תוכן

תשמ"ו מאמר יא
הכתוב אומר, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו', ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך וכו', ויהי וכו', ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם וכו'.
ויש להבין מה שכתוב ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וכי לא היה להם יסורים יותר גדולים במצרים, וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היה רק מן העבודה, כמו כן כתוב וישמע אלקים את נאקתם, משמע, ששמיעת התפלה היה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.
ונפרש זה על פי דרכינו, הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהם גורמים, שבשבילם יעסקו בתו"מ, א' בשביל שיהיה לו תענוגי עוה"ז, ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו, ב' שיהיה לו תענוגי עוה"ב, והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זה הוא סיבה שלו, המחייבו לקיים תו"מ.
ובזמן שהסיבה המחייבו לקיים תו"מ הוא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך, וכן הוא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.
והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו הוא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע, אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר, לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה, אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן, ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, היא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג, ומשום זה כל הדאגות שלו, הוא רק על הכמות, פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים, ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצוות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות, והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר, אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.
נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורם להם לקיים תו"מ, והוא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעוה"ז ובעוה"ב, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ, כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.
משא"כ אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וז"ל, יראה דאיהו עיקרא וכו', הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש וכו', ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה' וכו', א', דהיינו יראה מעונשים שבעוה"ז, ב', שמתיירא גם מעונשים של גיהנום, ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו, ונמצא, שתועלת עצמו הוא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו, אלא יראה שהיא עיקר, הוא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל, עכ"ל. נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ, וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו.
וכאן מתחיל הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו יהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע, והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.
אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו, למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו הוא אינו אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו, הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.
נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שיהיה לו איזה תמורה, א"כ אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
וכאן מתחיל הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות, למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ומצוות.
ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שיהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.
נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הוא מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה זו, אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שיהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.
נמצא, שאז תפלתו הוא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו, וזהו כמו שכתוב, ויוצא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו, להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת, אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבלת את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זה תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יכול בעצמו לצאת, אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב.
כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים, א' שהעבודה שלו יהיה נגד הטבע, זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון, ב' שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלא נימא, אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו, ואז תפלתו הוא אמיתי, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה, אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה, זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.
ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היה כל הצעקה שלהם, היה רק על העבודה ולא על שאר דברים, אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכלתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזה היה הגלות שלהם, שגרם להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.
נמצא, בזה שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללין תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית.