זהר

טז) ובגין דא אי בר נש לא אנח תפלין וציצית, במה ישכב איהי בגלותא, עלה אתמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יהו״ה, ובזכות פקודין אלין ירתין בני נשא תלת קטרין, דאינון נשמתא ורוחא ונפשא, ובהו צריך למקרי לישראל עלאה, דינחית לאנהרא בשכינתא בנהורא דפורקנא, דאיהי שמש צדקה, ומרפא בכנפיה לישראל דאינון בבי מרעא בגלותא. דצדקה איהי שכינתא עלאה, עלה אתמר מי ירפא לך, ואיהי כ״ה כ״ה אתון דקריאת שמע ערבית ושחרית, וביה נחתא לישראל למפרק שכינתא, אבל בימינא אוקים לה ורחם עלה, הדא הוא דכתיב ובחסד עולם רחמתיך, ובגין דא נשמתא ורוחא ונפשא אינון משכבא משכונא דשכינתא בגלותא, ועליה אתמר ושכב בשלמתו וברכך, ובגין פקודין אלין שריא שכינתא על בר נש.

תרגום

טז) ובגין דא וכו׳. ומפני זה אם בן אדם לא מניח תפלין וציצית במה ישכב היא בגלות. עליה נאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי'. ובזכות מצוות אלו יורשים בני אדם שלשה קשרים שהם נשמה ורוח ונפש, ובהם צריך לקרוא לישראל עליון שירד להאיר בשכינה באור הגאולה, שהיא שמש צדקה ומרפא בכנפיה לישראל שהם בבית חלי בגלות. שצדקה היא שכינה עליונה, עליה נאמר ​מי ירפא לך, והיא כ״ה כ״ה אותיות של קריאת שמע ערבית ושחרית. ובו יורדת לישראל לפדות השכינה. אבל בימין מעמיד אותה ומרחם עליה, זה הוא שכתוב ובחסד עולם רחמתיך. ומפני זה נשמה ורוח ונפש הן משכב (נ״א משכון) השכינה בגלות. (ועליו) [ועליהם] נאמר ושכב בשלמתו וברכך. ומפני מצוות אלו שורה השכינה על בן אדם.