תוכן

תשמ"ד-מה מאמר טז
לבאר ענין של השפעה, שאמרנו, כשאדם משמש את מי שחשוב בעיני העולם, אין האדם חשוב צריך לתת לו תמורה עבור השימוש שלו, אלא עצם השימוש לאדם חשוב נחשב לו כאילו נתן לו תמורה, זאת אומרת אם הוא יודע שהוא אדם חשוב, כבר נהנה, מהשימוש, ולא צריך לקבל עוד הנאה, עבור השימוש, אלא השימוש בעצמו הוא, הוא, הנאה שלו.
משא"כ אם הוא משמש אדם פשוט, אז אין לו הנאה, מהשימוש, וצריך לקבל תמורה עבור השימוש, זאת אומרת אותו השימוש, שהוא עושה, אם זה לאדם לשוב, אז אינו צריך לתמורה, למשל, אם בא אדם חשוב באוירון, ויש בידו מזודה קטנה, ויש הרבה אנשים שמחכים לבואו, ואדם החשוב נותן את המזודה שלו למי שהוא להביא לו להמכונית שלו שהוא נוסע עמו הביתה, והוא רוצה לשלם לו תמורת זה נגיד 100 דאלר, ובטח שהוא מסרב לקבל ממנו, מטעם שיש לו הנאה מהשימוש שלו יותר ממאה דולר, שהוא נותן לו, משא"כ אם הוא אדם פשוט, אפילו בכסף לא יהיה משרת שלו, אלא הוא יגיד לו יש כאן אנשים שהם סבלים, הם יביאו, המזודה שלו להמכונית, ולי אין זה לפי כבודי לשמש אותך, והסבלים היות שזהו המקצוע שלהם, ואם תתן להם תמורה בטח הם ישמחו לשמש אותך.
נמצא לפי"ז, אותו המעשה שהוא עושה, יש הבדל והבחנה רבה, לא בהמעשה, אלא לשם מי הוא עושה את המעשה, אם הוא עושה את המעשה, עבור אדם חשוב, תלוי זה רק בחשיבתו, של אותו אדם, כלפי הרגשתו של האדם, מה שהוא מרגיש את גדלותו של אדם זה, ואינו חשוב אם הוא מבין שהוא אדם חשוב או שהסביבה שלו אומרים עליו שהוא אדם חשוב כבר יש לו כח לשמש אותו, ואינו צריך לשום תמורה כנ"ל.
ולפי הנ"ל, יש להבין בענין זה, מהו באמת, כוונת האדם שמשמש את האדם חשוב.
אם כוונתו שהוא נהנה מזה שמשמש לו שנחשב לו לזכיה גדולה בזה שמשמש לו, או מטעם היות שיש לו הנאה גדולה בזה שמשמש לו, ומאיזה מקור באה לו ההנאה, באה שהוא משמש לאדם חשוב, הוא לא יודע, אלא שהוא רואה דבר טבעי, שיש כאן הנאה גדולה, לכן הוא רוצה לשמש לו, זאת אומרת, אם כוונתו הוא אם הוא אדם חשוב לכן הוא רוצה שהאדם חשוב, יהיה לו הנאה, או שהוא רוצה לשמש אותו משום שהוא מרגיש הנאה, היינו אם הוא היה יכול לקבל אותו הנאה, שיש לו מזה שמשמש לו, על ידי דבר אחר, אז הוא היה מוותר, על השמוש הזה, כי כל מה שהוא רוצה לשמש אותו הוא רק מטעם שמרגיש שמכאן הוא יכול למצא הרגשה טובה, לכן הוא משמש אותו.
השאלה הוא, אם השימוש הוא בכדי שרוצה שיהיה לאדם חשוב הרגשה טובה, ומה שהוא מרגיש הנאה בזה שהוא משמש לו הוא רק תוצאה, אבל לא שכוונתו הוא על עצמו, אלא רק שיהיה לאדם חשוב הרגשה טובה, או באמת הוא אין לו חשבון, אם האדם חשוב, אלא כל החשבונות שלו הוא, עד כמה שהוא יכול לקבל מזה הנאה.
ואם אנו נשאל מה נפקא מינה בזה על איזה כוונה הוא עושה.
