תוכן

תשמ"ו מאמר טו
בזה"ק (בשלח דף ג' ובהסולם אות יא') וז"ל, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, שואל מה אומר ומשיב, אלא בשעה שהדין תולה על העולם, לא יפרד אדם מן הכלל, בלבדו, כי בשעה שהדין תולה על העולם, אלו שנודעו ונרשמו בלבדם, אעפ"י שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. וע"כ אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה, בתוך עמי אנכי יושבת ואיני רוצה להפרד מהם, וכו'.
כי דין ששורה על העולם, פירושו הרצון דקבלה, שהיא אהבה עצמית, שהנבראים נולדו בטבע זו, כידוע, מכוח רצונו להטיב לנבראיו, ומשום זה, שהיה רצון להשתוות הצורה, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה דין שאסור להשתמש עם הכלי קבלה, רק בזמן שהוא יודע, שיהיה ביכלתו לכוון על הקבלה, בעל מנת להשפיע, אז מותר לו להשתמש עם כלי קבלה.
ולפי"ז יהיה הפירוש בזמן שהדין שורה בעולם, שכל העולם נמצאים שקועים באהבה עצמית, אזי חושך שורה בעולם, כי אין מקום שהאור ימשך למטה להנבראים מסיבת שינוי הצורה, שיש בין האור להנבראים המקבלים האור, כי על שנוי הצורה הזו, נעשה הדין, שאין השפע עליונה מושפע לנבראים.
ולכן בזמן שהאדם נתעורר, ורוצה שה' יקרב אותו, היינו שיתן לו כלים דהשפעה, שזה נקרא קירוב, ומבקש שה' יעזור לו, אבל ידוע כי העזרה שבאה מה', נקרא שפע עליונה, המכונה בשם נשמה, כמ"ש הזה"ק, שאומר שענין הסיוע שמקבלין מלמעלה הוא בנשמתא קדישא.
ומשום זה כשאדם בא לבקש מה', שיקרבהו אליו ית', והוא נראה לבדו, היינו שהוא מבין שהקב"ה צריך לקרבו, באופן פרטי ומדוע הוא חושב, שכל הכלל, יכול להשאר במצב הנוכחי, ורק עמו הקב"ה צריך להתנהג אחרת. זהו מטעם, שהוא מבין שיש לו מעלות טובות, שאינם נמצאים באחרים, ואעפ"י שהם אנשים פרטיים שאינם שייכים להכלל משום שהם מבינים, שמגיע להם התקרבות לה' יותר מאחרים, וחושבים עצמם לצדיקים, הם נתפסים מתחילה, היינו הדין שהוא בחינת קבלה עצמית שורה עליהם יותר משאר הכלל, והם נעשים אז יותר גרועים במדות אהבה עצמית.
וזהו מטעם, שהוא חושב שמגיע לו יותר משאר אנשים, היינו לשאר אנשים מספיק שיהיה להם מה שיש להם, אבל כשהוא מסתכל על עצמו, מגיע לו יותר משאר אנשים, המחשבה זו הוא בחינת קבלה ממש, היינו אהבה עצמית במאה אחוז, נמצא שבחינת אהבה עצמית, מתחיל להתפתח אצלו יותר מאחרים.
ולפי זה יוצא שהוא עובד כל הזמן באהבה עצמית, והוא אומר על עצמו, שכל העולם עובדים באהבה עצמית, משא"כ הוא, נראה בעיניו שהוא צדיק, היות שהוא רוצה לעבוד בבחינת משפיע, שהוא אומר לעצמו, שזה מה שהוא מבקש מה' שיקרב אותו, הוא בחינת צדקות, כי מה הוא מבקש, שה' יתן לו כח לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, ואיזה חסרון יכול להיות בזה שהוא רוצה לשמש את המלך.
ובזה יכולים לפרש דברי הזה"ק, שהוא נותן עצה לאלו אנשים שיש להם דרישה פנימית שלא יכולים להשלים עם המצב שבו הם נמצאים, היות שאין הם רואים שום התקדמות בעבודת ה', והם מאמינים בזה שכתוב (דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך וכו'". והם רואים שחסר להם אהבה ודביקות, ולא מרגישים את החיים שבתורה, והם לא יודעים לשום איזה עצות בנפשם, להגיע לידי הרגשה באברים, במה שאומר לנו הכתוב.
העצה הוא לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מלוי, אז אין לו לומר שהוא יוציא מהכלל, זאת אומרת שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו.
אלא "בתוך עמי אנכי יושבת", היינו אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא, א"כ מה חשוב לי אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותו הנאה הוא יכול לקבל מאחרים, זאת אומרת הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהוא נקרא כולו לשם שמים, שפירושו, שיהא בטוח בעצמו שלא מרמה את עצמו בזה שהוא רוצה להשפיע לה', שיכול להיות באמת הוא חושב הכל על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג.
אי לזאת הוא מתפלל לה' עבור הכלל, היינו שאם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהוא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו יזכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה שה', יעזור להם, משום שמזה יצמח נחת רוח למעלה, יותר מכפי שיהיה מעבודתו, ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור את הכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה' שיהיה לו נחת רוח.
והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא, והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע שיהיה מזה יותר תועלת לה'.
נמצא אם יש לו כח לבקש תפלה כזו, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפלה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה שהגוף לא מסכים לתפלה כזו, שיהיה ממש השפעה נקיה בלי תערובות מבחינת קבלה.
