תוכן

תשמ"ד-מה מאמר נג
"ואתחנן אל ה'" [דברים ג' כג'], ופרש"י אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום, אלא מתנת חנם, וכו'.
ובמדרש רבה, וז"ל ואתחנן אל ה', ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים, אמר ר' יוחנן מכאן אתה למד, שאין לבריה כלום, אצל בוראו, שהרי משה רבן של הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים, אמר ר' לוי למה לא בא משה אלא בלשון תחנונים המשל אומר הוי זהיר שלא תתפס מקום דבורך, כיצד כך אמר הקב"ה למשה, וחנותי את אשר אחון, אמר לו מי שיש לו בידי, ורחמתי, במדת הרחמים אני עושה עמו, ומי שאין לו בידי, וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו וכו', עכ"ל.
ויש להבין את הנ"ל, א' איך שייך לומר ורחמתי אצל מי שיש לו בידי, כי הלשון מי שיש לו בידי הוא מלשון חז"ל, מנה לי בידך, שפירושו שמגיע לו חוב א"כ מהו הפירוש שהקב"ה אמר שמי שמגיע חוב מהקב"ה אז הקב"ה אומר לו ורחמתי, ואשלם היה צריך לומר כמ"ש מי הקדימנו ואשלם לו, וא"כ איך שייך לומר לפריעת חוב לשון רחום. ב' יש להבין, איך אפשר להיות ב' דעות כל כך מרחוקות שדעה אחת הוא שמגיע לו חוב מהקב"ה כמ"ש מי שיש לו בידי, והשניה הוא שאין לו בידי כלום. במה הם כל כך טענותיהם מרוחקים זה מזה היינו מהו הנקודה, שמכאן הם באים לידי דעות כל כך מרחקות.
ולהבין את הנ"ל צריכים לדעת שבאלו שעוסקים בתורה ומצות יש להבחין בהם שני סוגים, שהגם בענין המעשים אין הבדל ביניהם, שבבחינת המעשה, אין שום היכר, אבל בבחינת הכוונה יש הבדל עצום, בין ב' סוגים הנ"ל. סוג הא' הוא שהמטרה שהם רוצים להגיע ע"י התעסקותו בתורה ומצות, לקבל תמורה, עבור היגיעה, כי יש כלל בהטבע שלנו שא"א לעבוד בלי תמורה א"כ המחייב לקיים תורה ומצות הוא היראה, היינו שמפחדים אולי לא יקבלו את המלוי על החסרונות מה שהם מרגישים שזה, וזה חסר להם, ויש להם רצון חזק והשתוקקות גדולה, להמלוי שלהם.
אי לזאת הם עושים כל מה שביכלתם להשיג את מבוקשם לכן היראה הזאת הוא הסיבה המחייב אותם לעסוק בתורה ומצות, שזה נקרא, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו, כמובא בהסולם. (הקדמת ספר הזהר אות קצא) וז"ל ונמצא שתועלת עצמו הוא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו, עכ"ל.
נמצא הסוג הזה, מה שהם עוסקים בתורה ומצות, הוא בכדי שהקב"ה ישלם להם, נמצא שמגיע להם חוב מהקב"ה, היות שהם הכניסו הרבה יגיעה בעסק, על מנת לקבל פירות ומשום זה הם באים להקב"ה עם תביעה, תשלם לנו עבור יגיעתנו, ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל מה שר' לוי אמר, שהקב"ה אמר מי שיש לו בידי, היינו שמגיע לו חוב, היינו שכוונתו היתה מלכתחילה, שהקב"ה ישלם לו עבור טרחתו בתו"מ, נמצא שהוא בא בטענה כנ"ל בלשון חז"ל מנה לי בידך, ובזה יכולים לפרש דברי המדרש הנ"ל, אבל עדיין יש לבאר מדוע אמר הקב"ה על טענה זו, ורחמתי, איזה רחמנות יש כאן, אם מגיע לו חוב, מה שייך לומר כאן, במדת הרחמים אני עושה עמו.
וסוג השני הוא, שיש להם כוונה אחרת לגמרי, היות שהם רוצים לעבוד את ה', בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו בלי שום תמורה, ולפי הכלל שהאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו איך אפשר לעבוד בלי שום תמורה, אלא כמו שאמרתי במאמרים הקודמים, שיש מי שעובד, על מנת שיקבל אח"כ תמורה ויש שעובד שהעבודה בעצמה הוא נחשב לו לשכר ותמורה שאין לו תמורה יותר גדולה, מזה שנתנו לו לעבוד, דהיינו באדם חשוב שזה נטבע בהטבע, לשמש אדם חשוב, ואין לך שכר יותר גדול מזה. זאת אומרת הוא מסוגל את כל מה שיש לו לתת בכדי שיהיה לו הזכיה לשמש את המלך, נמצא שהעבודה בעצמה הוא השכר, ולא מצפה לשום שכר נוסף אלא הוא מצפה, שיהיה לו הזכיה לשמש תמיד את המלך בלי שום הפסקה, וזה הוא כל החיים שלו וזהו כל מטרת החיים שלו, וגם זה נטבע בהטבע כמו שיש טבע באהבה עצמית.
