תוכן

תשמ"ד-מה מאמר לז
בזהר (בא דף א בהסולם) וז"ל ר' יהודה פתח ואמר, אשרי העם יודעי ​תרועה וגו'. כמה צריכים בני אדם ללכת בדרכי הקב"ה, ולשמור מצות התורה, כדי שיזכו על ידה בעולם הבא, ולהציל אותם מכל המשטינים למעלה ולמטה, כי כמו שיש משטינים בעולם למטה, כן נמצאים משטינים למעלה, העומדים להשטין על בני אדם. עכ"ל.
ויש להבין מה הם המשטינים למטה, בשלמא למעלה אנו מבינים אם רוצים מה שהוא לתת להאדם, באים משטינים ומקטרגים על האדם, ואומרים שלא כדאי לתת לו מה שרוצים לתת, אבל למטה, מתעוררת השאלה לגבי מי הם משטינים על האדם.
אלא יש לפרש שהמשטינים באים לגבי האדם עצמו שאם האדם רוצה ללכת בדרך העולה להשפיע לה', אז באים משטינים ואומרים לו שהדרך דלהשפיע זה לא בשבילך שדרך זה הוא מתאים רק ליחידי סגולה, שיש להם תכונות מיוחדות בעלי כשרונות בעלי אמיצי לב, גבורי כח, שיש להם כוחות דהתגברות, וכדומה, אבל לא אתה כי לא נמצא בך תכונות של מורם מעם, אם כן יותר טוב בשבילך בתוך עמי אנכי יושבת, היינו ללכת בתלם של כל הכלל, ולא שיהיה לך רצון להיות יוצא מהכלל.
ולזה בא ר' יהודה ואומר לנו את הפסוק אשרי העם יודעי תרועה, ופרש"י שיודעים לרצות את בוראם, ובמה מרצין אותו, שישפיע להם שפע, על זה מפרש ר' יהודה, שצריכים ללכת בדרכי הקב"ה, ולשמור מצות התורה, ויש להבין מהם דרכי הקב"ה, על זה בא הכתוב ואומר לנו כי לא מחשבתי מחשבותיכם ולא דרכי דרכיכם היינו שרק למעלה מהדעת, יכול האדם ללכת בדרכי ה', אבל בתוך הדעת אז הגוף בעצמו הוא המסטין והמקטרג עליו, שנותן לו להבין שהדרך של להשפיע לה' לא בשבילו.
ובזה תבין את הכתוב, (שמות כג) "ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים".
הנה אנו רואים שבזמן שהאדם בא לבקר את סדר העבודה שלו, ורואה את התנאים שדורשים ממנו, אז הוא בא לידי החלטה, שאין באפשרותו לקבל עליו את הדרך הזה שהוא העבודה דלהשפיע מב' סיבות. א' כי שכר העבודה אינו בטוח אצלו במאה אחוז, היות שהוא לא רואה את מי שהוא כבר קבל את השכר שבעבורו הוא נתן את היגיעה, זאת אומרת כשהוא בא לבקר את האנשים שהוא רואה שהם כן נתנו את שכמם לסבול את תנאי העבודה, והוא רואה באמת שהם נותנים כוחות גדולים אבל הוא לא מוצא בהם שהם כבר קבלו שכרם חלף עבודתם ואם הוא שואל לעצמו, ולמה באמת הם לא קבלו שכר, אז עולה בידו לתרץ תירוץ יפה מאד, כי מי שהוא מקיים כל תנאי עבודה בטח שהוא מקבל שכר, אלא הגם שנתנו יגיעה גדולה, אבל לא מאה אחוז, ממה שדורשים מהם, לכן הם נמצאים במצב, שהוא מוציא אותם מהעבודה לפי דעתם שהם צודקים שהעבודה דלהשפיע הוא לא עבורם לפי דעתם.
ב' ואז מתעוררת שאלה שניה מי יודע אם הוא יהיה יותר מוכשר מהם, שהוא כן יכול לתת את כל מאה אחוז תנאים שדורשים, בכדי שיקרבו אותו לדביקות ה', ואחרי כל ב' סיבות הנ"ל, הוא בא לידי החלטה שהוא צודק במאה אחוז מזה שהוא לא רוצה לקבל על עצמו את הדרך הזה שבנוי על בחינת אמונה למעלה מהדעת, ועל בסיס דלהשפיע. והוא כל כך מבין שהצדק עמו, עד שהוא בטוח שאין אף אחד שיוכל לעשות עליו בקורת על מה שהוא לא רוצה ללכת בדרך זה.
