זהר

ה) ודא רזא את קשתי נתתי בענן, ואוקמוהו חבריא מלה דאקיש לי, מוקש כתיב ביה, דביה הוה מוקש לאדם קדמאה, כמה דאוקמוהו אדם הראשון מושך בערלתו הוה, ומה דנטיר ליה איהו בהקש בשותפו עמי, בדיוקנא דילי, עלה אתמר ויברא אלהי״ם את האדם בצלמו, בגין דמאן דנטיר ברית זכה למלכות, הרי איהו בהקש לי בשותפו עמי, ואם לא נטיר ליה אתחזר ק״ש, קשה ליה קשה לאת ה׳, ועל האי קש אתמר ובית עשו לקש, ואיהו לק״ש בהפוך אתוון שק״ל, ואיהו שקל לצדיקים דנטרין ברית שקל הקדש, ווי למאן דלא נטיר ליה, וזכאה איהו מאן דנטיר ליה, ומאן דנטיר ברית האי איהו עד עליה ע׳ מן שמע ד׳ מן אחד, ואי לא נטיר ברית פרח מניה קוצא מן ד׳ מן אחד, ואשתאר אחר עד ער. (כאן חסר)

תרגום

ה) ודא רזא את קשתי וכו׳. וזה סוד את קשתי נתתי בענן. והעמידוהו החברים דבר שהוקש לי. מוקש כתוב בו. שבו היה מוקש לאדם הראשון. כמו שהעמידוהו אדם הראשון מושך בערלתו היה. ומה ששומר אותו הוא בהקש בשותפות עמי, בדיוקן שלי עליו נאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו. מפני שמי ששומר ברית זוכה למלכות. הרי הוא בהקש לי בשותפות עמי. ואם לא שומר אותה הופך ק״ש, קשה לו קשה לאות ה׳. ועל זה הקש נאמר ובית עשו לקש. והוא לק״ש בהיפוך אותיות שק״ל. והוא שקל לצדיקים ששומרים ברית, שקל הקדש, אוי למי שלא שומר אותה, וזכאי הוא מי ששומר אותה. ומי ששומר ברית זו, הוא עד עליו, ע׳ מן שמע ד׳ מן אחד. ואם לא שומר ברית פורח ממנו הקוץ מן ד׳ מן אחד ונשאר אחר (עד, ער.) (כאן חסר).