התשובה הוא כי אנו צריכים לדעת, מהו הפירוש כלי דהשפעה, אנו מוצאים ג' הבחנות, במעשה דלהשפיע, א' הוא עוסק בעניני השפעה לטובת הזולת בין בגופו, ובין בממונו. בכדי שיקבל עבור זה תמורה, היינו שלא מספיק, השימוש בעצמו, שהשימוש יתן לו הנאה, אלא שהוא רוצה שתמורת זה יתנו לו דבר שני, למשל הוא רוצה שתמורת עבודתו במעשה דלהשפיע יתנו לו כבוד. ובעבור זה יש לו כח לעבודה, משא"כ אם לא יהיה לו הבטחון שיקבל עבור זה כבוד אז הוא לא היה עושה מה שהוא עושה לטובת הזולת.
ב' הוא עוסק בדברים של השפעה לטובת הזולת, ואינו רוצה שיתנו לו איזה תמורה, עבור עבודתו, היינו דבר אחר היינו דבר שני, אלא שהוא מסתפק בזה שהוא עשה מעשים של השפעה, ויש לו בטבע הנאה מזה שעושה טובות לאחרים, וזהו כל הנאה שלו, ובודאי, שזהו מדרגה יותר גדולה מהראשונה, שמכאן אנו רואים שהוא עושה מעשים שכוונתו על מנת להשפיע לאחרים טובות, וזה אנו צריכים לכנות משפיע בעמ"נ להשפיע.
אבל אם נעמיק קצת בהדבר, ונחקור, מהו באמת כוונתו בזה שהוא משפיע לאחרים, אם הוא עושה את כל המעשים הוא משום שהוא רוצה להנות, שפירושו אהבה עצמית, היות שמצד הטבע שלו הוא נהנה ממעשים של השפעה, או שכוונתו הוא שיש לו הנאה מזה שיש לאחרים דברים טובים, זאת אומרת שהוא נהנה מזה שיש לאחרים מצב רוח טוב לכן הוא משתדל לעשות טובות לאחרים בכדי שיהיה לאחרים מצב רוח טוב, שיהנו מהחיים שלהם.
ואם במקרה שהוא רואה שיש איש אחר אם הוא יעשה את המעשים שרוצים לעשות עכשיו למשל, לבני עירו, הוא יותר מוצלח ממנו, אז הוא מוותר על הנאה שלו מזה שיש לו הנאה ממעשים של השפעה, ומשתדל שהשני יעשה את הדבר.
ואז בטח אם האיש הזה מה שהוא עוסק במעשים של השפעה ואינו רוצה שום תמורה עבור עבודתו, מ"מ על זה שהאחר יעשה את המעשים לטובת בני עירו, אעפ"י שהוא יודע שהשני יותר מוכשר מ"מ הוא לא יכול לוותר, על זה, עוד לא יכולים לומר שזה נקרא משפיע בעמ"נ להשפיע, כי סוף כל סוף אהבה עצמית היא הקובעת אצלו.
ג' הוא שעובד בעמ"נ שלא לקבל שום תמורה וגם אם הוא רואה שיש איזה אדם שהוא יותר מוכשר, הוא מוותר על הנאתו מזה שהוא משפיע לאחרים ודואג רק לטובת הזולת, זה נקרא משפיע בעל מנת להשפיע.
אם כן יש כאן בירור גדול שצריכים לברר מהו באמת כוונתו, אם הוא רוצה שיהיה לעצמו מצב רוח טוב לכן הוא משמש לו, או כוונתו הוא שהוא רוצה שיהיה מצב רוח טוב להאדם חשוב.
ובכדי להבין את ההבחנה הנ"ל, יכולים להבין את הדבר על ידי ציור, שהאדם יצייר לעצמו, היות שזהו אדם חשוב מאד, ולכן הוא רוצה להנות לו בכדי שיהיה לו מצב רוח טובה, לכן הוא רוצה לשמש אותו, אבל בזמן השרות שהוא עושה לו, הוא מרגיש בעצמו מצב רוח טוב ונעלה ומרגיש את עצמו שכל התענוגים שהוא היה מרגיש בחיים שלו הוא מרגיש עכשיו שאין לו שום ערך, ממה שהוא מרגיש עכשיו מסיבת שהוא משמש אדם החשוב ביותר בעולם, ואין לו שום מילים לתאר את קורת רוח שיש לו, מזה שהוא רוצה לעשות לאדם חשוב מצב רוח טוב.