אבל יש להבין בשביל מה עשה הבורא טבע כזה, שהתחתון אם הוא יודע את חשיבתו של העליון הוא רוצה לשמש אותו בלי שום תמורה, על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, היות שהבורא שברא את העולמות, היה בכדי להטיב לנבראיו ומשום זה ברא רצון והשתוקקות בהנבראים לקבל הנאה ותענוג, אחרת אם אין רצון לקבל הנאה אז אין הנברא יכול לקבל הנאה ותענוג, כי אין מלוי בלי חסרון.
אבל יחד עם זה יצא מזה ענין של נהמא דכסופא שאין כאן דביקות, מחמת שנוי הצורה שנולד. ומשום זה נעשה תיקון הצמצום, היינו שלא לקבל רק מטעם שהוא רוצה לעשות נחת להבורא לכן הוא מקבל ממנו, אחרת הוא מוותר על ההנאה.
אבל מתעוררת השאלה, אם הוא נולד ברצון לקבל וזה הוא הטבע שלו, מאין הוא יכול לקבל רצון להשפיע הלא זהו נגד הטבע, לכן ברא טבע שני, היינו שהקטן יתבטל נגד הגדול, ויהיה לו הנאה ותענוג בזה שהוא משמש להגדול, ואז כשיש לו הרצון להשפיע להגדול, ואז הוא חושב מה הוא יכול לתת להבורא, שהבורא יהנה מזה, היות שהוא רוצה להשפיע לו תענוג שיהנה, אז הוא רואה שכל מה שהוא יכול לתת להעליון, דבר שאפשר לומר כביכול, שזה חסד להעליון, הוא דבר אחד היינו שהתחתון מקבל מהבורא הנאה ותענוג, מזה יש להבורא הנאה, כי זה היה מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו.
נמצא לפי זה מה חסר להאדם שיהיה לו הרצון להשפיע, הוא רק גדלות הבורא, כי תיכף ברגע שמשיג את גדלות ה' תיכף הוא רוצה להשפיע לו מטעם הטבע שהתחתון שהוא קטן מתבטל להגדול כנ"ל.
לכן ניתן לנו ענין לקונן על גלות השכינה, שפירושו שכל ענין הרוחניות הוא בבחינת שפל המצב המכונה שכינתא בעפרא, שהחשיבות שלה הוא כמו עפר שדורכין עליה ואין לה שום חשובות, וזה ענין שמובא שבכל מצוה צריכים לכוון שהוא רוצה בזה לאקמא שכינתא מעפרא, זאת אומרת שבכל עשיה יכוון שעי"ז יעלה כבוד השכינה. וזהו כמו שאנו אומרים בשמונה עשרה בתפלת מוסף דראש השנה, אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו, וכו' שפירושו שמלכות שמים לא יהיה אצלנו כבחינת עפר, אלא שיהיה בבחינת כבוד.
נמצא שסוג אנשים האלו, מה שהם דורשים מהקב"ה שיגלה להם כבוד מלכותו, אין להם להקב"ה שום דבר, כי הם לא דורשים מהקב"ה שום תמורה, אלא הם רוצים רק לשמש את המלך, ולעשות לו נחת רוח, והן מבקשים מהקב"ה שיגלה להם בחינת כבוד של מלכות שמים, אם כן אין להם בידי הקב"ה כלום, שיהיה היכולת לומר שהם נתנו משהו להקב"ה, שעבור זה הם דורשים שהקב"ה ימלא חסרונם, כי מה שהם יכולים משהו לעשות בעל מנת להשפיע הוא רק בזכות שהקב"ה מגלה להם בקצת חשובות שמרגישים קצת רוממות ה', נמצא באלו אנשים שאין להם ביד הקב"ה כלום נמצא מה שהוא נותן להם הוא רק מטעם וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו.
משא"כ באלו אנשים שעובדים בעל מנת לקבל תמורה, אז הם אומרים שיש להם בידו של הקב"ה היינו שהוא נותן לו עבודה ומבקש תמורה מאת ה', שישלם את השכר תמורת עבודתו, והיות שאין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה, לכן הוא משלם להם כפעלם, אבל צריכים להבין מהו הלשון ורחמתי, במדת הרחמים אני עושה עמו, משום שהקב"ה אומר שיש לו רחמנות, על אלה אנשים שהולכים בדרך הזה, אבל אין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה, לכן הוא משלם להם כפי דרישתם.
ובזה מובן מה ששאלנו איך יכול להיות, הבדל כל כך גדול בין ב' דעות הנ"ל. והענין הוא כי מצד ה' אנו לומדים שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו אלא הנבראים בעצמם, הם בעצמם עושים את הדבר לשני בחינות, כי אלה שאינם יכולים להבין את החשיבות של גדלות הבורא, אין להם שום דרך להתחיל בעבודה אלא בעל מנת לקבל פרס, כמשחז"ל, לעולם יעסוק בתורה ומצות אעפ"י שלא לשמה, וכו', (פסחים נ) הם מרגישים את עצמם שנותנים משהו להקב"ה, משא"כ אלו אנשים שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הם רואים שאין הם יכולים להשפיע להקב"ה שום דבר, וזה נקרא שאין בידי כלום, נמצא מה שהם דורשים שהקב"ה יגלה להם קצת גדלותו ית', הם מבקשים זאת מטעם חנינה, אז הקב"ה אומר להם וחנותי במתנת חנם אני עושה עמו.