תוכן

השי"ת מוחל למאמינים בו ומבקשים מחילה

משל למה הדבר דומה, למלך גבור חיל, שעמד בעל לשון חלקלקות מבין העם ופיתה להם לגרש המלך. אחרי זה עשה המלך עמהם מלחמה גדולה, וכיון שראה ראשם כובד המלחמה, אז שיקר להם שכבר נהרג המלך במלחמה. אמנם גם זה לא הועיל להם, ונפלו בפליין (-בשבי) עם כל רכוש המדינה. והמלך רצה לנקום באיפו מדה כנגד מדה, על כן החציא (-חצה) את אנשי חיל וסיבבם מתחת המחנה, בדומה שבני המדינה ערכו אנשי חיל חדשים לעומת מחנה המלך, ועשה המלך ומחנהו את עצמו כבורח, והמה השיבו את מחנה הראשונה עם כל הרכוש למדינתם. אמנם ספר החוקים של המדינה היה קשה מאוד, שלא הבחינו בין שוגג למזיד ואונס ורצון, רק המלך היה יכול למחול על כל חטא שרצה, ע"כ הסבו את המחנה הא' למשפט על שמסרו את עצמם עם הרכוש ליד המלך ומרדו בממשלת העם, ונתחייבו מיתה כל ג' אלפי איש של המחנה א'.

ונסגרו בבית ההריגה שהיה עשאפע"ט (-קולר) באמצע, ובכל יום ויום בא תליין והרג מהם מספר בלתי קצוב כפי הסדר של המשפטים, כי לכל שם היו צריכין לכתוב שם הנהרג ובני משפחתו, ובשביל ריבוי האנשים היה נמשך זה כמו עשרים שנה, אמנם בכל יום יצאו המשפטים על שלשים וארבעים איש שנהרגו על השאפעט למראית עיניהם, וגם היו מחויבים לטפל בקבורתו, כי היה כראש להם שהיו דרים בבית ההריגה. ואחדים שבהם היו צועקים אליהם בכל יום: שלחו מכתב למלך וימחול להם, כי מעולם דרכו למחול על שוגגין ואונסין, כי עוול הוא. ונראה כצחוק בעיניהם, שלא היו מסופקים בדברי הראש שלהם, וסברו שהם עצמם הרגו אותו במלחמה.

וזה סוד 'על פי שנים עדים יומת המת' (דברים יז, ו), המת דמעיקרא, שהעם סוברים שחטאם גדול עד בלי כפרה, מפני שהם סוברים שעדיין ראש שלהם קיים, וסוברים שכל משפט מות דן אותם הראש שלהם עצמם על פי חוקות הטבע שאינו מבחין וכו', וסוברים שהם עצמם הרגו את המלך, וסוברים שאין דנים אותם כאן בשביל זה החטא, אלא בשביל חוקות הטבע שאינו מבחין, וסוברים שראשם עצמם שבישר אותם בהריגת המלך ודאי לא ישקר בהם.

והוא לגמרי להיפך, כי הראש שלהם כבר מת מעיקרא, והראש שלהם שיקר בהם ודבריו מתים מעיקרא, והמשפט מות לא מחוקות בני המדינה במסורת אבות, אלא בחוקת המלך שיש לו סליחה. וסוברים שאין כאן עוד ממשלת מלך, אלא ממשלת המדינה תפשו אותם ורכושם. ולא כך היה, אלא מחנה המלך ושליחיו הנאמנים תפשו אותם.

ואם היו מאמינים לאותם השליחים והבת קול שאינם מתלוצצים בהם, אלא יאמרו אמת שיש תקנה לבקש מחילת המלך ועשו כן בתמימות, אז ודאי ניצולו ממשפט המות.

וזה סוד 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, לד), כי אותם שהמה מתלוצצים על הבת קול של התעוררות הנתעורר להם פעם בשנה, המה סוברים שהמה מתלוצצים על המלך שהרגו אותו ח"ו, אבל המלך יליץ להם, כי הוא חי וקים והכל נעשה בעצתו מדה כנגד מדה, ובשביל שהאמינו לראשם ע"כ נופלים בפחת שלו. 'ולענוים יתן חן' (שם), התמימים המאמינים לשליחים ואינם מתלוצצים עליהם עכ"פ, אלא יקבלו דבריהם, אז מוסיף הקב"ה חן על השליחים, והמה באים לאט לאט לאמונה שלימה, וכותבין פתקא למלך להצילם ממות, ו'בִּלַּע המות לנצח' (ישעיה כה, ח).