תוכן

ביאת הארץ

'והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה, וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך' (דברים כו, א-ד).

א. דקדוקים בפסוקי התורה בענין הבאת ביכורים

א) יש להבין מאי השמחה. והאור החיים תירץ 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב). ב) ויש עוד להבין, שאם כן יכתוב כלשון הזה גם בשאר מקומות בביאת הארץ. ג) וגם 'הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע לתת לנו', הגדה זו למה. ד) וכן יש להבין, אימתי הגיד כי אומר 'הגדתי'. ה) עוד יש להבין, למה לא כתיב נתינה אלא בלשון לקיחה 'ולקח הכהן'. ו) עוד יש להבין, ענין 'ושמחת בכל הטוב אתה והלוי והגר' (דברים כו, יא), שמחה זו המקיפה לכל העולם מהו.

ז) ואיתא (בראשית רבה ג, ד; ויקרא רבה לא, ו) 'מהיכן נברא האורה, אמר ר' יודן שנתעטף הקב"ה בלבושו והבהיק אורו לכל העולם כולו', שהוא מליצה פליאה.

ב. יום - יומיים אעזבך

והענין, על דרך 'יום יומיים אעזבך', פירוש, כששני אוהבים בהפרדם זה מזה פסיעה אחת, יעשו מרחק של ב' פסיעות. פירוש, על דרך 'ואנכי הסתר אסתיר' (דברים לא, יח), שאינם מרגישין הסתרתו, כי כשיעור העבירה יפגום בנפשו. והשי"ת יסתיר פניו שהיא פסיעה אחת, אמנם לא די בזה, אלא גם האדם יחזור לאחוריו, שאינו חסר לו הקדושה כי אינו מרגיש אותו לחסרון, ונמצא שברון כפול, כי אם היה מרגיש, היה רודף אחריו ומפייסו. וזה ענין 'בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב אוי לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם' (ברכות ג, א), שזה ענין יום יומיים כנ"ל.

וזה ענין 'נתעטף הקב"ה בלבושו', שנשמות ישראל הם לבושו של הקב"ה (זוהר חדש רות אות תרנח), ורמזו חז"ל קוֹשְׁיוּת השיבה אל שולחן אביהם, כי כל האורה והשמחה מבין בני ישראל לאביהם שבשמים אינו אלא כששוכן בתוכם, כמו שכתוב (ע"פ שמות כה, ח) 'ושכנתי בקרבכם' ומתלבש בהם, אשר על כן כשנתפרש מהם נעשה חושך כפול, שלבד שהשי"ת אינו מאיר להבנים, גם הבנים לא ירגישו צורך להאור.

ג. טעם דעבירה גוררת עבירה

וי"ל (-ויש להקשות), הלא השי"ת מלא רחמים ואינו חפץ במות המת (ע"פ יחזקאל יח, כג), ואם כן למה 'עבירה גוררת עבירה' (אבות ד, ב), אם כן איך יצויר שום תיקון לנפש החוטאת. וכן קשה, אם חטאו ישראל, למה נחרב בית המקדש, אדרבה, נפש החוטאת תביא קרבן ויתכפר, דהלא 'מזבח כפרה הוא לישראל' (תנא דבי אליהו זוטא פ"ב), ואם חטאו, היה צריך להיות עונש גופני ולא רוחני.

ויש לומר, דכנגד זה 'שכר מצוה מצוה' (אבות ד, ב), ואם כן אין כלל הפסד.

אמנם קשה, הלא 'אין מצוה מכבה עבירה' וכו', והָדְרָהּ קוּשְׁיָא לְדוּכְתָּהּ.

והתירוץ, שחטא נערך (-נמדד) בקרבת המלך ובהשגתו, והמצוה נגדלת במיעוט ההשגה, כי 'לפום צערא אגרא' (אבות ה, כז), ובזה נמצא שמדת השכר מרובה ממדת הפורענות, אשר על כן כיון שמצוה גוררת מצוה, נמצא שמובטח ביותר לתשובה וקרוב לשכר.

