זהר

קפט) פתח ואמר, בראשית ברא אלהי״ם דא נשמתא, כד נפיק ממעי אמיה אתמר בה והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, דנפיק עינוי סתימין, אפתח עינוי מיד ויאמר אלהי״ם יהי אור ויהי אור, בתר דאתכניש מהאי עלמא נשמתיה, מה כתיב ביה ויאמר אלהי״ם יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, כיון דאסתלקת נשמתא מניה גופא אשתארת יבשה, אמרת לון, רבנן, מלין אלין לאו אינון אלא מההוא עלמא, אזלת לההוא שרגא דהוה לה סימנא ביה, דכד רבי כרוספדאי הוה חי הוה שרגא מתנענעא ונהרא בכמה נהורין מרקמן, חזתה לנהורא דאתחשכת, מיד אמרת, רבנן רבנן, אבדה קא אתאבידת לי, ואנא בעינא למיזל לפשפשא בגינה, אמרו ודאי הא אשתמודעאת לה, אזלו לארחייהו, ואיהי נפקת לפרשת אורחין, ואשכחת יונה נוקבא, אמרת לה יונה יונה אנת דהות שליחא מהימנא למארך, הדא הוא דכתיב וישלח את היונה מאתו, ואתמר בך ותשב אליו היונה לעת ערב, תבת ליה בשליחותה, באומאה עלך בההיא יונה בההיא שמא קדישא, דתיזיל בשליחות דילי, ותדע אי ברי חי או מת, מיד לעידן רמשא חזרה בשליחותה, דהכי חזרת לנח לעת ערב, הדא הוא דכתיב ותביא אליו היונה לעת ערב, והות ממרטת גדפהא, וחפרת כוכא, מיד יהבת קלא ואתכנשת לההוא עלמא.

תרגום

קפט) פתח ואמר ​בראשית ברא אלקים וכו׳. זו הנשמה, כאשר יוצא ממעי אמו נאמר בה ​והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, שיוצא עיניו סתומות. פותח עיניו, מיד ​ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אחר שנאספת מזה העולם נשמתו, מה כתוב בו, ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. כיון שמסתלקת הנשמה ממנו, הגוף נשאר יבשה. אמרה להם. חכמים, דברים אלו אין הם אלא מאותו עולם. הלכה לאותו נר שהיה לה סימן בו, שכאשר רבי כרוספדאי היה חי היה הנר מתנענע ומאיר בכמה אורות מרוקמים. ראתה את האור שנחשך, מיד אמרה, חכמים חכמים, אבידה אבדה לי, ואני רוצה ללכת לחפש אותה. אמרו ודאי הרי נודע לה. הלכו לדרכם. והיא יצאה לפרשת דרכים, ומצאה יונה נקבה. אמרה לה, יונה יונה את שהיית שליחה נאמנת לאדונך, זה הוא שכתוב וישלח את היונה מאתו, ונאמר בך (ותשב) [ותבא] אליו היונה לעת ערב, שבה אליו בשליחותה, בשבועה עליך באותה יונה קדושה (באותו שם קדוש), שתלכי בשליחות שלי ותדעי אם בני חי או מת. מיד לזמן ערב חזרה בשליחותה, שכך חזרה לנח לעת ערב, זה הוא שכתוב ותבא אליו היונה לעת ערב. והיתה ממרטת כנפיה, וחופרת כוך. מיד נתנה קול ונאספה לאותו עולם.