ועכשיו הוא יכול לעשות בקורת, על עצמו, מה כוונתו בזה שהוא רוצה לעשות נחת רוח להאדם חשוב אם הוא דואג לתועלת עצמו, זאת אומרת מה שהוא רוצה להנות לו הוא מטעם שהוא ירגיש מצב רוח טוב או שכל כוונתו הוא שאדם חשוב הוא להנות לו שיהיה להאדם חשוב מצב רוח שמסיבת גדלותו של האדם מתעורר לו חשק גדול, לשמש אותו, לכן הגם שבזמן שימושו הוא מרגיש את התענוג הגדול שיש בעת השימוש ומכל מקום, אם הוא יודע, שיש מי שהוא אם הוא ישמש אותו יהיה לו יותר נחת רוח להאדם חשוב, אז הוא מוותר על הנאת עצמו מה שהוא יכול להרגיש בעת השימוש, ורוצה בלב שלם שהשני יעשה את השרות הזאת מסיבת שיהיה לו יותר נחת רוח מכפי שהוא ישמש לו.
נמצא מזה אם הוא מסכים לוותר על השרות שלו, אפילו שמרגיש עכשיו תענוג נפלא מהשרות שלו, מכל מקום לטובת האדם חשוב שיהיה לו יותר נחת רוח הוא מוותר, משום שהוא לא חושב על עצמיתו אלא הכל לטובת האדם חשוב, וזה נקרא שאין לו שום כוונה לתועלת עצמו, אלא הכל בעל מנת להשפיע, ואין לו שום חשבון עם עצמו, אז יש לו הבירור השלם שלא יכול לרמות את עצמו, וזה נקרא השפעה גמורה.
אבל צריכים לדעת, כי אין באפשרותו של האדם להגיע לזה בכוחות עצמו, אלא על זה אמרו שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. (קידושין ל) זאת אומרת שהאדם צריך מקודם לראות אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכונה על מנת להשפיע נחת רוח, להקב"ה, ואז כשכבר הגיע לידי הכרה שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה.
אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו, על נקודה אחת, שהוא, שהמאור שבה מחזירו למוטב, שזה יהיה לו כל השכר מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא כח השפעה.
היות שיש כלל מי שנותן איזה יגיעה, היינו שמבטל המנוחה שלו, הוא מסיבת שרוצה משהו, ויודע שבלי יגיעה לא יתנו לו, לכן הוא מוכרח, להתיגע. ואי לזאת האדם המתיגע לקיים תורה ומצות, בטח שיש לו איזה דבר שחסר לו ולכן הוא מתיגע בתו"מ, שעל ידי זה ישיג את מבוקשו.
ולפי"ז, צריך האדם, לתת תשומת לב, וקצת מחשבה, טרם שמתחיל עבודתו, בעבודת ה', מהו רוצה היינו איזה שכר הוא רוצה תמורת עבודתו. או נגיד יותר פשוט, מהו הסיבה, שמחייבו לעסוק בתורה ומצות.
ואז כשמתבונן, בדבר זה, היינו לדעת מה חסר לו שבשביל זה הוא צריך להתייגע, אז מתחיל האדם לחשוב הרבה מחשבות, עד שמאד קשה לו לדעת באמת מה הוא רוצה, לכן יש הרבה אנשים שרואים בעת שמתחילים לחשוב לשם איזה מטרה הם עובדים, אז הם לא יכולים לקבוע מטרה אמיתית, לכן הם אומרים מה לנו להתעייף במחשבות של חקירה, ועובדים, בלי שום מטרה, אלא שאומרים, אנו עובדים בשביל עוה"ב. ומה זה עולם הבא, מה לנו לחשוב על זה, רק נאמין שזהו דבר טוב, ודי לנו מתי שנקבל את השכר של עוה"ב אז נדע מהו זה, ולמה לנו להכנס בחקירות.
ורק יחידים, ישנם שאומרים שיש ענין דביקות ה', ובכדי להגיע לדבקות ה' הוא צריך להגיע לידי השתוות הצורה, היינו מה הוא רחום אף אתה רחום, ואז הוא מתחיל להשתדל, להגיע לידי השתוות הצורה, שהוא שיהיה כל מעשיו בבחינת השפעה, שרק אז נעבר הצמצום וההסתר שיש בעולם ממנו, ומתחיל להרגיש את הקדושה.