ובזה מתורץ ענין 'יום יומיים אעזבך'. דכל ענין ה'לא ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד) תלוי בזה אשר גם החוטא אינו מרגיש את חסרון הקדושה, ונמצא בזה מדות המצוה נגדלים, ובזה סוף סוף יתרבה מדה טובה ממדת פורענות ונכרע לכף זכות.

וזה ענין מאמר רבי חנניה בן עקשיא (מכות כג, ב) 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר (ישעיה מב, כא) 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר''. דקשה, מאי החידוש, זִיל קָרִי בֵּי רַב הוּא. ועוד, דלמה צריך ראיה עוד מקרא. והיינו כוונתו כנ"ל, שריבוי תורה ומצוות הוא מבטיח הזכות והטהרה שלסוף מוכרח החוטא לשוב מחטאו, כי 'מרובה מדה טובה ממדת פורענות' (ע"פ סוטה יא, א).

ד. עשה מצוה אחת מטיבין לו ולכל העולם

אמנם עוד קשה, 'עשה מצוה אחת מטיבים לו ולכל העולם כולו', דמשמע דאפילו יהיה מלא עבירות, כקושיות חז"ל. והדרה קושיא לדוכתה, למה צריך ריבוי מצוות לזכות את ישראל.

והתירוץ, כאן קודם תשובה כאן לאחר תשובה, דזדונות נעשין לו על כל פנים כשגגות, ואם כן איגלאי מילתא למפרע דלא חטא אלא חטא אחד, דהיינו חטא ראשון שהיה בכח עצמו, דהאחרים נמשכין לו מהשי"ת על דרך עבירה גוררת עבירה, ועל כן די לו מצוה אחת לכל שלימותו.

ה. הבחן בין שוגג למזיד

והיינו דאמר רבה (בבא קמא סה, א), 'הַאי מַאן דְּגָזַל חַבִיתָּא דְּחַמְרָא מִחַבְרֵיה, מְעִיקָרָא שַׁוְיָא זוּז וְהַשְׁתָּא ד', אִיתְבֵּרִי מִמֵילָא - כִּדְמְעִיקָּרָא, ד'כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה' (בבא קמא צג, ב), תַּבְרָהּ אוֹ שַׁתְּיֵיה - כִּדְּהַשְׁתָּא'.

דענין הגזל רומז על החטאים, ד'רעך ורֵעַ אביך אל תעזוב' (משלי כז, י), דנפשו הוא גוזל בחטאיו. אמנם 'מעיקרא שוויא זוז', דעיקר החטא אינו אלא חטא ראשון, אלא על דרך יום יומיים שנחסר לו הקדושה וגם נדעך נרו שאין לו גם הרגש חסרונו, גורר לו כל שאר עבירות. ונמצא בעת תביעה להן החטאים ביוקר, שנתרבו מאוד כעבותות העגלה. ובאמת 'כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה', שכעין שגזל יחזיר, דהיינו עוון ראשון, דאידך לא מכחו הוא אלא בגרירה.

אמנם כל זה הוא דאיתבר ממילא, דהיינו בחטא בשוגג, שאין לו הסתר אסתיר דיומיים, אלא יום אחד, ועוד מרגיש חסרון והשתוקקות להקדושה. אבל בתברה או שתייה במזיד, משלם כדהשתא, כלומר, שהחטאים נחשבים על שמו, כי אינו בא לדין, כי אינו רוצה לבא בחשבון אפילו, אם כן כל ה'סער על ראש רשעים יחול' (ע"פ ירמיהו כג, יט).

ו. תשובה מיראה ומאהבה

והיינו דאמרו חז"ל, אם חטא אדם עבירות הרבה מאי תקנתיה, ילך ויעשה מצוות הרבה, שנאמר (משלי ו, ג), 'לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ'. ד'הרשע בחטאו ימות' (ע"פ דברים כד, טז), כי אינו רוצה אפילו להתחשב עם קונו, כי אינו צריך לו. אמנם 'מאי תקנתיה', האיך אפשר לו סוף כל סוף לזכות להגיע להרגש חסרון הקדושה. ואמרו, 'ילך וירבה מצוה הרבה', אשר שם יש גם כן אותו ערך דמצוה גוררת מצוה, עד שיתקן בזה יום של העבד עצמו, כי מרגיש חסרון שולחן אביו, ואז כופין את רבו על דרך 'נצחוני בני' (בבא מציעא נט, ב), שזוכה לתשובה מיראה וזדונות נעשו לו כשגגות, שעושה חשבון דעבירה גוררת עבירה, 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה, נ), ואין לו לתקן אלא עוון ראשון שהיה גם כן כשגגה היוצאת לפני השליט, כי כחוט השערה הוא מתחילה, ואז אינו מחויב לעשות אלא מצוה אחת ומטיבין לו ולכל העולם כולו.

