תוכן

תשמ"ד-מה מאמר ח
שאלה: אם מקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל פרס, האם גם זה מזככת את הלב, כיון שאמרו חז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, היינו שמזככת את הלב, האם זה דוקא שמכוון שלא על מנת לקבל פרס. או אילו שעשה בעמ"נ לקבל פרס, ג"כ מזככת את הלב.
תשובה, בהקדמה לספר הזהר (אות מד) כ"ש, וז"ל, כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי לשמש את המלך גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו להתגדל ולהראות פעולתה, כי מצות אינן צריכות כונה, ואפילו המעשים בלי כונה, מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו, אלא בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה דומם, ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי"ג אברים של הנקודה שבלב [יש להנשמה תרי"ג אברים כמו שיש להגוף תרי"ג אברים], שהיא הדומם דנפש דקדושה.
הרי אנו רואים שגם עשיית תורה ומצות אפילו שלא לשמה, מטהרת את הלב.
האם הדרך לקיים תורה ומצות שלא על מנת לקבל פרס, הוא ליחידי סגולה בלבד. או שנתנו אפשרות לכלל כולו שילכו ע"ד זה היינו לקיים הכל, בעל מנת שלא לקבל פרס, שעי"ז יזכו לדביקות ה'.
תשובה: הגם שהרצון לקבל אך לעצמו, יצא והיה במחשבת הבריאה, אבל על ידי זה שנתן תיקון שהנשמות יתקנו אותו בעמ"נ להשפיע, היינו, על דרך קיום התורה ומצות שזה יהפוך לנו את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע, וזה ניתן לכל הכלל כולו בלי יוצא מהכלל, כי לכולם ניתן הסגולה הזאת, ולאו דוקא ליחידי סגולה, אלא היות שזהו ענין בחירה, לכן יש מתקדמים, ויש שמתקדמים לאט לאט, (עיין בהקדמה לספר הזהר יג-יד) אבל בסופו של דבר כולם יבואו לשלימות הסופי, כמ"ש כי לא ידח ממנו נידח.
אבל יחד עם זה כשמתחילים ללמד, לקיים תורה ומצות, מתחילים בשלא לשמה, מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל אז הוא לא מבין שום דבר אם זה לא יביא לו תועלת עצמו, והוא אף פעם לא ירצה להתחיל לקיים תורה ומצות.
וזהו כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י), ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו ויעבדוהו מאהבה. עכ"ל.
הרי אנו רואים מדברי הרמב"ם, שכולם צריכים לבוא לשמה, אלא ההבחן הוא בזמן.
שאלה. אם אדם רואה ומרגיש שהוא הולך על דרך ההולך לבוא לשמה, אם הוא צריך להשתדל גם להשפיע על השני שגם השני יעלה על המסילה הנכונה, או לא.
זהו ענין כללי, כמו איש דתי המסתכל על אדם חילוני, אם יודע בעצמו שהוא יכול להחזירו למוטב אז מוטל עליו החוב להחזירו למוטב, מטעם מצות הוכח תוכיח את עמיתך, כמו כן כאן אפשר לומר גם כן, שכדאי הוא להגיד לחבירו על ענין, שיש ללכת על דרך יותר נכונה, אם כוונתו הוא רק מטעם מצוה כנ"ל. אבל יש הרבה פעמים מה שאדם, מטיף מוסר לשני הוא רק מטעם שליטה ולא מטעם מצות, הוכח תוכיח וכו'.
ומהמתבאר לעיל. היינו שכל אחד רוצה שהשני ילך על דרך האמת, הוליד לנו מחלוקת בין הדתים לחילונים, וכמו כן, בין ליטאים לחסידים, וכמו כן בין חסידים לחסידים, שכל אחד חושב שהצדק עמו וכל אחד רוצה לשכנע את השני שילך בדרך הישר.