ולפי"ז מתעוררת השאלה, אלו אנשים שכן נכנסו בדרך זו, שקבלו עליהם ללכת בדרך דלהשפיע, איך הם התגברו על כל השאלות האלו, כי בטח בו בזמן שאומרים לאדם לך ותן יגיעה אבל שלא על מנת לקבל פרס, תיכף עובר עליו כל השאלות הנ"ל, כי השאלות הנ"ל אינו נותנת לאדם מנוחה, אם כן באיזה כח היה יכול לצאת ממצב של השאלות שהם נקראים מים הזדונים.
אלא אין עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת, ולומר כי מה שאני רואה שהצדק עמי, ועלי ללכת בדרך שכל הכלל הולכים, אינו אמת כפי ראות עיני, כי רק למי שיש עיניים פקחות, הוא יכול לראות את האמת, מה שאין כן למי שאין לו עינים פקחות, הוא לא מסוגל לראות האמת, והיות שהאדם בזמן ששואל כל אלה השאלות הוא משוחד מכח הרצון לקבל שלו, כי הוא מסתכל על מה שיכול לצאת טובת הנאה בשבילו לכן הוא כבר לא מסוגל לראות האמת, ועל זה בא הכתוב, ואומר לנו, ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים.
אי לזאת אין לו לומר שהצדק אתו לפי הראיה שלו מסיבת שהוא מקבל שוחד מהרצון לקבל, לכן אין לו כבר עינים פקחות לראות האמת, אלא שעליו לומר הגם שאני שמעתי את כל השאלות הנכונות שלך, אבל עכשיו אני לא מוכשר לענות לך אלא לאחר שאזכה ברצון להשפיע, ואז יהיה לי עינים פקחות ואז אם אתה תבוא אלי עם כל השאלות שלך, אז בטח אני אתן לך תשובות נכונות.
אבל עכשיו אין לו שום עצה אלא ללכת למעלה מהדעת, כי כל הדעת מה שאני רואה הוא רק מצד שוחד, אני רואה והגם שאני חשוב שכל החשבונות שלי הם צודקות, על זה יש לומר מה שהפסוק אומר לנו ויסלף דברי צדיקים. שאין אני מוכשר לראות עם מי הצדק, זאת אומרת, לומר שכל ענין שצריכים לעשות לשם שמים לא עלי נאמר, ואני בתוך עמי יושבת, כמו כולם שמספיק להם שמקיימים תורה ומצות, ואומרים מה שמוטל עלי לעשות אני עושה ובענין כוונות זה שייך למי שמרגיש חסרון בזה, ואני לא מרגיש שאני צריך להיות יותר חכם מכולם אלא גם אני מסתפק במיעוט, על זה נאמר "ויסלף דברי צדיקים", אלא אני הולך למעלה מהדעת.
וזה ענין גודל החשיבות של נקיות, המובא בכל הספרים שהאדם צריך להיות נקי לפני כל דבר מצוה שהולך לעשות. שענין נקיות אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להיות נזהר בכל דבר, שיהיה על צד האמת, ולא יהיה מעורב שם שום דבר שקר. ועוד אמר כמו שיש הבדל בין איש לאיש בדבר שמירת נקיות בגשמיות, יש אנשים שמקפידים שלא יהיה שום לכלוך על בגדו ויש אנשים שלא מקפידים כל כך אלא שהלכלוך גלוי לעינים אז הם מסירים את הלכלוך, זאת אומרת זה תלוי לפי מדת מיאוס שנמאס לאדם את הלכלוך, כמו כן ברוחניות, אין כל אחד דומה לחבירו, אלא שזה תלוי לפי מה שנמאס לאדם בחינת שקר ובשיעור זה הוא לא יכול לסבול את השקר, ובשיעור זה הוא מתקרב לדרך האמת.