והיינו ד'נתעטף הקב"ה בלבושו', שזה המצוה האחת מלבשת הקב"ה, וממילא 'והבהיק אורה לכל העולם כולו', ועושה בזה תשובה מאהבה במצוה השלימה האחת, ונמצא עכשיו זדונות כזכיות, כלומר דכל ריבוי העבירות לא היו אלא לטובתו ולזכותו לתשובה ולא לרעתו.

ובזה תבין שענין הגשמי לא טוב כל כך עמו אלא רע מאוד בלעדו, והרוחני להיפך, לא רע כלום בלעדו אלא מאוד ישבעו ויתענגו מישותו, שזה ענין 'להנחיל אוהבי יש', שאינם מתענגים אלא בישותו של הרוחניות ולא כלל היה מתענים בהעדרו, שלא היו מרגישין כלל חסרונו. ואימתי זה, בשעה ש'אוצרותיהם אמלא' בריבוי מצוות על דרך 'לפום צערא אגרא' (אבות סוף פ"ה) ביום יומיים כנ"ל.

וכל זה הוא ענין 'נתעטף בלבושו', שבחצי עבד וחצי בן חורין שעושה המצוה, עדיין אין השי"ת מלובש בהמצוה, כמו המסתכל בלבושו של מלך ואין המלך מלובש אז בהלבוש, שזה ענין הסתר אסתיר לריבוי מצוות. אמנם אחר תשובה, כשעושה המצוה השי"ת מלובש בה ונהנה מהלבוש והמלך עצמו ביחד.

ז. ביאת הארץ - בתשובה מאהבה

וזהו שאמר הכתוב (דברים כו, א) 'כי תבא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך', שלכאורה מיותר. אלא ללמדך שהשי"ת יתלבש וישכון בארץ, אשר אז כל באי הארץ יראו ויקבלו כל שלימות הדעת והשפע שטמון בסגולת מצוה זו, והיינו לאחרי תשובה, כמו שסיים בהפטרה (ישעיה ס, כב) 'אני ה' בעתה אחישנה'. ואז 'ולקחת מראשית פרי אדמתך', כלומר, שיהיה לך לקיחה שלימה במצוה אחת בראשיתה תיכף ומיד, כמו שכתוב (דברים כו, יא) 'ושמחת בכל הטוב וגו' אתה והלוי והגר', כי מטיבין לו ולכל העולם כולו.

ועל זה קאמר (דברים כו, ג) 'הגדתי היום כי באתי אל הארץ', כלומר, אע"פ שכבר היה שבע שכבשו ושבע שחלקו, מכל מקום כיון שלא היה עוד לאחר תשובה, לא נחשב ביאה כלל, כי השי"ת לא נתעטף בלבושו ועדיין לא הבהיק אורה בכל העולם כולו, והיום באתי במצוה אחת שעשיתי בהבאת ביכורים לאחר תשובה.

ועל כן נאמר דווקא כאן 'והיה' על דרך 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב), כי רומז על לאחר תשובה וגמר התיקון.

עי' לעיל (אות ב) בענין 'יום יומיים אעזבך', משל לשני אוהבים וכו', וזה ענין כל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לו לאב וכו' ואוי להם לבנים וכו', אשר ימי הגלות והריחוק כפולים המה על דרך יום יומיים, דיום אחד של גלות נחשב שנים, אחד לאב ואחד לבנים, עיין שם היטב כל ההמשך.

