, כמבואר בתע"ס (חלק טז דף א'תתקלח אות פח) ומזה נמשך למטה בעוה"ז, כי האדם עייר פרא אדם יולד, ואין לו שום חסרון לרוחניות, נמצא לפי זה מאין בא לאדם הרגש וחסרון של רוחניות עד שנגיד שיש לו הרגשת החושך שנקרא אצלו לילה בזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה'. כי אנו צריכים לדעת כי בו בזמן שהוא מתחיל להרגיש שהוא מרוחק מהבורא כבר מתחיל להאמין באפס מה, ממציאות הבורא אחרת איך אפשר לומר שהוא מרוחק מדבר שאין מציאות בעולם. אלא שמוכרח לומר שיש לו איזה הארה מרחוק, שמאיר לו, בשיעור שהוא ירגיש שהוא מרוחק מהבורא.
נמצא לפי הנ"ל, שתיכף שמתחיל החושך היינו להרגיש מציאות חושך תיכף מתחיל הואר להאיר באפס מה ושיעור הארת היום ניכר, רק מבחינת השלילה, זאת אומרת שמרגיש חסרון שאין לו אור ה', שיאיר לו בבחינת החיוב, אלא שהאור מאיר לו בבחינת חסרון, שעכשיו הוא מתחיל להרגיש שחסר לו אור ה' הנקרא יום, משא"כ מי שלא מאיר לו אור היום, הוא לא יודע בכלל, אם יש מציאות כזאת שהאדם צריך להרגיש חסרון של אור ה', הנקרא יום, ונגיד באדם אחד היינו בגוף אחד יש לפעמים שהוא מרגיש בחינת חושך היינו שהוא נמצא מרוחק מה' ומשתוקק להתקרב לה' ומרגיש יסורים בזה שהוא מרוחק מה'. והשאלה הוא מי גורם לו שידאג על רוחניות ולפעמים הוא מרגיש חושך ויסורים בצורה אחרת דהיינו שרואה שהשני מצליח בגשמיות ברכוש ובנפש, והוא מחוסר הן מבחינת פרנסה והן מבחינת כבוד, והוא רואה בעצמו אליבא דאמת הוא יותר מוכשר מהשני הן מבחינת הכשרון והן מבחינת היחוס משפחה מגיע לו יותר כבוד, ולמעשה הוא עומד הרבה מדרגות יותר תחתון מהשני, וזה כואב לו ביותר, ואין לו אז שום שייכות לרוחניות, ואפילו הוא לא זוכר שהיה שפעם שהוא בעצמו הסתכל על כל החברים שלמד איתם בהישיבה, שבזמן שהיה רואה אותם את היסורים שלהם על מה הם דואגים, להגיע לידי שלימות בהחיים היה נראה בעיניו כמו ילדים קטנים שלא יכולים לעשות חשבון תכליתי, אלא כל מה שעיניהם רואות לזה הם משתוקקים, פעם הבינו שעיקר החיים הוא כסף, ופעם הבינו שעיקר החיים הוא לקבל עמדה של כבוד, בין אנשים, וכדומה, ועכשיו הוא נמצא ממש בדברים שהיה צוחק מהם, ועתה הוא מרגיש שאין לו טעם בחיים אלא שהוא יקבע את שלימות תקוות ושלות החיים באותה הרמה, שהם קבעו שזה נקרא מטרת החים.
ומה הוא הגורם שעכשיו הוא חוזר לבקש אמת, אלא שעתה הקב"ה ריחם עליו, והאיר לו בחינת יום, שהיום הזה מתחיל מבחינת שלילה, זאת אומרת בזה שמתחיל להאיר בלבו בחינת חושך, זה נקרא התחלת זריחת היום, ואז הוא מתחיל להתרקם בו כלים שיוכשרו, להאיר בהם היום בבחינת החיוב, שהוא אור ה', שמתחיל להרגיש את אהבת ה', ומתחיל להרגיש את טעם התורה וטעם המצות.
ומזה נבין דברי הזה"ק הנ"ל, שדוקא מבין שניהם יוצא יום אחד, כמ"ש ע"כ כתוב בהם יום אחד להורות שהערב ובקר הם כגוף אחד, ושניהם עונשים את היום. וכמו"כ שאמר ר' יהודה שע"כ חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות שאי אפשר שיארע פעם שיהיה אור בלי הקדם חושך הלילה, וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם. והיינו כנ"ל, א' לפי הכלל שאין אור בלי כלי, ב', בכדי להעשות כלי ג"כ צריכים אור הנקרא יום.