אבל בעת שמתחיל בעבודתו להגיע לידי מדרגת השפעה אז הוא רואה שהוא רחוק מאוד מזה, שאין לו רצון של מחשבה דיבור מעשה, שיהיה לו היכולת לכוון בעל מנת להשפיע, ולא יודע אז מה לעשות שישיג כח ההשפעה, וכל פעם שמוסיף כוחות הוא רואה, שכל ענין זה הוא ממנו והלאה, עד שבא לידי הכרה שאין זה בגדר אנושי שיהיה מציאות שיוכל פעם להגיע לזה.
אז הוא בא לידי הכרה שרק הקב"ה, הוא יכול לעזור לו, כנ"ל. ורק אז הוא מבין שהוא צריך לעסוק בתו"מ כדי לקבל שכר, והשכר שלו הוא, שבשביל זה הוא מתיגע הוא שהקב"ה יתן לו הכח של השפעה, ועל זה השכר הוא מקוה, כיון שהוא רוצה להגיע לדביקות השי"ת, שהוא בחינת השתוות הצורה שהוא בחינת השפעה, וזהו כל השכר שלו מה שהוא מקוה שעל ידי היגיעה שלו בתורה ומצות, הוא מקוה שיתנו לו דבר מה שהוא בעצמו לא יכול להשיג, אלא הוא צריך שהשני יתן לו כדרך יגיעה הגשמית היות שאין אדם יכול להשיג בעצמו כסף, לכן הוא נותן יגיעתו ועבור זה יתנו לו כסף. כמו כן ברוחניות מה שהוא לא יכול להשיג בכוחות עצמו והוא צריך שמי שהוא יתן לו, אז לזה אנו מכנים שכר.
לכן כשהאדם רוצה להגיע לידי מדת השפעה, מטעם שהוא רוצה לבוא לידי דביקות השי"ת, ואי אפשר לו לבוא לידי מדה זו, אלא הוא צריך שהבורא יתן לו את זה, וזה שהוא רוצה שיתנו לו זה נקרא שכר, ולכן היות שיש כלל אם רוצים שכר מוכרחים לתת עבודה ויגיעה, לכן הוא מקיים תורה ומצות בכדי שיתנו לו את השכר הזה, הנקרא, כח השפעה, היינו לצאת מאהבה עצמית ולקבל רצון שיהיה לו כח לעסוק רק באהבה הזולת.
וזהו שאמרו לעולם יעסוק בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, היינו כנ"ל, שעל ידי היגיעה בתו"מ, על מנת שיבוא לשמה, אז הוא, יגיע לידי מדרגת לשמה על ידי זה שהוא התיגע את עצמו מקודם, לכן הוא זוכה להמאור שבה המחזירו למוטב שזה נקרא, שמן השמים נתנו לו את הכח השפעה.
אבל יש לשאול, בשביל מה הוא צריך מקודם להתיגע את עצמו, ואח"כ נותנים לו את המאור התורה, ולמה לא נותנים לו תיכף את המאור התורה, ותיכף יחזיר אותו למוטב, ולמה להתיגע, ולתת מרץ בחינם, וגם לאבד זמן בחינם, הלא היה יותר טוב שיתנו לו את המאור תיכף בתחילת עבודתו, זאת אומרת שתיכף יקבל את המאור ותיכף יתחיל עבודתו בלשמה.
והענין הוא שאין אור בלי כלי, וכלי נקרא רצון, היינו שהאדם שיש לו חסרון, ומשתוקק למלוי חסרון זה נקרא כלי, ורק אז כשיש לו כלי, היינו רצון לאיזה מלוי, אז שייך לומר שנותנים לו מלוי, והוא שבע רצון בהמלוי שנתנו לו, כי לזה הוא היה משתוקק, ושכר, נקרא, מלוי, שההשתוקקות, מקבל, ועוד יותר מזה, שגודל חשיבות המלוי תלוי במידת ההשתוקקות, ולפי ערך היסורים שהיה לו באותו שיעור הוא נהנה מהמלוי.
אי לזאת אי אפשר לתת להאדם מאור שיחזיר אותו למוטב בזמן שאין לו שום רצון לזה, כי ענין החזרתו למוטב פירושו שהוא מאבד את הכח של אהבה עצמית, ומקבל כח של אהבת הזולת.