ח. ידיעת הגלות - התחלת הגאולה

וזה ענין מצה ומרור, שהמצה מורה על תואר הגאולה מלעילא ש'בחפזון יצאת מארץ מצרים' (דברים טז, ג), שהוא ענין התקרבות האב על הבנים, והמרור מורה על תואר הגלות דלתתא, שהוא ענין התקרבות הבנים אל אביהם.

והענין על דרך הנ"ל ב'יום יומיים יעזבך', שבהיות ישראל דבקים בו ית' ושכינתו בתוכם, אז אשרי לבנים שסמוכים על שולחן אביהם, וכלום חסר בבית המלך, וכמו כן 'אשרי למלך שמקלסין אותו בביתו' (ברכות ג, א).

אמנם בגרם החטא מתרחק השי"ת מישראל מעט, שאינו חפץ בקרבתם לפני ה', ועל שיעור זה גם הבנים אובדים החשק להיות דבקים בו ית'. ואם לא יעשו תשובה, אז נעשה כעבותות העגלה עד שמתרחק השי"ת לגמרי הימנם. ועל דרך זה בני ישראל אובדים כל רצון ואינם חפצין כלל לעבוד אפילו את השי"ת, שזה הוא דבר הגלות, כי הקליפות שולטין עליהם, ואין להם ברכה אלא מתענוגים שבקליפות, וכל ענין עבדותו ית' והדביקות בו ית' - כמו עול ומשא יחשב להם.

וזה ענין הכתוב (דברים ד, כט) 'ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך', דהיינו בהיותך על קוטב האחרון מהתרחקות בינך לבין אביך שבשמים, אז תרגיש את שליטת ההבל והקליפות עליך, ובהיותך מרגיש את הצער בשיעור אמיתי, אז ודאי תבקש את ה' בכל לבבך ואז תתקרב אל ה', ועל דרך זה השי"ת מתקרב אליך, ויהיה הגאולה השלימה כמו שכתוב 'ומצאת'.

היוצא מהנ"ל, אשר תוקף הגלות בשנים: אחד מצד ריחוק השי"ת מישראל שאינו חפץ בקרבתם קודם הזמן והטהרה, והשני מצד ישראל שאינם חפצים להדבק בהשי"ת ואינם משתוקקים אליו.

וביותר שהגלות מתארך, וביותר שהשעבוד והטרדות מתרבין, כן מתגברים הקליפות לבלבל את ישראל ולהרחיקם מאת השי"ת. אם כן יש להבין אשר בסוף הזמן של הגלות, נמצא אז תוקף ההרחקה מבנים לאביהם, אם כן איך אפשר עוד שיהיה אז הגאולה.

אמנם זה ענין 'מוריד שאול ויעל' (שמואל א' ב, ו) שאיתא בספרים שאם השי"ת רואה שאין הרשע חוזר בתשובה, אז 'מוריד שאול' עד שגם הרשע אינו יכול לסבול זוהמא הגדולה כזאת, ואז 'ויעל', נמצא שמוכרח לשוב בתשובה.

ובזה מתורץ למה עבירה גוררת עבירה. הלא השי"ת מלא רחמים, והיה צריך לסבב לו מצוה אשר המצוה מגני ומצלי ויוכל לשוב בתשובה, ובזה שמסבב לו עבירה מרחקו עוד ביותר. אמנם התירוץ כנ"ל, כי בפגם העבירה נמצא מרוחק ואובד הרצון לשוב לדביקותו ית', ובהיותו מתעצל להתחזק ולשוב לפניו אז אין עצה אחרת כי אם בדרך 'מוריד שאול ויעל', שבא על חוטא (-חטאה) כזאת שגם הרשע בעצמו כבר אינו יכול לסבול, ואז שב לפניו.

ובזה תבין אשר תיכף אחר שכתוב (שמות ב, כג) 'וימת מלך מצרים', כתוב 'ויאנחו בני ישראל מעבודתם', דמה הענין בין מיתת מלך מצרים לאניחת בני ישראל. ורש"י מתרץ שנצטרע ושחט ילדי בני ישראל וטבל בדמם, עיין שם שמצורע חשוב כמת (נדרים סד, ב). אמנם 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' (שבת סג, א), וכתוב 'וימת'.