אבל יש להבין, מדוע אם האדם כבר זכה לקצת יום בבחינת השלילה, היינו שמרגיש שכל החיים שלו הוא, רק באם יזכה לדביקות ה', ולזה הוא מתחיל להרגיש יסורים בזה שהוא מרוחק מה', כנ"ל, א"כ מי הוא הגורם שיפול ממצבו של העליה היינו שכל החיים צריך להיות רק בחיים רוחניים וזה כל התקות שלו ופתאום נפל למצב השפלות, למצב שתמיד היה שוחק מאלו אנשים שכל תקות החיים שלהם, הוא להשיג המלוי למלאות תאות בהמיות. ועכשיו הוא בעצמו נמצא איתם במחיצותיהם, וניזון מאותו מזונות שהם ניזונים.
ועוד יותר מזה יש להתפלא, איך נשכח מלבו, שפעם הוא היה במצב עליה, כנ"ל. שיהיה עכשיו במצב של שכחה בשיעור, שלא עלה על זכרונו, שהיה מסתכל על אנשים האלו שהוא נמצא עכשיו ביניהם, היינו שיש לו עכשיו רק שאיפותיהם, ברמה כה נמוכה ולא מתבייש מעצמו, איך מלאו לבו להכנס, לתוך אויר כזה, שתמיד היה בורח ממנו, היינו שמהאויר הזה שהם נושמים לרוחה, היה תמיד אומר שזה אויר מחניק את הקדושה, ועכשיו הוא נמצא בתוכם ואינו מרגיש שום חסרון בהם.
והתשובה הוא, הנה הכתוב אומר (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. וצריכים להבין מהו עצת רשעים, זה ידוע ששאלת הרשע המובא בהגדה הוא מה עבודה הזאת לכם, ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע בא אז השאלה של רשע ושואל מה יהיה לך מזה שאתה לא עובד בשביל תועלת עצמו, וכשאדם מקבל שאלה כזו הוא מתחיל אז להרהר אולי באמת הצדק אתו, אז הוא נופל ברשת שלו, נמצא לפי"ז צריכים לפרש אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, זאת אומרת שבזמן שבא אליו הרשעים ויעצו לו שלא כדאי לעבוד, אם הוא לא רואה שמזה יצא לו ריוח לתועלת עצמו, הוא לא שומע בקולם אלא שמתחזק בעבודה ואומר עכשיו אני רואה שאני הולך על דרך האמת, והם רוצים לבלבלנו נמצא האדם הזה כשהוא מתגבר הוא מאושר.
ואח"כ אומר הכתוב ובדרך חטאים לא עמד: ויש לפרש מהו דרך חטאים שאומר לא עמד, ענין חטא הוא כמו שבארנו במאמר נד, שהחטא הוא אם הוא עובר בבל תוסיף, היינו שהדרך האמיתי הוא שצריכים ללכת בלמעלה מהדעת, הנקרא בחינת אמונה, ולהיפוך מזה הוא בחינת ידיעה, שהגוף מבין שכל זמן שאין לו ברירה אחרת אלא רק להאמין בבחינת למעלה מהדעת לכן בו בעת שהוא מרגיש איזה טעם בעבודה, והוא לוקח זה לבחינת תמיכה, ואומר עכשיו הוא כבר לא צריך לבחינת אמונה היות שיש לו כבר איזה בסיס תיכף הוא נופל ממדרגתו, והאדם שהוא נזהר בזה, ולא עמד אפילו לרגע קט, להסתכל אם כדאי אפשר להחליף את בסיס שלו, זה נקרא שהוא מאושר משום שבדרך החטאים לא עמד להסתכל על הדרך שלהם.
ואח"כ אומר הכתוב ובמושב לצים לא ישב. ויש לדעת מה זה מושב לצים, היינו אלו אנשים שמבלים ימיהם בלא כלום, שלא לוקחים את חייהם ברצינות שכל רגע יהיה יקר בעיניהם, אלא יושבים וחושבים על אחרים, אם אנשים אחרים הם בסדר ועד כמה שהאחרים צריכים לתקן מעשיהם, ועל עצמם אינם חסים, שהם ידאגו על חייהם, וזה גרם להם כל הירידות, והרד"ק מפרש הלצים הם ערומים בדעת לרעה ונותנים דופי ומום בבני אדם ומגלים סוד זה לזה והענין הזה לאנשים בטלים, יושבי קרנות, ומפני זה אמר ובמושב לצים לא ישב, וזהו סיבת הירידות.