ואם האדם אין לו שום רצון לצאת מאהבת הזולת, ואם אומרים לו תעבוד עבודה ותמורת זה לא יהיה לך רצון לאהבה עצמית, לא נחשב זה לאדם לבחינת שכר, אלא להפוך, אדם חושב אז, תמורת זה שעבד אצל בעל הבית, ובמקום שהיה צריך לעשות לו טובה תמורת יגיעתו, אז נותן לו תמורת זה רעה גדולה עד כדי כך שכל אהבה עצמית הוא מפסיד ברגע אחת. ומי מסכים לדבר זה.
ולכן צריך האדם מקודם ללמוד שלא לשמה, שעל ידי זה יהיה לו סיוע מצד הגוף, כי האדם מוכן לוותר על תענוג קטן בכדי לקבל תענוג גדול, ומצד הטבע אין אדם יכול לצייר לעצמו תענוג, אם לא שיהיה רק בנוי על יסוד של אהבה עצמית, לכן אומרים לו שע"י התעסקותו בתורה ומצות הוא יקבל שכר, וזה לא שקר, שבודאי הוא יקבל שכר, אלא מה שהוא יכול להשתנות שמה שנקרא שכר זה ישתנה, אבל לא שאומרים לו שקר, היינו אומרים לו שע"י יגיעתו בתורה ומצוות הוא יקבל שכר, זה אמת כי בודאי יקבל שכר, אלא השכר ישתנה, כי למשל האבא אומר לילד שלו אם תהיה ילד טוב אני אקנה לך אוטו מה שילדים קטנים משחקים בהם, היינו של פלסטיק, ואח"כ אבא נסע לחוץ לארץ, וחזר לאחר כמה שנים, והבן כבר נתבגר, והבן בא לאביו ואומר לו אבא הלא אתה מטרם שנסעת לחוץ לארץ, הבטחת לי אוטומוביל של פלסטיק והלך אביו וקנה במקום זה מכונה טובה שיכולה לנסוע עמה למרחקים ואז הבן כבר בר שכל והוא מבין שאין עכשיו הזמן מתאים למכונה של פלסטיק אלא למכונה של אמת, האם זה נקרא שאביו רימה אותו. בטח שלא, אלא הבן רואה עכשיו שהוא כשהיה ילד, לא היה יכול להבין אחרת, אלא דוקא בשכר של מה בכך.
כמו כאן כשמתחיל בשכר של מה בכך שזה נקרא שלא לשמה, היינו שהוא מחכה שיתנו לו שכר של דבר שאין לו ערך, נגד שכר האמיתי שהוא יקבל היינו שיזכה לשמה, שזהו הכלי, שיכולים לקחת בתוכו הטוב והעונג מה שהבורא רוצה לתת, שהם התענוגים האמיתיים.
נמצא בזה שאומרים לו שיעבוד שלא לשמה היינו לקבל שכר זהו אמת, היינו שגם כשיכוון בעמ"נ להשפיע גם כן יקבל שכר, אלא כל השקר הוא בזה, בהשכר בעצם, שהאדם בזמן שנמצא בשלא לשמה, הוא חושב על שכר אחר, שיתנו לו, שהכלי שמקבל את זה נקרא אהבה עצמית.
משא"כ, אחר כך שהאדם הגדיל והתחיל להבין שעיקר הכלים שמקבלים שכר, הוא בכלים דהשפעה, שדוקא ע"י כלים אלו, מקבלים את הטוב והעונג האמיתי, ואז הוא מרגיש את עצמו לאדם המאושר בעולם, משא"כ על השכר שהיה מצפה שיקבל בזמן שהיה נמצא בשלא לשמה, שאז לא היה מסוגל לקבל רק שכר המתאים לילד קטן.
נמצא לפי"ז כשמלמדים בשלא לשמה לקבל תענוג ושכר תמורת עבודתו הוא לא נקרא שקר מטעם שהוא לא הפסיד שום דבר, במה שמחליפים לו את השכר קטן לשכר יותר גדול, אלא צריכים לפרש, ששלא לשמה, היינו השכר הזה, אין לו את השם האמיתי, כמו שהוא חושב אלא שיש להשכר שם אחר מכפי שהוא חשב, אבל שכר נשאר שכר, ולא מחליפים את השכר אלא מחליפים את השם של השכר. היינו משכר של שקר ומדומה לשכר של אמת.
