תוכן

ב) ענין השובבי"ם הנודעים. ר"ל: שיש מנהג קדום בכל ישראל, להתענות מ' יום רצופים, שיש מן יום הראשון של פרשת שמות, עד פרשת תרומה, וקצת מן תצוה. ונתנו סימן בהם, שובו בנים שובבים, ר"ת: 'שמות 'וארא 'בא 'בשלח 'יתרו 'משפטים. והנה עיקר התענית בהם במ' ימים אלו, לא נתקנו אלא על עון הקרי. וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי, יותר מכל ימות השנה, וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בענין גלות מצרים, בחומר ובלבנים מה ענינו, ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים, היו אותם הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדה"ר, באותם ק"ל שנה שפירש מן אשתו, והיה מוליד שדין ורוחין ע"י טפות קרי. וכל אלו נתקנו בגלות מצרים ההוא, ולכן בזמן הפרשיות אלו, יש בהם סגולה לקבל תשובת האדם, המתענה בהם על עון הקרי. ולכן הם מתחילים מן פרשת שמות, מפני שאז בפרשה ההיא, היה התחלת השעבוד, ומסתיימים בפרשת משפטים, לטעם שנתבאר שם ג"כ, בענין סמיכות כי תקנה עבד עברי אל מתן תורה, כי אז נגמרו אותם הניצוצות להתקן בענין כי תקנה עבד עברי (שמות כ"א) וע"ש.