יש רק עצה הידיעה, היינו שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו. ולא להתפעל מזה שהוא רואה שכבר התפלל כמה פעמים ולא נענה על תפלתו, שזה מביא להאדם לידי יאוש, שהגוף צוחק ממנו, ואומר לו, הלא אתה רואה שאין אתה מסוגל לכלום, וכאילו אין לך שום תקוה, ועכשיו אתה מבקש דבר מה', שיתן לך, מלוי על דברים שלא מקובלים על דעת אנשים בעלי צורה.
והגוף טוען אז אדרבה תגיד לי, מי חסידים ואנשי מעשה שרוצים שה', יתן להם דבר, שאין הדעת סובלתן, ועוד הלא אתה רואה אפילו על דברים יותר קטנים, מהדרישה שאתה דורש עכשיו שה' יעזור לך, עוד לא נושעת, אעפ"י שבקשת מה' שיושיעך, ועכשיו אתה אומר שאתה רוצה לבקש מהקב"ה, שימלא דרשתיך על דבר גדול, שזה נקרא דבר חשוב מאוד היות שאין כל כך הרבה תפלת בעולם שיבקשו שה' יתן להם כח לעשות מעשים עבור הכלל היינו שהכלל כולו יזכה לטוב ועונג על ידי שאתה תתיגע, שזה נקרא השפעה טהורה ונקיה משום סיג של אהבה עצמית, ואתה חושב שעל דברים קטנים לא נתקבל תפלתך, משא"כ על דברים גדולים וחשובים, שזה בטח יקר מציאות, למשל אם נגיד שכדאי לבוא לאיש פלוני, שיש לו בבית כלים שהם יקר מציאות, שצריכים לעבור על כל העולם, עד שיכולים למצוא כלים כאלו שהם נמצאים רק אצל יחידי סגולה בעולם. בא אדם אחד שהוא ממעמד הבינוני, ובקושי יש לו כלים המקובלים בבית, ופתאום עלה במחשבתו, שהוא צריך להשתדל גם כן להשיג אותו כלים שנמצאים אצל יחידי סגולה, ובטח בזמן שמי שהוא שומע יצחק עליו.
וכמו"כ אצלנו, בזמן שהאדם אינו עשיר בדעת אלא עומד למטה מבינוני, והוא רוצה לבקש מהקב"ה שיתן לו כלים הנמצאים אצל יחידי סגולה בעולם, כאן הגוף בעצמו צוחק ממנו, ואומר לו טיפש כמוך איך עלה ברצונך לבקש מה' דבר שלא נמצא אפילו בין עשירים בדעת, א"כ איך אני יכול לתת לך כוחות עבודה על שטיות כאלו.
וכאן מתחיל העבודה האמיתית, היות שעבודת האדם בעוה"ז, הוא לצאת מרשות היצה"ר, שהוא נקרא מקבל בעמ"נ לקבל, ועתה אם הוא רוצה שה' יעזור לו ללכת בדרך של השפעה נקיה וטהורה בלי שום עירוב דקבלה עצמית, נמצא שעבודה זו הוא נגד הרע ממש, היות שהוא לא רוצה לעזוב שום רכוש אצלו, אלא הוא משתוקק עכשיו לאו דוקא, במה שיעבוד מכאן ולהבא לא תהיה בשביל הרצון לקבל, אלא הוא מבקש מה', שאפילו מה שעבד למפרע בשבילו, ונרשם לרשות של רצון לקבל, הוא רוצה שיעבור הכל מרשותו לרשות של הקב"ה.
היוצא מזה שעכשיו הוא מתפלל לה' שיתן לו כח לעשות תשובה, היינו שהקב"ה יתן לו כח להשיב כל המעשים לשם הרצון לקבל שיחזור הכל לרשותו של הקב"ה, הן על העבר והן על להבא.
כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב) שתשובה צריך להיות גם על העבר. וז"ל, ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו' וכן יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובו נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, וכו'.
ובזה נבין מה חשיבותה של תפלת רבים, כמ"ש בתוך עמי אנכי יושבת, שהזה"ק אומר "וע"כ אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד", והפירוש הוא שאם האדם מבקש מה' שיתן לו כלים דהשפעה, כשארז"ל מה הוא רחום אף אתה רחום, אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו הוא שהקב"ה יתן לו כלים דהשפעה טהורה, כנ"ל כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע משמיא פלגא לא יהבינן, שפירושו שמשמים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו.
אי משום זה האדם צריך לבקש עבור הכלל כולו, משום שכל שפע הבא מלמעלה באה תמיד עבור העם כולו, וזה שאומר "כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו".
א"כ יש בזה שתי משמעויות, כי מטעם שיהיה השפעה טהורה כנ"ל, היה מספיק שהיה מתפלל רק עבור אדם אחד חוץ ממנו, אבל יש כאן עוד ענין שהאדם צריך לבקש על דבר שלם, מפני שזהו הכלל אצל רוחניות שבא תמיד דבר שלם, וכל ההבחנות הוא רק אצל המקבלים, כידוע אי משום זה הוא צריך לבקש עבור הכלל כולו כנ"ל.
והיות שהשפע בא להכלל כולו, והיות שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל מלוי אם אין לו מקום חסרון שהמלוי יהיה לו יכולת להכנס, ומשום זה הוא נענה על תפילה זו שהיה מבקש עבור הרבים, זה הוא כענין שארז"ל (ב"ק צב) כל המבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה, כי הוא צריך לאותו דבר, שפירושו כנ"ל, כי הגם שהשפע בא להכלל, אבל חסר כלים להכלל, זאת אומרת משמים, השפע שבאה זהו מספיק בשביל העם כולו, אבל כשאין כלים היינו חסרונות, שיכלו למלאות החסרונות, לכן אין הכלל משיג את השפע הבאה מלמעלה, אלא הוא שיש לו חסרונות, לכן הוא נענה תחילה.