זהר

ד) יציאות השבת שתים. אינון עקירה והנחה, דעביד לון בבת אחת, מאן דאעקר חפץ מאתריה ואנח ליה לבר מאתריה ומרשותיה, כאלו אעקר אילנא דחיי דאיהו אות ברית, ואנח ליה ברשו נוכראה, מאן דעביד דא גרים דאעקר נשמתיה מרשות דילה, ואנח לה ברשו אחרא דאיהי מרה וטחול, ודא גרם לישראל דאתעקרו מארעא דישראל, ואתגליאו בארעא נוכראה דאיהי רשות הרבים, והכי איהו מאן דאעיל אות ברית קדש דיליה ברשו נוכראה, שבתא״י איהו טחול, חמ״ה, אתתא בישא מרה, שבתא״י עליה אתמר והבור רק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, ואיהו רעב וצמאון וקינה והספד וחשוכא וקבלא, ואיהי גלותא לישראל. וצריכין ישראל למעבד לה שנוי בכלא והא אוקמוה, ואיהו דבור דחול דאיהו אסור בשבת, וכד לא אשכחת אתר לשריא תמן, איהי ברחת, כגוונא דשפחה דאברהם דאתמר בה מפני שרי גברתי אנכי ברחת.

תרגום

ד) יציאות השבת שתים וכו׳. הן עקירה והנחה, שעושה אותן בבת אחת. מי שעוקר חפץ ממקומו ומניח אותו לחוץ ממקומו ומרשותו, כאילו עוקר עץ החיים שהוא אות ברית, ומניח אותו ברשות זרה. מי שעושה זה גורם שעוקר נשמתו מרשות שלה, ומניח אותה ברשות אחרת שהיא מרה וטחול. וזה גרם לישראל שנעקרו מארץ ישראל, וגלו בארץ זרה שהיא רשות הרבים. וכך הוא מי שמכניס אות ברית קדש שלו ברשות זרה. שבתא״י הוא טחול, חמ״ה, אשה רעה מרה. שבתא״י עליו נאמר והבור ריק אין מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, והוא רעב וצמאון וקינה והספד וחושך ואפילה. והיא גלות לישראל. וצריכים ישראל לעשות לה שנוי בכל והרי העמידוהו. והוא דבור חול שהוא אסור בשבת. וכאשר לא מוצאת מקום לשרות שם, היא בורחת, כמו שפחת אברהם שנאמר בה מפני שרי גברתי אנכי ברחת.