ועוד אמר שצריכים לדעת, שהלכלוך הזה בעניני הנשמה הוא המזיק האמיתי, והיות שהנשמה הוא דבר נצחי לכן האדם צריך להזהר מאד, מבחינת השקר, אלא שהאמת שלו יהיה נקי מכל מיני לכלוך של שקר.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (שבת קיד) ואמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, שנאמר כל משאני אהבו מות אל תקרו משני, אלא משניאי. ומפרש רש"י משניאי שממאיסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים אוי להם ללומדי תורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניאי את התורה.
ולכאורה בפשטות קשה להבין אם יש לו רבב על בגדיו, כבר מגיע לו מיתה. ומביא ראיה מהפסוק, שנאמר כל משנאי אהבו מות, גם זה יש להבין אם הוא בבחינת משנאי, זהו סימן שהוא אוהב מות.
ולפי מה שפרשנו לעיל, שענין נקיות הכוונה הוא, שצריך להיות נקי שלא יהיה שום תערובת של שקר, בזמן שרוצה ללכת בדרך של אמת, כי אמת נקרא לשמה כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י) וז"ל, העובד מאהבה, עוסק בתורה ומצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה.
אם כן לפי זה יהיה פירושו נמצא רבב שבגדיו שהם בחינת לבושים שבתוכם מקבלים את הטוב והחיים, צריכים להיות נקיים משום תערובות של אהבה עצמית, רק כולו לשם שמים, לפי זה יהיה הפירוש, כל משנאי אהבו מות, ושאלנו מדוע אומר הפסוק, כל משנאי, היינו הטעם של משנאי משום שאוהב מות, ולפי הנ"ל זה פשוט, כי ענין מות מתבאר, כי דוקא מי שדבוק בחיי החיים, יש לו חיים משא"כ מי שנמצא בפירוד ממנו, אז הוא נפרד מהחיים.
לכן נאמר "כל משניאי" היינו שלא אוהב את הבורא שיעבוד רק לשם הבורא, אלא הוא מערב שם קצת מאהבה עצמית, ואהבה עצמית הוא בחינת מות משום שזה גורם הפירוד מחיי החיים, לכן משום שהוא אוהב מות היינו אהבה עצמית ומשום זה הוא נעשה שונא להבורא.
ודברי רש"י שמפרש משניאי שממאיסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניאי את התורה עכ"ל. וזה קשה להבין אם נמצא איזה כתם על בגדיו, כבר הוא נמאס בעיני הבריות, וגם התורה הוא גורם שהבריות הם משניאי, עד כדי כך שבעבור עונש זה כבר מגיע לו מיתה, כמו שאמרו חז"ל כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה.
ע"ד העבודה יש לפרש שממאיסין עצמן בעיני הבריות, היינו בהאברים והרצונות ומחשבות של עצמן היות שגופו של אדם נקרא עולם בפני עצמו כידוע, ואברי הגוף אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים הנה כתוב כי הם חיינו ואורך ימינו וכו' והם נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים ואנו לא רואים זה אצל הלומדי תורה שלנו.
והסיבה שלא רואים את כל הדברים היקרים אצל לומדי תורה הוא מסיבת שיש רבב על בגדיו, היינו שאצל לומדי תורה שלנו, מעורב באהבה עצמית בזמן העבודה, נמצא שהרבב הזה גורם שהטוב והחיים שבהתורה לא יכול להתלבש בבגדים האלו משום שהם לא נקיים שיהיו הכל לשם שמים, ואז הבריות שבגופו באים ליד יאוש, נמצא שהם גורמים שישנאו את התורה.
זאת אומרת במקום שהלומדי תורה היו צריכים לגלות את יקר התורה כמ"ש כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכאן הם רואים את ההפוך, ומי גרם לכל זה, הכל הוא משום שלא נזהרים על נקיות, שהוא נקרא רבב, ובזה נבין מדוע אם נמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, הוא להשמיענו, שהרבב הזה שהוא עושה בבגדיו זהו גורם לו, הפירוד מחיי החיים, לכן נבחן זה, שהוא מחייב עצמו להגיע לבחינת מיתה. והכל משום שלא נזהר על נקיות, אלא שמעורב בהעבודה שלו גם בחינת שקר, הנקרא שלא שלמה, אלא הכל יהיה לשם שמים.