זהר

קכג) אמר ליה רבי אלעזר, אבא, מנא לך דאימא איהי לצפון, ובה תליא שמיעה, אמר ליה ברי חמשין תרעין אנון דבינה, ובה מייחדין כ״ה כ״ה אתוון תרין זמנין בכל יומא, וישראל איהו בן י״ה, בינה ודאי כללא דתלת אתוון אבא ואימא וברא, ובגין דא שמיעה בה תליא, לית תקונא מאלין ארבע אתוון דלא אתכלילן בה עשר ספירן, דאינון יו״ד ה״א וא״ו ה״א, וארבע אתוון דאינון יהו״ה איהו לא אשתני בכל אתר, איהו שמע דשמאלא לישראל, ואסתכל בימינא עלייהו, ובדרום איהו מרחף עלייהו, הדא הוא דכתיב ורוח אלהי״ם מרחפת על פני המים, ובמערב איהו ממלל עמהון, שנויין אינון במאני דגופא, אבל ביה לית שנויא כלל, הדא הוא דכתיב אני יהו״ה לא שניתי.

תרגום

קכג) אמר ליה ר״א וכו׳. אמר לו רבי אלעזר, אבא, מנין לך שאימא (ס״א שבינה) היא לצפון, ובה תלויה שמיעה. אמר לו, בני. חמשים שערים הם של בינה. ובה מיחדים כ״ה כ״ה אותיות שתי פעמים בכל יום. וישראל הוא בן י״ה. בינה ודאי הכלל של שלשת אותיות אבא ואימא ובן. ומפני זה שמיעה בה תלויה. אין תקון מאלו ארבע (נ״א אותיות) שלא נכללות בה עשר ספירות, שהם יו״ד ה״א וא״ו ה״א, וארבע אותיות שהן יהו״ה. הוא לא משתנה בכל מקום. הוא שומע של שמאל לישראל ומסתכל בימין עליהם. ובדרום הוא מרחף עליהם, זה הוא שכתוב ​ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ובמערב הוא מדבר עמהם. שינוים הם בכלי הגוף. אבל בו אין שינוי כלל. זה הוא שכתוב אני יי׳ לא שניתי.