זהר

סח) וכד שכינתא איהי בגלותא אתמר בה אני ישנה ולבי ער, כד איהי ישנה לית בה דפיקו, בגין דקודשא בריך הוא דאיהו קול דפיקו דילה אתרחק מינה, הדא הוא דכתיב נאלמתי דומיה החשתי מטוב, למה נאלמתי, מי״ה דאיהו דומיה דאתרמיז באלהי״ם, דאיהו ל״ב אלהי״ם דמעשה בראשית, דדפיק רוחא דקודשא דאתמר ביה ורוח אלהי״ם, בגין דהחשתי מטוב דאיהו קול, בההוא זמנא אשתארת בת יחידה בלא קול, ובגין דא לית בת קול בגלותא, ובגין דלית בת קול בגלותא הביאו לה בחשאי, ובגין דא צלותא איהי בחשאי, אף על גב דרזין סגיאין אית הכא, שבעין אנפין אית לאורייתא.

תרגום

סח) וכד שכינתא וכו'. וכאשר שכינה היא בגלות נאמר בה אני ישנה ולבי ער. כאשר היא ישנה אין בה דופק. מפני שהקדוש ברוך הוא שהוא קול דופק שלה מתרחק ממנה, זה הוא שכתוב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. למה נאלמתי, מי״ה שהוא דומיה שנרמז באלהי״ם, שהוא ל״ב אלהי״ם של מעשה בראשית, של דופק רוח הקדש שנאמר בו ​ורוח אלקים, מפני שהחשיתי מטוב שהוא קול. באותו זמן נשארה בת יחידה בלי קול. ומפני זה אין בת קול בגלות. ומפני שאין בת קול בגלות הביאו לה בחשאי. ומפני זה התפלה היא בחשאי. אף על פי שסודות הרבה יש כאן, שבעים פנים לתורה.