זהר

צח) וכד אתעבר רוח סערה, כמה דאת אמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אתער דפיקו בההוא רוחא, עליה אתמר בדבר יהו״ה שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, בההוא זמנא הבלים דצלותין סלקין ביה ברוחא דקודשא לגבי עילא, ויתערו לגבייהו הבלים עלאין, דאתמר בהו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כו', דאיהו הבל דלבא דשכינתא קדישא, להב המזבח, ומיד דסליקת בהבלים דפומייהו דישראל בצלותין, קודשא בריך הוא שאיל בגינה מי זאת עולה מן המדבר מי בזאת עולה ודאי.

תרגום

צח) וכד אתעבר וכו׳. וכאשר נעבר רוח סערה, כמו שאתה אומר ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ, מתעורר דופק באותו רוח. עליו נאמר בדבר יי׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. באותו זמן הבלי התפלות עולים בו ברוח הקודש לגבי מעלה. ויתעוררו אצלם הבלים עליונים, שנאמר בהם כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כו', שהוא הבל לב השכינה הקדושה, להב המזבח, ומיד שעולה בהבלי פיהם של ישראל בתפלות, הקדוש ברוך הוא שואל בגללה מי זאת עלה מן המדבר. מי בזאת עלה ודאי.