ומכל הנ"ל יוצא, שעיקר מה שהאדם צריך לקבל תמורת יגיעתו בתו"מ הוא, שהקב"ה יתן לו את הכלים דהשפעה, מה שאין האדם עצמו יכול להשיג מטעם שהם נגד הטבע, אלא זהו מתנה מן השמים שזהו השכר שלו, שהיה תמיד מצפה לזה מתי אני אהיה מסוגל לעשות נחת רוח להבורא ית', וכיון שהיה מצפה לשכר הזה, לכן זה נקרא שכר שלו.
ולהבין את הנ"ל, צריכים, לעיין בפתיחה כוללת לספר פנים מסבירות, (אות ג ד"ה ודע) שכתוב שם, ששורש החושך הוא, המסך שבכלי מלכות. ושורש השכר, נשרש באור חוזר היוצא ע"י זווג דהכאה.
הוא נותן שם שורש למה שאנו רואים בעולם הזה, היינו שכל מה שאנו רואים בעולם הזה, כל זה הוא ענפים הנמשכים מהשרשים מהעולמות העליונים, ואומר שם, כי שורש היגיעה מה שהאדם מרגיש בעולם הזה נמשך משורש המסך שבכלי מלכות, שפירושו שהכלי שיש להנבראים, הוא הנקרא רצון לקבל הנאה, שזה ברא הקב"ה מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו, לכן ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה, וזה מכונה מלכות בספירות העליונים, ואח"כ, אנו לומדים, נעשה ענין של צמצום, שענינו הוא, שלא רוצה להיות מקבל, משום שהוא רוצה בהשתוות הצורה עם הבורא, לכן, נעשה כלל בהקדושה, שלא מקבלים שום דבר מבלי שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע.
וזה ענין תיקון המסך, היות שמדברים באורות עליונים, לכן זה שלא רוצים לקבל אור נקרא מסך, בדומה לאדם בזמן שאור השמש מאיר יותר מדאי להבית ואינו רוצה לקבל את אור השמש, אז נותן וילון או מסך, בכדי שהשמש לא תזרח לתוך הבית, לכן כשמדברים באורות עליונים, וכשהמלכות, אעפ"י שהיה לה רצון וחשק גדול לקבל אור התענוג מ"מ ויתרה על התענוג שלא לקבל אותו מסיבת שרוצה בהשתוות הצורה, זה נקרא יגיעה היינו שעושה דבר שלא לרצונה, היינו שמונע את עצמה מלקבל את התענוג, וגם בעולם הגשמי האדם בזמן שהוא צריך לוותר על איזה תענוג נקרא זה יגיעה, למשל האדם נהנה מהמנוחה, והוא לאיזה סיבה וצורך הוא מוותר את המנוחה שלו, והולך לעשות משהו, זהו נקרא יגיעה.
וכמו כן, הוא מראה לנו איך הענף הגשמי כשמקבל שכר, איפוא זה נשרש בהעולמות עליונים, הוא מראה לנו שהשורש השכר, נמשך מאור חוזר, שהוא הרצון להשפיע היוצא מהזווג דהכאה, שנעשה בין אור העליון, לבין המסך והעוביות, עיין בתע"ס (חלק ד' דף רנח אות ח) שכתוב שם שאור חוזר המלביש יוצא תולדה משני כוחות.
שענין זווג דהכאה ברוחניות, הוא אם שני דברים מנוגדים זה לזה, נבחן זה להכאה. שענינו הוא מצד אחד הוא חושק מאד להדבר, מטעם שהוא רואה שמזה יהיה לו הנאה גדולה, ומצד השני הוא מתגבר, ולא מקבל את הדבר, מסיבת שהוא חושק להשתוות הצורה. היינו שיש כאן שני תשוקות, א' שמשתוקק לקבל הנאה, ומצד שני הוא משתוקק להשואת הצורה.
ומב' אלה, נולד דבר חדש המכונה אור חוזר המלביש, שעם כח הזה, הוא יכול אח"כ לקבל את השפע העליונה, משום שהאור חוזר הזה, הוא הכלי המתאימה לקבל את השפע. דהיינו שעם הכלי הזה יש לו כאן, ב' דברים, א' שהוא מקבל את התענוג שיש בשפע העליון שהיא באה, ממחשבת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו, ויחד עם זה, הוא נמצא את עצמו בהשתוות הצורה שהוא בחינת ב', שיש לו בעת קבלת השפע.