ולדברינו ניחא, שזהו באמת התחלת הגאולה, שהיה צריך למיתת הקליפה ושליטתו התקיפה שזה 'המלך אשר לא ידע את יוסף' והמסית הגדול ב'הבה נתחכמה לו' (שמות א, ח-י), ואז היה אפשרות לישראל להרגיש את הגלות בענינו האמיתי, דהיינו הריחוק מהשי"ת והשיקוע בזוהמת מצרים ובעבודתם, ועל כן 'ותעל שועתם אל האלקים' (שמות ב, כג), כי אז בהיותם מרגישים המרירות בצורתו האמיתית, אז היה מתחיל גם השי"ת מצדו להתקרב אל השי"ת, והגיע הדיבור אל מושיען של ישראל, זה משה.

אמנם עד כאן לא הרגישו שום גלות במצרים ושום כובד, והכתוב (ע"פ במדבר יא, ה; שמות טז, ג) מעיד: 'זכרנו את הדגה שאכלנו במצרים חנם בשבתנו על סיר הבשר, ואת האבטיחים' וגו', והנך רואה שהיה חלק גדול של שלוה במצרים. כי ודאי 'אדם לעמל יולד' (איוב ה, ז), אלא העמל צריך לסבב השלוה והמנוחה והשביעה ושביעת הרצון, ואם היה להם כל זה על השובע, ודאי אינם מצטערים מן כל עבודה שבשדה, ועל כן המו מעיהם לשוב לעבודת מצרים. וגם איתא 'וחמושים עלו בני ישראל' וגו' (שמות יג, יח), שלא עלו אלא אחד מחמישים, ומ"ט חלקים מתו בימי אפילה מפני שלא רצו לצאת (מכילתא פרשה יב).

מכל זה אנו יודעים שיעור הכתוב (שמות ב, כג) 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה', שזו אתחלתא דישועה, שזהו נגמר בחצות ליל שמורים, ואז גרשו ממצרים.

ט. מצוות אכילת מצה ואכילת מרור

ועל כן נצטוינו בב' מצות: א' אכילת המצה, שזו היא תואר הישועה מהתקרבות האב אל הבנים, אשר נתן בלב פרעה ש'כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה' (שמות יא, א). ומצוה הב' הוא אכילת מרור, על שם 'וימררו את חייהם' (שמות א, יד), כלומר שבני ישראל הרגישו את המרירות והשתוקקו לשוב לעבודת השי"ת, שזו היא תואר הישועה מהתקרבות הבנים אל אביהם.

אמנם כיון שהיו נשקעין במ"ט שערי טומאה, ניתנה להם מצות אכילת פסח בחפזון ונתינת הדם על משקוף וב' המזוזות כדי שלא ישלוט עליהם מדת הדין, כמו שכתוב (שמות יב, כז) ש'פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל', אשר ודאי נגה עליהם רוח ממרום על ידי מצוות אלו, דם פסח ודם מילה, עד שהיה נגבר בלבבם ההשתוקקות הגדולה לצאת משליטת הקליפות ולהדבק בה', על דרך הכתוב (ירמיה ב, ב) 'זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה', שיהיו ראוים לצאת ביד רמה. נמצא שאכילת פסח לדורות הוא תואר ההצלה והמכה על מצרים והישועה על ישראל כמו שכתוב (ישעיה יט, כב) 'נגוף (ורפה) [ורפוא]' כאחד.

והיציאה היתה צריכה להיות בחפזון מב' טעמים: א' מצד שלא יהיה זמן לקליפות להחמיץ את עיסתם בדבר הצֵדָה שצריך לעשות במדבר שהיא לא זרועה, וממילא לא יהיה להם הרצון להתפטר משליטת הקליפות בשלימות, ונמצא שזה נוגע לשיבת הבנים אל אביהם.

וטעם ב', שבהסר שליטת הקליפות עדיין אין הישועה שלימה, כי צריך לאבדה, ועל כן כיון ששלח אותם בחפזון בלי יישוב הדעת, היה לפרעה טעם מספיק לרדוף אחריהם, ועל כן טבעו בים סוף ולא נשאר בהם עד אחד, שזהו נוגע לאתערותא דלעילא שהוא השבת האב אל הבנים.