תוכן

עשרה למספר בני ישראל[1] אפר"ת

כל התכלית אשר מוכנה לעולם אחר כל המעשים, הרי התענוג מחוייב להתלוות עמה. כי באשר שבעולם מושג התענוג, ע"כ (-על כרחך) הוא חלק מן היחוד האמיתי, כי אין לך נותן מה שאין לו, ואם כן, בהשבת הענפים לשורשם ע"כ מתיחד בהם התענוג.

וצריך להבין, שאין שום השארה לנצחיות, זולת לשכליים בלבד[2], ואם כן מין התענוג, הוא גם מנושא משכליים.

ולפי זה, לא יפה דימו המחברים עניין תענוג השכלי כמו תענוג של הסרת הספיקות[3], שזה אינו, מפני שתענוג הזה מתעצם בתחילתו יותר מלאחריו, שאין זה מגדר הנצחי שאינו משתנה כלל מהזמן[4]. אלא אפשר לדמות לאדם שעומד ומשמש לפני אורחים הגונים, ומהנה ומענג אותם, שהגם שלאותו האדם לא יורגש דבר זולת שרואה שאחרים נהנין על ידו, מכל מקום עולה תענוגו על כל התענוגים שמקבלים קרואיו ומזומניו, ומתעלה כפי שיעור קבלת תענוגם, שזה הוא גם כן תענוג שכלי, והוא למעלה משכל, מפני שהוא באמת תענוג רצוני ושורשי עד שאין השכל מגיע אליו, כי אין חשבון וטעם ברצון, כנודע.

וזהו דמיון אמיתי לתענוג הקבוע לנצחיות, דהיינו, שירגישו הנשמות גודל השעשועים שבוראם משתעשע עמהם, שהם יתענגו מאוד מאותו ההרגש, ודו"ק[5].

ובזה נבין שנצח והוד נקראים רגלים (תיקוני זוהר יז, א), כי הגם שעיקר הקומה מסומך על ידם בסוד 'כַּפֵּיהָ תָּמְכוּ פָלֶך' (משלי לא, יט), מכל מקום עדיין חסרי השלימות, והמה מלשון אוֹמנים, בסוד 'תִרְגַּלְתִּי לאפרים'[6]. אבל עיקר הוא המוחין הפנימיים, דהיינו, למעלה מן המדות, בחינת שַׁקְיוּ דְאִילָנָא וסבת כל הסיבות[7]. ולכן עובדי ה' שיניקתם ממקום הזה ועובדים דוקא בבחינה זאת, הן המה מתקנים כל ענפי הבריאה בבחינה זאת, כי דוקא על המוחין הולכת וסובבת כל הבריאה המאוימה וארוכה הזאת.

וכיון ששֵׂכֶל העולם הוא אחד שמתחלק בין נְשׂוּאִים מרובים, נמצא, אם שנים מחשבים שֵׂכֶל אחד המה לנושא אחד יחשבו. ואם יש ביניהם איזה הכר, הוא דוקא בגודל וקוטן. וטבע העולם שהקטן נכנע לגדול, אם כן, אותן השוטים שמחשבים ממש אותה המחשבה של החכמים, כנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים, כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו.

ובזה תבין שאין השלימות בהתרת ספיקות, כי זה לא יצוייר אלא במקרה, אבל לא לילך תמיד ולהיות קובע עבדות במין הזה.

אבל בהנ"ל ניחא, כי עיקר החפץ הוא להיות הולך ומשמש לפני בוראו, שלנצחיות תהיה הרגשה הזו קבועה לתענוג. ואם כן עיקר השימוש המעולה שייך דוקא לשלימים כנ"ל, שבזה שהולכים וחושבים מחשבות פשוטות אמיתיות המתקנות כל בני העולם, אם כן עיקר התאמצות שלהם הוא להיות באותן המחשבות אשר מגיע על ידי זה תענוג גדול לבורא ית', שמשלימים מעשיו יתברך[8].