הרי אנו רואים מכל הנ"ל, שכל השכר הוא רק אור חוזר, שהוא כח השפעה, שהתחתון מקבל מהעליון, שהוא מכנה אותו אור חוזר, שפירושו מה שהתחתון נותן להעליון, זאת אומרת השפע שבאה מהבורא, נקרא אור ישר, כמ"ש והאלקים ברא את האדם ישר, היינו כמו שאנו לומדים שמחשבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו, היינו שהתחתונים יקבלו שפע, וזה נקרא ישר, אלא שהמקבלים את השפע רוצים, בהשתוות הצורה, לכן יש לנו תיקון המכונה אור חוזר, היינו שהמקבל את השפע לא מקבל זה מטעם שהוא רוצה להנות, אלא מטעם שהוא רוצה להשפיע להעליון, שפירושו, כמו שהעליון, רוצה שהמקבל יהנה, כמו כן המקבל את השפע, כוונתו, שהוא מחזיר הנאה להמשפיע, שהעליון יהנה מזה, שנתמלא את מחשבתו.
נמצא לפי"ז שעיקר השכר הוא, האור חוזר, כנ"ל היינו הכח ההשפעה מה שהתחתון מקבל מהעליון.
אבל מכל מקום יש להבין, מדוע אנו אומרים שהכלי הנקרא כח השפעה, זה הוא כל השכר, הלא שכר משמע דבר שמקבלים, כמו שאומרים אני עובד בשביל לקבל שכר, כמו שאומרים שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו היינו שיקבלו שכר, וכאן אנו אומרים שהשכר נקרא כח הנתינה, ומה אנו מבינים שהשכר צריך להיות שהאדם יזכה להשגת אלקות, ולרזי תורה, וכדומה. אלא מה הוא אומר שהשכר הוא בזה שאנו משיגים, כח הנתינה היינו כח השפעה, ואומר לנו עוד, שזה נמשך משורש העליון, שהוא הנקרא אור חוזר.
הנה ידוע הכלל, שיותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק, א"כ יוצא לפי"ז שהבורא רוצה לתת לנבראים יותר משהנבראים רוצים לקבל, אלא מי מעכב.
אלא שצריכים לזכור את ענין הצמצום שהיה, שהוא בכדי שתהיה להנבראים ענין של השתוות הצורה, שהוא תיקון שלא יהיה ענין של נהמא דכסופא, שהוא נמשך משורש שלנו, היות שהבורא ענינו הוא להשפיע ולא לקבל ח"ו שהוא לא בעל חסרון, שיהיה לו ענין של קבלה, לכן לפי הכלל שיש בטבע שלנו, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, לכן בזמן שהתחתון צריך לעשות איזה פעולה שאין זה נמצא בהשורש, הוא מרגיש אי נעימות.
נמצא לפי זה על שפע שהוא אור ותענוג על זה אין לאדם לעשות שום פעולה שיקבל את זה, כנ"ל כי יותר ממה שהנברא רוצה לקבל, הבורא רוצה לתת לו, אלא כנ"ל, שאין להנברא כלי שיוכל להנאות מהתענוגים שיתנו לו, מסיבת הבושה, כנ"ל.
נמצא שכל השכר שלנו הוא מה שחסר לנו, הוא הכלי שנקרא כח השפעה, שרק כלים חסר לנו ולא אורות, לכן יוצא מזה, שעיקר השכר הוא הכח השפעה.
אבל בכדי להשיג את הכלי הזה, שנקרא רצון להשפיע, צריכים גם כן רצון, היינו שנרגיש שחסר לנו את הכלי הזה, לכן צריכים לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה מקודם, וזה היגיעה שלנו, שאנו רואים שכל מה שאנו עושים הוא הכל לתועלת עצמית, ואין שום כוונה להשפיע, ואז רואים שחסר לנו כח השפעה, ואנו רוצים שכר תמורת עבודתנו, שהבורא יתן לנו את השכר הזה שהוא הרצון להשפיע, וכשיהיה לנו את הכח הזה נוכל לקבל את הטוב והעונג שזה נמצא מן המוכן, שאין אנו צריכים לתת על זה שום עבודה, כי זה נותן הבורא, רק תמיד שהאדם יעלה מדרגה לדרגה הוא רק לרכוש כל פעם כח השפעה. ויותר לא חסר.